כשיצָאנו מן העיר לא יצאנו לרצוננו: הרוח דְחָפָנוּ. וכשבאנו חוץ לעיר לא הלכנו מרצוננו: מראה עינים מְשָכָנו; הירק, הירק הקוסם קָרַץ אלינו: הֵנה, הֵנה נערים! פה שובבים שֶכְּמותכם¹ מְחַכִּים לכם. –

הולכים אנו נחפזים. הלב חָרֵד וְשָׂש: האיש הירא ורך־הלב ישוב לו לעיר!

והננו לפני הסוד הנשגב. הקמה עומדת לפנינו זקופה וְשותֶקֶת בגאוה, כאִלו לא היא קְרָאַתְנו, לא היא קרצה אלינו. נַעֲנֵיתִי לך², יְפֵהפִיָה שַחֲצָנִית³! נוח לך שאנחנו מעצמנו רדפנו אחריך? – יהי כך. אך פִתְחִי לפנינו דרך. בְּלָעִינוּ וְנִבְלָעֵך.

קבוצה אחת של עשרה נערים יצאנו, וכשבאנו אל הקמה נעשינו עשרה יחידים, בודדים, שלכל אחד יש לו דעתו וברירה שלו וכל אחד בורר לו שביל מְיֻחָד.

הולכים אנו בקמה. הַשְבֳּלִים, קצתן מקבלות אותנו בְּסֵבֶר פנים יפות, קצתן מְלַטְפוֹת⁴ אותנו ומְחכְּכוֹת⁵ בְּהֵחָבֵא תחת אזנינו, רֻבן מתלחשות עלינו. עודנו רואים איש את אחיו מבין הַנְבוּבוֹת⁶… נֶעֱלַמְנוּ איש מעיני רעהו… עודנו שומעים זה את קולו של זה… הולכים הקולות ומתרחקים, הולכים ונבלעים. נִבלעו הקולות.

רק אני והשבלים, ומלמעלה – רקיע השמים.

וגם את השמים שוב איני רואה, וגם את הקרקע תחת רגלי איני מַרְגִיש, הולך וְנִתְקָל⁷) בְּבַצְבּוּצִים⁸) שאינם נראים לעין…

טובֵע אני בים של שבלים. זיזז זיזז – הֵן מלחשות באזני – הואילה נא, בחור, וּמְצָא דרך לצאת… פונה אני לימין – שבלים עומדות עלי, לשמאל – שבלים טוֹפְחוֹת⁹ על פני… אבדתי דרך. קורא אני לחברי – אין עונה. איזה צפור־פרא מְנַתֶּרֶת ומרחפת עלי, וקוראה אלי בלשון שאיני זקוק לה¹⁰.

צחוק פרץ מלבי. הרי אני תוֹעֶה, ולבי עָלַץ בי. הֲרֵנִי אדם שבא עליו אסון בדרך.

– אסון! – אני קורא בקול גדול לחברי.

– איֶכּה? – עונה לי קול, וחפצתי להאמין שהוא מַגִיעַ אלי ממרחק רב.

– פה. הַשִבֹלֶת שְטָפָתְנִי.

– איפֹה? הננו אליך!

הולך אני לקראת הקול… אבל יותר שאני חפץ לקרֹב יותר אני מתרחק. אני קורא, אני צועק – ואין עונה. פרשתי את ידי, כְשׂוֹחֶה בלב ים, וְהִפְלַגְתִּי¹¹ בין השבלים, אבל השבלים פי־שנים גבֹהות מקומתי; איני רואי לפנַי כלום, לבד מכתם קטן של רקיע מעל ראשי. זיזז זיזז, טיף־טיף – עֲמֹד! הנה לפני חֲרִיץ מלא מֵי־בִצָה.

על דעתי עולה: ומה אם באמת אסון קָרַנִי? הן הקמה רחָבה מאד. אני כבר יגעתי, איך אמצא לי דרך לצאת? עוד מעט ויהי לילה. ארעב. אגוַע ברעב בתוך הקמה, איש לא יֵדֲע. יבֹאו קוצרים לקצר את הקמה, ימצאו גוף, יודיעו בעיר; אבא ואמא יבואו, יביטו בי, יכירוני, יפלו עלי בבכי…

– הוי, אסון! – צעקתי מתוך לבי.

אין עונה.

הרחבתי צעדי, והשבלים מריבות בי, ואני מַרְבֶּה בהן חללים על ימין ועל שמאל בְּאַכְזָרִיוּת של ההולך למות. אני נופל וקם, קם ונופל, ופתאֹם – רְוָחָה! אור! שמים!

אל הכֻסמת הצנועה הגעתי. אך גם היא לא נתנה לי דרך לצאת. מִשְׂתָּרַעַת היא לפנַי לאֹרך ולרחב סמוך לקרקע. מחביאה את זרעה בִטְרָפֶיהָ¹² המרֻבים, כּאֵם צעירה שֶׁמִתְבַּיֶשֶׁת עוד¹³ ביונק שָׁדֶיהָ, וכאלו אומרת: הֲרֵינִי לפניך אַסְקוּפָה נִדְרֶסֶת ¹⁴), אך חמול על זרעי, בן אדם.

– אי לך, כֻּסֶמֶת! גם לי יש אֵם שדואגת לי, אלא שאני, שוֹבָב, התגנבתי ויצאתי אל השדה שלא מדעתה.

היכן אני? הר… עמק… עשן¹⁵ עולה משם… עדרי כבשים יורדים מן ההר. אי לי מפני כַלְבֵיהֶם, אם ירגישו בי. בורח אני אל הָעֵמֶק.

קולות מרחפים בָּאֲוִיר… הושענא והושיעה נא!… מהיכן באים הקולות?… היכן אני?… היכן צַד מזרח וצד מערב? תּוֹעֶה אני בַּנֵכָר. חַה־חַה־חַה! פֵּרוּרֵי צחוק מתגלגלים עלי באויר. מי הם הבריות הללו הַנַעֲלָמִים המרחפים עלי ולועגים לי?

ברוך הגומל לְחַיָבִים טובות.

חברַי?! הִנָם לְפָנַי, כֻלם יושבים בחצי עגוּל; עֵסֶק הגון מצאו להם: אספו קש וְגַבְבָא¹⁶ וְעָרְכו מדורה¹⁷.

מַצִיעַ אחד מן החבורה הצעה הגונה: לִקְטֹף מלילות¹⁸ מן קָמַת הַתִּירָס¹⁹ הקרובה ולצלות על המדורה לכבוד בעל־הנס.

– הרי זה גזל!־מוֹחה אני, כשעודני מִתְבַּיֵש מלפני המקום־ברוך־הוא, שעשה לי נס והוציאני לרוחה.

– אני לא אקח לצלות, רק אֶקְטף ואפקיר²⁰.

– ואני אלך ואקח מן ההפקר.

–ושנים שֶעָשׂוּהָ פטורים!־פּוֹסֵק השלישי.

וכרגע ומלילות לעשרות נקטפו ונֶחְשְׂפוּ והובאו לתוך המדורה. הגבעולים הגַסים לא עמדו בפני הידים הרכות של ילדי החדר. תכריכי²¹ הַמְּלִילוֹת הירוּקים התגוללו על הקרקע כַּאֲנוּסִים, והקמה נִבְעָתָה, והמדורה עלתה בלהב השמימה וְקִטְרְגָה²² עלינו לפני המקום²³.

– הב־הב!–נשמעה נִבְחַת כֶּלֶב.

העֵדר, העדר וכלָביו הולכים וקרֵבים, אוי לנו.

באנו כֻלנו לתוך קמת הַתִּירָס וְנַחְבֵּאנו עד שיעבר העדר.

וכשיצאנו, לא יצאנו בדרך שנכנסנו. לשוא טרחנו את רגלינו למצא את המקום שעמדנו עליו. היכן העֵמֶק? היכן המדורה? היכן אנחנו? קרובים אנו אל הדרך לשוב העירה. מי הֱבִיאָנוּ לכאן?

לא חפץ אלהים, שאנחנו לומדי תורתו נכָּשל בעברה וְנֹאכַל מן הגזל.

שַׁבְנו העירה טבוּלִים בַאֲוִיר יפה ונקיים מֵחֵטְא.