כשיצָאנו מן העיר לא יצאנו לרצוננו: הרוח דְחָפָנוּ. וכשבאנו חוץ לעיר לא הלכנו מרצוננו: מראה עינים מְשָכָנו; הירק, הירק הקוסם קָרַץ אלינו: הֵנה, הֵנה נערים! פה שובבים שֶכְּמותכם1 מְחַכִּים לכם. –
הולכים אנו נחפזים. הלב חָרֵד וְשָׂש: האיש הירא ורך־הלב ישוב לו לעיר!
והננו לפני הסוד הנשגב. הקמה עומדת לפנינו זקופה וְשותֶקֶת בגאוה, כאִלו לא היא קְרָאַתְנו, לא היא קרצה אלינו. נַעֲנֵיתִי לך2, יְפֵהפִיָה שַחֲצָנִית3! נוח לך שאנחנו מעצמנו רדפנו אחריך? – יהי כך. אך פִתְחִי לפנינו דרך. בְּלָעִינוּ וְנִבְלָעֵך.
קבוצה אחת של עשרה נערים יצאנו, וכשבאנו אל הקמה נעשינו עשרה יחידים, בודדים, שלכל אחד יש לו דעתו וברירה שלו וכל אחד בורר לו שביל מְיֻחָד.
הולכים אנו בקמה. הַשְבֳּלִים, קצתן מקבלות אותנו בְּסֵבֶר פנים יפות, קצתן מְלַטְפוֹת4 אותנו ומְחכְּכוֹת5 בְּהֵחָבֵא תחת אזנינו, רֻבן מתלחשות עלינו. עודנו רואים איש את אחיו מבין הַנְבוּבוֹת6… נֶעֱלַמְנוּ איש מעיני רעהו… עודנו שומעים זה את קולו של זה… הולכים הקולות ומתרחקים, הולכים ונבלעים. נִבלעו הקולות.
רק אני והשבלים, ומלמעלה – רקיע השמים.
וגם את השמים שוב איני רואה, וגם את הקרקע תחת רגלי איני מַרְגִיש, הולך וְנִתְקָל7) בְּבַצְבּוּצִים8) שאינם נראים לעין…
טובֵע אני בים של שבלים. זיזז זיזז – הֵן מלחשות באזני – הואילה נא, בחור, וּמְצָא דרך לצאת… פונה אני לימין – שבלים עומדות עלי, לשמאל – שבלים טוֹפְחוֹת9 על פני… אבדתי דרך. קורא אני לחברי – אין עונה. איזה צפור־פרא מְנַתֶּרֶת ומרחפת עלי, וקוראה אלי בלשון שאיני זקוק לה10.
צחוק פרץ מלבי. הרי אני תוֹעֶה, ולבי עָלַץ בי. הֲרֵנִי אדם שבא עליו אסון בדרך.
– אסון! – אני קורא בקול גדול לחברי.
– איֶכּה? – עונה לי קול, וחפצתי להאמין שהוא מַגִיעַ אלי ממרחק רב.
– פה. הַשִבֹלֶת שְטָפָתְנִי.
– איפֹה? הננו אליך!
הולך אני לקראת הקול… אבל יותר שאני חפץ לקרֹב יותר אני מתרחק. אני קורא, אני צועק – ואין עונה. פרשתי את ידי, כְשׂוֹחֶה בלב ים, וְהִפְלַגְתִּי11 בין השבלים, אבל השבלים פי־שנים גבֹהות מקומתי; איני רואי לפנַי כלום, לבד מכתם קטן של רקיע מעל ראשי. זיזז זיזז, טיף־טיף – עֲמֹד! הנה לפני חֲרִיץ מלא מֵי־בִצָה.
על דעתי עולה: ומה אם באמת אסון קָרַנִי? הן הקמה רחָבה מאד. אני כבר יגעתי, איך אמצא לי דרך לצאת? עוד מעט ויהי לילה. ארעב. אגוַע ברעב בתוך הקמה, איש לא יֵדֲע. יבֹאו קוצרים לקצר את הקמה, ימצאו גוף, יודיעו בעיר; אבא ואמא יבואו, יביטו בי, יכירוני, יפלו עלי בבכי…
– הוי, אסון! – צעקתי מתוך לבי.
אין עונה.
הרחבתי צעדי, והשבלים מריבות בי, ואני מַרְבֶּה בהן חללים על ימין ועל שמאל בְּאַכְזָרִיוּת של ההולך למות. אני נופל וקם, קם ונופל, ופתאֹם – רְוָחָה! אור! שמים!
אל הכֻסמת הצנועה הגעתי. אך גם היא לא נתנה לי דרך לצאת. מִשְׂתָּרַעַת היא לפנַי לאֹרך ולרחב סמוך לקרקע. מחביאה את זרעה בִטְרָפֶיהָ12 המרֻבים, כּאֵם צעירה שֶׁמִתְבַּיֶשֶׁת עוד13 ביונק שָׁדֶיהָ, וכאלו אומרת: הֲרֵינִי לפניך אַסְקוּפָה נִדְרֶסֶת 14), אך חמול על זרעי, בן אדם.
– אי לך, כֻּסֶמֶת! גם לי יש אֵם שדואגת לי, אלא שאני, שוֹבָב, התגנבתי ויצאתי אל השדה שלא מדעתה.
היכן אני? הר… עמק… עשן15 עולה משם… עדרי כבשים יורדים מן ההר. אי לי מפני כַלְבֵיהֶם, אם ירגישו בי. בורח אני אל הָעֵמֶק.
קולות מרחפים בָּאֲוִיר… הושענא והושיעה נא!… מהיכן באים הקולות?… היכן אני?… היכן צַד מזרח וצד מערב? תּוֹעֶה אני בַּנֵכָר. חַה־חַה־חַה! פֵּרוּרֵי צחוק מתגלגלים עלי באויר. מי הם הבריות הללו הַנַעֲלָמִים המרחפים עלי ולועגים לי?
ברוך הגומל לְחַיָבִים טובות.
חברַי?! הִנָם לְפָנַי, כֻלם יושבים בחצי עגוּל; עֵסֶק הגון מצאו להם: אספו קש וְגַבְבָא16 וְעָרְכו מדורה17.
מַצִיעַ אחד מן החבורה הצעה הגונה: לִקְטֹף מלילות18 מן קָמַת הַתִּירָס19 הקרובה ולצלות על המדורה לכבוד בעל־הנס.
– הרי זה גזל!־מוֹחה אני, כשעודני מִתְבַּיֵש מלפני המקום־ברוך־הוא, שעשה לי נס והוציאני לרוחה.
– אני לא אקח לצלות, רק אֶקְטף ואפקיר20.
– ואני אלך ואקח מן ההפקר.
–ושנים שֶעָשׂוּהָ פטורים!־פּוֹסֵק השלישי.
וכרגע ומלילות לעשרות נקטפו ונֶחְשְׂפוּ והובאו לתוך המדורה. הגבעולים הגַסים לא עמדו בפני הידים הרכות של ילדי החדר. תכריכי21 הַמְּלִילוֹת הירוּקים התגוללו על הקרקע כַּאֲנוּסִים, והקמה נִבְעָתָה, והמדורה עלתה בלהב השמימה וְקִטְרְגָה22 עלינו לפני המקום23.
– הב־הב!–נשמעה נִבְחַת כֶּלֶב.
העֵדר, העדר וכלָביו הולכים וקרֵבים, אוי לנו.
באנו כֻלנו לתוך קמת הַתִּירָס וְנַחְבֵּאנו עד שיעבר העדר.
וכשיצאנו, לא יצאנו בדרך שנכנסנו. לשוא טרחנו את רגלינו למצא את המקום שעמדנו עליו. היכן העֵמֶק? היכן המדורה? היכן אנחנו? קרובים אנו אל הדרך לשוב העירה. מי הֱבִיאָנוּ לכאן?
לא חפץ אלהים, שאנחנו לומדי תורתו נכָּשל בעברה וְנֹאכַל מן הגזל.
שַׁבְנו העירה טבוּלִים בַאֲוִיר יפה ונקיים מֵחֵטְא.
-
כמוכם. ↩
-
מסכימה אני לך. ↩
-
בעלת גאוה. ↩
-
מחליקות. ↩
-
“ממשממות” במקור, צ“ל: ממשמשות – הערת פב”י. ↩
-
בין המקומות הנבובים, מבעד השבלים. ↩
-
ונכשל. ↩
-
ברגבים. ↩
-
מכות. ↩
-
שאיני מבין אותה. ↩
-
ועברתי. ↩
-
בעליה הסמוכים לקרקע. ↩
-
“עור” במקור, צ“ל: עוד — הערת פב”י. ↩
-
מפתן שהכל דורכים עליו. ↩
-
חשוב. ↩
-
צרורות דקים. ↩
-
אש גדולה. ↩
-
שבלים. ↩
-
מין חטים. ↩
-
אעשה להפקר, לדבר שאין לו בעלים. ↩
-
התבן שבו היו הגרעינים מכורכים. ↩
-
למדה עלינו חובה. ↩
-
אלהים. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.