מותר לפשפש גם במעשי קיבוץ    🔗

זה כשבועיים טורח לגיון של מושכי־עט להוכיח כי בשעה ש“מסביב יֵהום הסער” – טאַבּה שַבַּ“כּ, הלסינקי, קאמרוּן, פיסגה – אין טעם לחַטֵט בנושא שולי של רֶמֶש חַלָש ונוֹאָל”, כמאמר המשורר, שנאחז בניר־אליהו. וכבר תצילֶנה האוזניים דווקא מן ההִיסוי הזה.

ודאי: שוּם חֶברה בימינו לא היתה נדרשת כלל לנושא טָפֵל כזה. אבל לא משום שחֲבָרות אלו הן פחות קרתניות, אלא משום שאף אחת מהן לא בראה יצירה אנושית כובשת־דמיון דוגמת זו שבראה הציונות החלוצית, ולפי שיצירה זו – הקיבוץ – היא חזיון סגולי של ישראל, רק לכבוד הוא לחברתה להידרש מזמן־לזמן לאורחות־חייו ולמעשיו, וגם – אם נחוץ – לפשפש בהם.

 

גלגולו של דמיון חלוצי    🔗

ושבעתיים מותר ויאה להתייחס לשוק־הפשפשים של ניר־אליהו משום שהלבישו אותו גלימה כלכלית־מדעית מתקדמת, שאינה חסרה יומרה: פרוייקט.

ראינו את הסמל הרקום על חולצות החברים והחברות המשרתים את השוק והבינונו שהברקה זו הומצאה במאמץ אינטלקטואלי משותף של “מכון גאלופ” ושל ניר־אליהו. עפר אנחנו, איפוא, תחת כפות רגליה של סימבּיוֹזה נאצלה כזו, שהרי מה, באמת, יאה יותר להתחבר גם אל ה" ניר" – והוא תלם־אדמה חָרוש – גם אל “אליהו” – והוא שמו של אחד הסגפנים המופלאים של התנועה החלוצית, בונה כוח־המגן של ישראל – מאשר מושגי השוק והפשפש?

 

בין הגבורה והאיוֶלֶת    🔗

איננו מתרגשים, איפוא, כהוא־זה מן המחמאות שמשפיעים על אנשי “ניר אליהו” כל שוחרי־הקידמה בישראל. כלל הוא: כל מה שחוגים דתיים בישראל מתקוממים לו – קל וחמר אם בראשם עומד הרב עם הזקן ההרצליאני – עתיד, ממילא, מאליו, בלי שום תהיות והשתהות מחשבתית, לזכות בתמיכה של הפַּלגה המתקדמת בחברה הישראלית. המשואה בענין זה פשוטה עד רדידות: מה שאינו נראה לחוגים אלה הוא מעיקרו, מעצם העובדה שהוא מעורר את התנגדותם. דבר שבקידמה, בחיוב, גישה פשטנית זו, המשתקת מלכתחילה כל שיקול־דעת לגוף הענין הנדון, הולכת ומכה־שורש באינטליגנציה הישראלית החילונית ונאחזת בה כ“דיבוק” שפעמים אינו חמור במהותו מן הדיבוק שבו לפות המחנה שכנגד.

אלא שהמחמאות על אומץ־הרוח וקריאת־העידוד מצד מגיני הקידמה מעוררות גם חיוך סלחני גם אירונה מרירה. “חרף כל הלחצים” – כותב עתון בכותרתו בכל כובד־הראש – ימשיכו אנשי ניר־אליהו לפשפש את השוק – או לשווק את הפשפוש – גם בשבתות שתבואנה.

“חרף הלחצים” – איזו דבקות במטרה. נוסח “תמות נפשי עם פשפשים”. ומזכיר הקיבוץ. טוען: “אנחנו עומדים במערכה”, ורק חסרה שם, למרבה הגרוטסקה, איזו אפסיונריה, שתשמיע משהו בדומה ל“הם לא יעברו”.

מי אמר כי פסה גבורה – ואיוולת – מישראל?

 

טעם “הזמן והתקופה”    🔗

ולענין הצורך לצעוד – כדברי המזכיר – “עם הזמן והתקופה”:

איננו חסרים לחלוטין נסיון של חיי קיבוץ ואם לא עמד בנו הכוח להמשיך בהגשמת חלום זה – לא בחלום הקולר.

אך בעקבות הנסיון הזה – שלקראתו הכשרנו את עצמו ואף חינכנו אחרים – מותר לנו להקשות על דברי המזכיר הנמרץ של ניר־אליהו בענין “נסיבות הזמן והתקופה” שהקיבוץ חייב להסתגל אליהן.

אימתי, יש את נפשנו לשאול, קמה התנועה הקיבוצית – שלך ושל כותב־הטורים – כולה? האם היא קמה בנסיבות של חברה יהודית החיה על יגיעָהּ ומדירה עצמה מפרנסות־הבל ורעות־רוח, או שהיא זינקה בשעה שהחברה היהודית – מצד הריבוד הכלכלי ומצד המקורות שמהם ינקה את מחייתה – הגיעה לשיא האנומליה אם לא הניוון? האם פריחתה של התנועה הקיבוצית והתבססותה החברתית והרעיונית לא הגיעו לפיסגתן דווקא בשנות השלושים שבהן השתוללו בארץ ספסרות בקרקעות, ריבית נושכת ואיכּרוּת שׂבֵעָה ומתנכרת? האם עצם הקמתה ובריאותה של התנועה הקיבוצית לא היו אַנְטיפּוֹד קיצוני וחד ל“נסיבות הזמן והתקופה”? האם יהיה בכלל צידוק לקיומה של תנועה זו אם תאמץ לה מחדש את העיוותים ותסמונת־החולי החברתי שנגדם היא אמורה – מעצם בריאתה – להילחם? האם המראה החברתי של יריד־הצרכנות הצרחני הזה – שאין בו מאומה מיסוד העמל היוצר – אינו משחית את דמות־הקיבוץ כחטיבת־חיים אנושית וחברתית אחרת, שונה ומהפכנית, בקליפתה ובתוכנה גם יחד?

 

פרדוכס המתחפש להגיון    🔗

זוהי, כמובן, תחבולה מסחרית לגיטימית והיא חלק מן התחרותיות הקיימת בכל משטר של יזמה חפשית. אם אני מסיג את השוּק שני קילומטרים מקלקיליה, אני זוכה ביתרון גיאוגרפי, לוכד את הלקוחות עוד לפני הגיעם לקלקיליה ומכה את פשפשוקי קלקיליה שוק על ירך – אם יש בכלל לרמשים האלה אברים המסווגים כך.

אלא שלא אתמול נבראה קלקיליה בשכנות לכפר־סבא ולא מאתמול החלה התחרות עימה. וגם בעבר היה מעורב בכך קיבוץ. בהבדל אחד: בסיס התחרות היה שונה לגמרי, התחרות עם קלקיליה בעבר היתה על עבודה, על יגיע האדם, על זכותם של בוני־עמם להתפרנס מעבודה שהמשק העברי, אף הוא בונה עַמו, יְצָרָהּ, בסמיכות למקום שבו יושב עתה קיבוץ ניר־אליהו ישב אז – ויושב עד היום, לאורך ימים – קיבוץ רמת־הכובש, אנשיו, שעמדו במוקד המאבק על זכות החלוצים לעבודה, גם הם התחרו בקלקיליה, אבל לא על דוכני־סדקית, אלא על הזכות לעבוד ונגד העבודה הזולה שהיתה נוהרת אל כפר־סבא ממזרח.

 

בורוכוביזם מהוּפּךְ    🔗

שדה־תחרות זה פתוח גם עתה לפני חברי ניר־אליהו. מה פשוט מזה: להניח ליושבי קלקיליה לקיים את שוקיהם שלהם, בעוד שאנשי ניר־אליהו, אם אמנם כה רָבתה מצוקתם, יבואו אל מקומות־העבודה המרובים, הקיימים־בכוח, בכפר־סבא ויתחרו על הקלקילייתיים על עבודה בפרדס, בבנין ובכל מלאכה מצויה אחרת ונמצאים הכל מקיימים את עקרונותיהם – ומתפרנסים. שהרי איננו מניחים כי עבודת־שכיר בחוץ (והיא גם אופי משלוח־היד של כותב־הטורים) נחותה בעיני קיבוץ ניר־אליהו מטיפוח שוק תגרני בחצרם!

או שמא יש מי שמוצא צדק־חברתי וטעם־אידיאי דווקא במסלולי־תנועה הפוכים: אנשי קלקיליה יבואו בהמוניהם למלא מקום היהודים בכל מלאכה שחורה או בזויה ואילו אנשי ניר־אליהו יבואו בסמוך לקלקיליה למלא מקום הערבים בסחר סדקית?

בתהפוכות העת ומושגיה – גם פרדוכס מצער זה של “בורוכוביזם בהיפוכו” מתחיל, כנראה, להתחפש להגיון.

 

כוחו של עקרון – ככוח המחזיקים בו    🔗

מפי אחד ממורינו הנבונים שמענו בזמנו נוסחה המגדירה בתמצית את ענין העקרון. “עקרון–היה אומר – הוא הדבר הֶחָלוש ביותר עלי אדמות. אין לו חוליות ואין לו חוט־שדרה וכל־כולו איננו אלא צירוף של מלים – נוסחה. את קשיחותו משַווה לו המחזיק בו. בידיו הוא נהפך לחוט־שדרה”.

ואכן, הסחר, המכר והתיווך אין בהם פסול בשום חברה וכל ציבור־אנשים מתוקן מתקיים גם עליהם. אבל משעה שגוף חברתי מתאגד וכותב לעצמו לוחות־ברית משלו וקובע כי הוא, הגוף הזה, חי ויחיה על יגיעו – ועל יגיעו בלבד – הוא קובע עקרון־מַנחה, ומשעה שקְבָעו כיסוד לעצם התאגדותו הוא נהפך לנורמה מחייבת, לתו־ייחוד.

ואם אמנם הכלל של “חיים על יגיע האדם” הוא אבן־פינה בכל המיבנה האידיאי של החברה הקיבוצית – לא כל רוח של מצוקה מצויה יכולה לשַבֵר אותו ולמוטטו. אילו היה עקרון זה מקודש אצל אנשי ניר־אליהו כמאמינים־חברתיים כשם ששמירת־השבת, למשל, היא עקרון מקודש אצל המאמין הדתי – לא היה עולה על דעתם לחללו גם במצוקתם כשם שלא יעלה על דעתו של יהודי מאמין – אפילו בהגיעו עד פת־לחם – להפר את עקרון אמונתו ולפתוח חנותו בשבת לשם הקלת המצוקה.

כבר בעצם השוני בעוצמת הדבקות האמיתית, השרשית, בעקרונות – טמונה חובת דרך־ארץ כלשהי מצד כולנו לפני היהודי המאמין.

ומכאן – גם לענין השבת כיום־מנוחה, שבשום פנים איננו בענין זה טְפֵלָה־לעיקר

 

עדיין אין זו בושה להגן על השבת    🔗

ובכן: אין אנו מתביישים כלל להגן על השבת כערך של הקיום היהודי גם בימינו. סימני־ההיכר שלנו כיהודים בני דור־הקידמה הולכים ומתפוגגים ושמירת אופיה הבסיסי של השבת כיום־מנוחה Sui generis של היהודי – הוא מן הסימנים שעדיין לא נשחקו כליל (אגב, בענין זה כתב שלשום ב“מעריב” פרופסור אהרון מירסקי דברים מעמיקים מהיבט מעניין נוסף).

עדיין שמור עימנו טעמה המיוחד של השבת בקיבוץ שחברנו לו ושלא השתייך דווקא לתנועה של שומרי־מצוות. היתה – ויש, כמדומה, עד היום – בבית הקיבוצי ובחצרו רוח מיוחדה של אוירת־שבת שהיתה היפוכה הבולט של אוירת יום־חול. איננו יכולים להיזכר באוירה רוננת ונאצלה יותר מן המסע של עגלות־הילדים הסובבות בחצר ובין השבילים והמדשאות באוירה של משק השובת בכללו ממלאכה וממהומת יום־החולין.

עתה מזַמנים אנשי ניר־אליהו אל חצר ביתם או בסמוך לה ביום השבת שלהם את כל מהומת־השווקים הישראלית, את בולמוס הצרכנות הצרחנית, את כל הבהמיות העדריית הסואנת המציינת – לדאבון־הלב – את הישראלים בהיקבצם יחד באלפי כלי־רכבם באיזה סיחרור של חטוף ואכול, חטוף וקנה, וההופכת גם שַבַתו של קיבוץ – שבת של ילדים והוריהם ודור הסבים והסבות גם יחד – לשבת של יריד.

 

אומץ הלב האמתי: להודות במשוגה ולעזוב    🔗

אלא שהמקומֵם בהפרת־שבת זו היא ההתפארות בחילולה. כאילו היה זה מעשה של תעוזה ואומץ־רוח ופסגת נצחונו של האדם החפשי בישראל. כאילו השכיבו שם פרקדן לא את הרב פרץ אלא את האלהים היהודי בכבודו ובעצמו. ללמדך כי מה שלא יעיז לעשות לא סוחר בודד בתל־אביב ולא התאגדותו המאורגנת יכול ומסוגל לעשות קיבוץ־חלוצים שהמרד בַקַיָימות הוא מתווי־האופי שלו לרבות המרד או הטשטוש של עקרונות חייו שלו עצמו.

התענוג המפוקפק המוסב בזה לכמה “אתיאיסטים” יהודים, שקול כנראה, כנגד הצער הנגרם לא רק לרב מנחם הכהן אלא לכל מי שכמה מערכי־היסוד בתבנית הקיום היהודי עדיין יקרים לליבו, ולוּ רק מן הטעם שעדיין לא נמחק מלב זה זכר דור של אבות ואמהות וסבים שנשרפו על מוקדים ושהבשבת היתה ערך מקודש בחייהם ועד צאת נשמתם.

אם יש, איפוא, אומץ־לב אמיתי ליוזמי ה“פרוייקט” הזה – גילויו יכול להיות רק אחד: להודות במישגה ולעזוב.

 

בין מידת הצער למידת הדין    🔗

אנו יודעים: כל אשר כתבנו כל הימים בזכות התנועה הקיבוצית; וכל אשר מושרש בלבנו בדרך־ארץ ובהוקרה לפני החזיון האנושי והחברתי המופלא שאין מָשלו בעת האחרונה לא בקורות היהודים ולא בקורות העמים – כל הדברים האלה לא יעמדו לנו לאחר שורות הבקורת על מעשה־כשל של חטיבה אחת – ודאי רבת־זכויות גם היא – בתוך התנועה הקיבוצית. אלא שזהו סיכון מחושב ולא נטריח לכאן את אימרתו הנודעה של אריסטו לגבי מה שצריך להיות יקר לאדם אף מעבר לרחשי־ליבו.

עם חתימת הטור נוכל רק לומר כי מידת הצער בשורות אלו אינה קטנה ממידת הדין.

3 בספטמבר 1986