בֹּקֶר טוֹב!
בֹּקֶר טוֹב!
הִתְעוֹרֵר כָּל הָרְחוֹב –
וְהַדֹּב? גּוּשׁ תַּרְדֵּמוֹת
עִם עֵינַיִם עֲצוּמוֹת.
מְתוּקָה הַתַּרְדֵּמָה.
הַשְּׂמִיכָה – כָּה חֲמִימָה!
וְהַדֹּב יָשֵׁן עַל צַד…
אֵיךְ נָעִיר אוֹתוֹ? כֵּיצָד?
נַעֲשֶׂה לוֹ “בּוּם!” בַּתֹּף:
בֹּקֶר טוֹב, דֹּב! בֹּקֶר טוֹב!
בּוּם! בּוּם! דַּי לָנוּם!
בּוּם! בּוּם! קוּם!
מָה עוֹד נַעֲשֶׂה לוֹ? מַה?
נְצַפְצֵף? הוּא לֹא יִשְׁמַע!
נְנַעֵר אוֹתוֹ הֵיטֵב?
לֹא יָשִׂים אֵלֵינוּ לֵב!
נְגַלְגֵּל אוֹתוֹ מֵהָר?
יִתְגַּלְגֵּל לוֹ – וְיִנְחַר…
אֲפִלּוּ אִם מְאֻחָר –
הוּא יִישַׁן לוֹ עַד מָחָר…
מָה עוֹד נַעֲשֶׂה לַדֹּב?
אֶת שְׂמִיכָתוֹ נַחְטֹף
וְנַרְבִּיץ בּוֹ מַיִם – בָּץ!
עַד מָתַי, דֻּבּוֹן, תִּרְבַּץ?
דֹּב אֵינֶנּוּ מְמַהֵר!
וְאַף אִלּוּ הִתְעוֹרֵר –
אֶת עֵינָיו הוּא שׁוּב עוֹצֵם –
וּמַמְשִׁיךְ לְהֵרָדֵם!…