חופן חלוקי־אבנים על התל הקטן. פרח על קברו הרענן של טלאל מוחמד עוואד בן החמש־עשרה מכפר מזרעה שבגליל המערבי. כמו שיבש פתאום את רצף המשטמה. כמו כיבה לרגע את אישה.

ביבושת מספרת הכרוניקה

“הנער שטבע בבריכת שורק ביקש להציל מטביעה ילד יהודי בן חמש שנסחף ברכבו על הגלגל. הנער הערבי הבחין בילד הנאבק בגלים הוא חש לעזרתו והצליח להסיט לעבר החוף. אך עוואד נסחף– וטבע.”

כאיזה סמל עלוּם לברית סמוייה ומוכרחת. כעירוב גזוּר ומחוייב של סירוגי קיום ואבדן. כמו אנו כרוכים זה בעקבו של זה על פי הגורל. למשות זה את זה מן המצולות.

בצד הנימה האנושית המרעידה כמו נארגת בזה מאליה הפקעת “יהודי– ערבי”. בן חמש עשרה– ואלי עדיין לא ידע שום אש אחרת זולת הגחלת העוממת בלב כל יצור אנושי: להזדעק לעזרה. לחלץ. אולי.

עדיין לא שמע. כנראה,– או שמע ועדיין לא קלט– את תרועת־השיטנה העולה יום־יום מן המאוּרות בביירות ובדמשק ובקהיר: להטיל אותם אל הים! עשה כמצוות לבו הקטן ומשה מן הים לב תמים כשלו– והחייה אותו. וקיפד פתיל־החיים של עצמו.

ומזווית אנושית זאת. של נעורים מכאן־ומכאן שלא חטאו. כמו הוטל ברק־סנוורים על כל האפל והזומם. המשגר חיים צעירים אל הרצח. אל הדם. שבריר אחד של אור אנושי, של חסד־אדם, בתבערת־יצרים שאין רואים אפילו ראשית דעיכתה.

תפילה על תלולית העפר של טלאל מוחמד עוואד. בן מזרעה.

ב. מענק או חירום?    🔗

דברי שר האוצר בראיון לעמיתנו אברהם קושניר (“דבר”, 8.8.75 ) כי יהיה צורך להכריז על מצב־חירום כלכלי אם לא נקבל את הסיוע האמריקני המבוקש– מעוררים הרהורים נוגים מאוד, אך מעל לכל הם מעוררים שאלה מוסרית ממדרגה ראשונה.

והשאלה היא: אם אמנם הכל תלוי כל־כך במענק האמריקני. ואם בלי המענק הזה אנו עומדים– כפי שאמנם אנו עומדים– על עברי פי־תהום, איזו זכות מוסרית יש לנו לנהל. עם המענק הזה, אותו משטר־חיים הולל שאנו מנהלים? איזו זכות יש לנו לחיות חיי מותר ובזבוז על חשבון משלם־המסים האמריקאי, או על חשבון תרומותיהם של יהודים נדיבים שם? איזו זכות. למשל, יש לרבע־מיליון ישראלים עניים לנהור אל כל שכיות־העולם לא מאמצעיהם שלהם ולא מעמלם אלא מיגיעם של אחרים?

אך חמורה לא־פחות השאלה איזו זכות יש להנהגת העם– ולא רק הכלכלית– שלא להעמידנו על מצב־החירום הזה עתה. לאלתר, ומיד, בין נקבל את הסיוע האמריקני לקנות בו כלי־מגן– בין לאו? איך יכולה הנהגה, המופקדת לא רק על רווחתם הבזבזנית של תושבי־הארץ הנוכחיים, אלא גם על עתידה ורווחתה של הארץ מעבר לשעת־ההווה המצומצמת; איך היא יכולה לתת לאותה השתוללות כלכלית חסרת־רסן להימשך עד כלות האגורה האמריקנית האחרונה? איך היא יכולה לתת להם להידרדר כך מן הבחינה המוסרית של חיי־מותרות שלא מתוך יגיע עצמו– איך?

ביושר־לב ובענווה האופיינית לו החל שר־האוצר לטפל בכמה ממדווי המשק הישראלי, שבעיקרם אינם אלא מַדוויה של חברה שאת דיוקנה המעוקם גילפנו במו ידינו. בזו אחר זו נחרזו באחרונה חוליות שונות של פעילות כדי לנסות ולהחזיר את חיינו אל האמת. אך ההתנהגות האזרחית כמו מהלכת בין־הטיפין של אמת זאת ועוד מעט תוכיח בתרועה כי אין לך מכשול שהעיקשות לחיות כסהרורים אינה יכולה להתגבר עליו.

*

כי לא עברו אלא חדשים מעטים מאז נאמרה לנו האמת הכלכלית בלי כחל– והכל חזר לקדמותו. הכבישים נושמים ונושפים דלק. שאף הוא, כמסתבר, איננו אלא מלקוח־מלחמה זמני; חלונות־הראווה קורעים את רשתית־העין בשפע שאינו שייך כלל לעולמנו לא מצד הייצור, לא מצד הצריכה: ערך הכסף פחת?– עברנו כמעט בלי ניד עפעף, ב“נֶטוֹ” מובטח לכל, אל ערכים כספיים גבוהים יותר. הכל צמוד ומצומד אל דדיה הצמוקים של המדינה, המניקה לא את חלבה רק את לשדה ודמה. היה אמנם לפניזמן־מה פיחות חד וחותך, פיחות לא זוחל, אך הוא הגליד– והכל חזר לקדמותו, ועולם כמנהגו נוהג. הרש אולי התרושש מעט, אך העשיר– הפליג ןהעשיר. הנסיון לחנך אותנו למעט ריסון והתאפקות– נכשל. איו, כנראה, עניות במקום עשירוּת.

עשירוּת– ואין איש נותן דעתו על טעמה ועל מקורה. עשירוּת של נתמכים. של המקבלים כספים כדי להיבנות כעם– והם נבנים כיחידים. כולנו. הכספים זורמים אלינו מטימיונה של מעצמה גדולה– עם מחיר שעדיין איננו יודעים לא מהותו ולא שיעורו– וממעיינות־הלב של יהודים נפלאים. אנו צומחים צמיחה אישית כצמרת מוריקה מתוך שרשם וגזעם של אחרים. “הוא לא ייקץ אם לא יעירנו השוט”– נבואה מדכאה זו שהטיל המשורר אחרי פרעות־גולה. מתקיימת לדאבון־הלב גם אחרי יובל שנים ומעלה– בכללו למעלה מחצי־יובל של עצמאות יהודית.

במקורות היסטוריים שונים אנו קוראים על תקופת הסיוע והפתקים במשבר 1926. האמת היא שבמידה מסויימת אנו חיים כולנו במערכת־סיוע אלא שהיא עטופה אלגנציה של מענקים בין־מדינתיים ונודב־לב מופלא של אחים במרחקים. אלא שעם פתקים של 1926 לא נסענו למרחצאות מונטה־קאטיני. כי אלמלי היינו צריכים לכלכל היום מפרי עמלנו בלבד גם את התותחים, גם את החמאה, ספק אם היה לנו כדי מימרח פת־קיבר לכל ילדינו, הילדים של צוותי־האוויר בכלל זה.

ואת הגאון הזה יש לעצור בטרם מגיע אלינו גם עמיתו הנלווה והוודאי– השבר.

*

מי יעצרנו?

על כרחך אתה פונה שוב אל האוחז בהגה הספינה– אל תנועת העבודה. מה זכות, אתה תמה, יש לתנועה זו להחזיק בקרנות השלטון וההנהגה של ארץ למודת־מכאוב זאת, אם אין בה העוז לעשות את מה שמצוות הקיום וההיוותרות־בחיים של הארץ מטילה עליה כעל קברניט? קבוצה קטנה של שרים עושה לילות־כימים בהדיפת ההתנכלות המדינית אל בטחוננו. אך קבינט שלם עדיין פנוי לעשות את מה שכורח־השעה מצווה על המדינה לעשותו גם מחוץ לאזור המדיניות והבטחון– אם כי בשייכות רבה מאוד אליהם. הוא פנוי– מכל מקום: חייב להיות פנוי– להציב מיד סכר בפני ההתעשרות. בפני גריפת־הון: לשפוך סוללת־בלימה אדירה שלא כל נוכל מצוי יוכל לפרוץ אותה או לאגפה, לעשות זאת בחוקים, בתקנות, בכוח־אכיפה משפטי, מוסרי– ואם נחוץ: מיבצעי. זה ירתיע יזמים? משקיעים?– הבלים. צווי־התגוננות אמיתיים של המדינה, הנובעים מתוך שמירה על קיומה הכלכלי, לא ירתיעו את ישרי־הדרך, המבקש בתום־לב לבנות את עתידו ועתיד ביתו בדרך של יצירה משקית, ימצא דרך לבנותם ביחד עם המדינה ולא על חרבותיה. אך חוקים ואמצעים ירתיעו נוכלים. יסיגו סרסורים ואולי באמת יבריחו ממחזור־הדם של אומה מפרפרת, קצת מן העלוקות שנצמדו אליו למצצו, להגירו,אולי.

להציב סכר בפני ההתעשרות– ולהוריד מן הגגות גם את הסהרורים ההולכים ומתרבים בתוך מעמד העובדים גופו. במקום להתהדר התהדרות־של־טווסים בנוצות ההגמוניה המדומה של תנועת־העבודה על כלל הארץ ותושביה– להוכיח מינימום של הגמוניה מוסרית בתוך תנועת־העובדים עצמה. להוכיח לעובדי הבנקים, הסותמים זרבובית־התה של מעבידם, לעובדי־המס המתפשטים בעפולה, לטייסים, למשיטי אניות, המעמידים בשריקה אחת כל ספינותינו בימים, ולפלגים רבים אחרים בתוך האחריות המרוסקת הזאת של תנועת־העבודה. כי אם יוסיפו לבזות כך את עצמם ואת כולנו, ימצאו את עצמם בסופו של דבר במצב, שהוא אולי סוריאליסטי מאוד בדימויו אך קרוב מאד להיות מציאות, של חולבי עטינים– בלי פרה.

*

כללו של דבר: אין עוד כל טעם לחזור ולשלוף את האיום ב“שעת חירום” כבדחליל. יהיה מענק אמריקני או לא יהיה– יש להסיר את הלוט, הלכה למעשה. מפניה האיימניים של המציאות, כמות שהם. יש להוכיח בפועל ממש כי אמנם אין לנו– אין!– לא דולרים למסעות, לא זהב לציפוי בריחי־הדלתות ואפילו לא די חמאה למרוח בה את פיתנו; אין לנו לא הון מוּלבן ולא הון מוּשחר לשלם בו כל קפריזה של אזרחים מלומדי־תפנוקים ומרחמי־על־עצמם. קיבעו על כל אשנבי המסעות והמותרות וההוללות את שלטו של המשורר: “אלהיכם (ממלכתכם, ארצכם, אוצרכם) עני כמותכם”– ושמא עני מכם, ואיטמו את האשנבים.

אין טעם לחזור ולקרוא בגרון את האמת. אף כי גם הכנות היא מן התכונות החשובות של מנהיגות, והיא מקויימת באחרונה במידה הראויה להערכה. אך הקריאה לחיים של אמת היא ענין למטיפים. אתם הופקדתם לעשות אמת. עשו אותה. הופקדתם להנהיג– הנהיגו! הנהיגו אותנו יום־יום, מהיום למחר. בנתיבה של האמת הכלכלית הקשוחה כסלע, בלי רחם.

איננו ראויים עתה אלא למלוא חומרתה של מידת־הדין.

ג. חגיגת קיץ    🔗

את מדפי הספרים הולכים וממלאים באחרונה ספרים מסוג חדש– מאזור מדעי־החברה השימושיים: מימצאי אגרנט. סיכומי שמגר, מורה־דרך לנתיבי נפט, תככי הכדורגל– ספרות־העת־והמוקד שאינה מניחה כמעט מקום לספר מן המניין. ואל השיפעה הזאת נלווים לגיונות של כתבים אחרים: ספרי הפעילים והעושים, שאינם מוכנים עוד לסמוך על רושמי־העתים ומכינים להיסטוריונים אינוונטר ספור של מעשיהם– עד אחרון בהם. וירקוּת גדולה משוכה על הכל, והעבר כולו לובש שיראין ומעט החולין שהיו בו וביסוריו כמו משמיעים רק זמירות. בראייה ריטרוספקטיבית נשקף כנראה רק האביב– והוא בלבד. ואפילו השלכת– גם היא מוריקה, ואפילו חרכּו של העבר– מחמם. או אולי באמת היה לעונות־השנה מראה אחר בעת שעברה– אלא שלדאבון הלב מיאנה העת ההיא לעמוד מלכת.

אבל נשוב אל מדף הספרים.

בתרועת־חג טיפסנו השבוע אל המדף ופינינו בו מקום לספר חדש, שאילו לא היו חיינו סואנים וקודחים כאשר הם. היינו חוגגים את בואו בצלצלי־שמע. פינינו מקום ל“פאוסט” בתרגום עברי חדש, על שני חלקיו, מאת יצחק כפכפי (בהוצאת “דביר”).

כי אנו שומעים את שם המתרגם הזה כמעט לראשונה– זוהי בוודאי תעודה לעניותנו. אך כבר מזמן– אולי מאז הופיעו תרגומיו של שלמה דיקמן ז"ל לקלאסיקה היוונית– לא עלה באפנו בושמה הטוב של לשון כפי שעלה מתרגומו של יצחק כפכפי, שאליו ואל קבוצתו במעוז־חיים הגענו השבוע בזכות גיתה. דרך סבוכה מעט– אבל הגענו.

אין מנין כלל ואין קרקעית לעינות הלשון שנפתחו לפני המתרגם ובזכותו– לפני הקורא, מגרפה עם אלף מיני זמר, עם מיקצב השומר על המקור, עם צירופי לשון ודימוי ועם עקבות מעטים של כלי־המלאכה, היו שם– אנו יודעים– מיפסלת ואיזמל ומכחול, אך עקבותיהם קלילים וניכרים אך מעט.

שלושה מתרגמים¹ שרו עם יצירת־פסגות זו ויכלו לה רק בחלקה. פתח מאיר הלוי לטריס, המשיך י. ל. ברוך, והפטיר רק לפני שלושה עשורים המשורר יעקב כהן. יצחק כפכפי ממעוז־חיים עומד בתחרות הזאת בזקיפות קומה. בגאון מוכר, ואין זה מעט.

אמת, עדיין חסרה לנו, גם לאחר תרגום זה, הפריצה הפיוטית, נוסח תרגומי־הקלאסיקה של אלתרמן ושלונסקי, שתיתן לדיוק־התרגום גם את מפרשיה העבריים של שירה גדולה. אך הישגו של י. כפכפי הוא המיטב שניתן עד כה לפאוסט בעברית. מיטב הראוי לכל תהילה.

לא נפלוש אל תחומו של מדור הספרות. אך תרועת־חג של ספרות גדולה מגיעה גם אל הפרברים, ומפרבר זה של פנקסנו– כחלק מרישומי הזמן, והתהפוכות, והפרחים העולים מן הטרשים– ברכת־נהנין גדולה. אולי יאה הדבר לפאוסט לצאת בלבוש עברי מתוקן ומרהיב ביותר דווקא מן הקיבוץ, מן המקום שבו עדיין הומה ונלבטת הרוח– היא רוח־האדם הגדולה שפאוסט כה ביקש לשרות עמה.

"אַךְ לֵב אָדָם

לָנֶצַח לֹא תִּבְרָאוּ

אִם לֹא יִצְמַח דְבַרְכֶם

מִתּוֹךְ לֵבָב"–

היינו נושאים דברים אלה של גיתה כמו נס אל כל מקום ואל כל דוכן; אל כל הדוברים אלינו גם בימים אלה, כמאה וחמישים שנה לאחר “פאוסט”.

13 באוגוסט 1975