לוגו
מעשה בשני גמלים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

אחמד יצא מהעיר, מירושלים, אל כפרו כדרכו – שעה לאחר חצות הלילה. הוא לא היה יוצא קודם לחצות, שאז היו מצויים בדרכים גזלנים וגם שדים ומזיקים וצבועים וכל מיני פגעים רעים.

שעה או שעתים, ואולי יותר מזה, התנענע על גמלו, נימנם והיה כשוחה בחלל הלילה וההרים. הגמל הראשון, שעליו רכב, בהמה כהלכה היתה, גדולה וחזקה, וגם בינה היתה בה. אחמד לא היה זקוק לחמר אחריה ולהורותיה את הדרך. הגמל ידע בעצמו לאן הוא הולך: היה מריח וצועד בלי חפזון צעדים רחבים ומדודים ומנמנם בהליכה כמו אדוניו. אחריו ניגרר עוד גמל, שהיה קשור בחבל אל אוכּפו – בהמה כחושה ונמוכה; גמל עלוב זה, קצר רגלים וחלוּש, פיגר אחר חברו הגדול והבריא. פעמים היה כושל ועומד עד שנמתח החבל על צוארו כמו מיתר של כינור, חתך לו בעורפו וחנקו בגרונו; ופעמים ניעור ורץ קדימה עד שנתקל בחרטומו הקטן והדק באחורי זה ההולך לפניו. והלה כאילו אינו חש בו כלל, מהלך לו כמכונה שכוננוה לכך: בלי חפזון, בצעדים רחבים, מדודים וקצובים, ואחמד מתנדנד עליו, מכורבל בעבאיתו עד מעל לראשו.

עם כל פסיעת הגמל נידחף אחמד מאחור לצד ימין, ואחר כך, מפּנים, לצד שמאל, וחוזר חלילה. סדר הנידנודים האלה, שהתרגל אליהם זה כחמישים שנה, אינו מפריע אותו משנתו, ואין הוא מתעורר אלא לקולות גמלת הבאה לקראתוֹ בדרכה מיפו לירושלים. אז מזקיף אחמד את ראשו, פוקח עין, זורק לפניו “סלאם עליכּום”, ובלי הקשיב לתשובה שב ומשקיע עצמו בתוך עבאיתו ובתוך קורי החלומות שטווּ סביביו הלילה השקט וההרים המחשיכים.

קרבה שעת השחר. אורחות גמלים, הבאות ועוברות, נעשו מצויות יותר; קריאות הזירוז של הגמלים – הווא!… הווא!… – נשמעו כפזמון חדגוני, מיישן. עם הגמלים, במרוצה משונה אחריהם או לפניהם, היו מדדים חמורים קטנים, אפורים־חומים וחלקים כעכברי מרתפים; אצים ודופקים בקרקע ברגליהם הדקות, מעלים תימרות אבק, והנערים המחמרים משוועים וצוֹוחים, מקשקשים בלשונם ונוחרים עליהם בקול חוטמי: הנן! הנן! – ומסתערים בשצף־קצף על המקלקלים את השורה… שאון ומהומה וקישקוש זוגים, ואחמד מנמנם. פתאום הזדעזע והתעורר, עוד מעט וצנח מאוכּפו. אותו רגע הרגיש, כי הגמל עמד תחתיו, ומיד ראה – נער ניצב לפניו, לופת צווארי גמלו ומשווע בבהלה: “דיר באלכּ, יא עמי!… שים לב, דודי! – טרוֹמביל בא!…” – הגמל השני, הזעיר, מושך ברסן בכל כוחו, חפץ להינתק, מתחבט ומתרוצץ באמצע הדרך, ומאחריהם, מן החשכה, באה ומתקרבת נהימה ודפיקה משונה, ועין גדולה בוערת באש אדומה, נוקבת את החושך ומסנוורת את עיניו הטרוטות של אחמד…

– החזק בו, בזעיר!… פן יינתק ויברח! – צעק אחמד בבהלה אל הנער; תוך כך גלש ממושבו והתחיל מושך את הבהמות הנבוכות אל צדי הדרך.

הגמלים סרבו לו. נידמה להם בפחדם, כי אחמד דוחף אותם ישר לתוך לוע המפלצת, שעיניה לפידי אש והיא חפצה להדביקם ולבלעם חיים – על כן נאבקו עם קונם וביקשו להיחלץ מידיו. כך התרוצצו והתלבטו, זה דוחק את זה, זה נידחק מאחורי זה, עד שחסמו בגופם כל רוחב הדרך. אוטו־המשא הגדול עמד, מנועו שקט, גם הגמלים שקטו והתחילו חוטטים בעפר הדרך, מחפשים עשבים או שיבלי חיטה שאולי נשרו מן השיירות שעברו; תוך כך חזרו וצייתו לאדוניהם וסרו אל צדו של הדרך. אך מששבה המכונה ונתנה את קולה, שוב אחז אותם טירוף של בהלה: שניהם קפצו ונטו לאחור וחסמו שנית את המעבר. אחמד והנער חרפום וגדפום בכל פה, הכום בחרי־אף, דחפום ומשכום ברסניהם, ולא הועילו כלום. ארבעתם הסתובבו במקום אחד, באמצע הדרך, ונראו בדמדומי השחר כפקעת אחת גדולה, כהה. האוטו עמד שנית. מן הדוכן ירד סרז’נט גרמני – גבר גבוה במעיל חום, ארוך ורחב, לראשו קובע עגול עם מצחה סורחת – והתקרב בצעדים כבדים. אור פנסי האוטו האיר את לחיו האחת, המפוטמת והמצויידת בשפם גדול, מצהיב, ואת חצי הסיגרה שבזווית פיו. לחיוֹ ושפמו נראו כמעשי נחושת, ובתוך האפילה עלתה מחשבה מבדחת וגם מפחידה, שנכרי זה כולו עשוי מנחושת… הגרמני לקח את הרסן מידי אחמד והסתכל סביביו. מימין חומת הרים זקופה, משמאל עמק ובו זיתים עתיקי־ימים – שם גילה מדרון נוח להוריד בו את הגמלים.

– שקט! שקט! – שידל את הבהמות המרתתות בלשונו המשונה.

כיוון שלא שמעו עוד את נהימתה המבעיתה של המכונה שקטו הגמלים, צייתו וירדו מן הכביש. הוא עמד אתם למטה והחזיקם ביד מאומצת, עד שזז אוטו המשא הכבד ועבר לאיטו לדרכו.

– אלמאני… ה… ה!… – צחק הנער מתוך רחשי־כבוד מהולים בשנאה.

כדי שלא יחזור לנמנם ולא יסתכן שוב בעגלת־שטן כזאת, העלולה לפגוע בו חלילה ולמעך אותו ואת בהמותיו, המשיך אחמד את דרכו ברגל: עד באב־אלואַד (שער העמקים) ילך כך; שם ינוח, אצל החאן… ויזכּור ימים עברו… אה, אה!…

מהלך אחמד אחר הגמלים ואוחז בזנבו של הזעיר, כדרך הגמלים – כדי להקל עליו את ההליכה ולכוון את צעדיו אל צעדי הבהמות; מהלך ומהרהר מתוך עגמת נפש בבית הקהוה אשר בבאב־אלואד… לפני המלחמה היה זה חאן ככל החאנים. הזדמנו בו אנשים מכל המינים, מכּרים ולא־מכּרים; ישבו, שמעו חדשות, החליפו דברים, שתו קהוה – עונג היה לבלות שם. ישב אדם לנוח וקשה היה לו לקום ולעזוב. קהוה חם, ערב – יכול אדם ללגום לאיטו חמישה ספלים… אלא שאותו פונדקי נוכל, סעיד, היה לוקח בעד כל ספל שפכים שלו שתי עשיריות, שני מטליקים במזומן, אללה יחריב ביתו!… אבל הוא, אחמד, לא נשתטה להוציא מכיסו ולתת לו יותר משכר ספל אחד. לשני ושלישי היה זוכה רק אם נסע עמו היהודי ליזר מרחובות וכיבדו בפונדק בקהוה על חשבונו. ועתה – מה? סעיד איננו, החאן אינו חאן, אין הבריות באות בצל גגו – רק חיילים רובצים שם ואורבים לעוברים ושבים, כמו חתול לעכברים. אין איש בטוח במקום הזה – או אותו או את בהמותיו יתפסו ויקחו לעבודת־הצבא.

מתוך הרהורים אלה בא אחמד לעשות חשבון נפשו ואחר כך – חשבון המעות שבאזורו. כאן, באזור, קשורות שתי מג’ידיות־הכסף, שנתן לו ליזר בשכר הובלת תפוחי־זהב מרחובות לירושלים. אילו היה הרצון מלפני אלוהים היתה נמצאת לו סחורה להוביל גם בשובו והיה מביא לביתו ארבע מג’ידיות. כל מג’ידיה היא שמונה בישליקים ובסך־הכל: שמונה–ששה עשר–שנים ושלשים! ועתה אין לו אלא שתי מג’ידיות, וזאת אומרת: ששה עשר בישליק… וחבל! מכל־מקום יש לו ריוח מן הצד יותר משיש לאחרים מבני כפרו… כי הם מפחדים ללכת העירה, ובפרט לירושלים; כולם פראר1. כך נהוג בזמן הזה: הכול נקראים לעבודת־הצבא והכול הולכים. המלכות נותנת להם מכנסים ומעיל – ומיד הם מסתלקים וחוזרים אל בתיהם, והכול בא על מקומו בשלום. רק הוא, אחמד, איתרע מזלו. שלוש פעמים נתפס ובגדים לא נתנו לו, רק מכות…

ולמה־זה תופסים אותו? הן הכול יודעים, ורואים בחוש, כי זקן הוא: זקנו לבן, כבן שישים הוא ואולי למעלה משישים; והם באים ואומרים: בן ארבעים אתה–כך כתוב על הנייר… בן ארבעים! והלא מוסטפא בנו, “הג’נדרמה”, כבן חמישים הוא! ואף אם גוּזמה היא… נאמר שמוסטפא רק בן ארבעים – מה־זה עסקם? הוא, אחמד, זקנו לבן – ומה להם עוד? קודם שהניחו את פסי־הברזל מיפו לירושלים כבר היה בעל בעמיו, אב למשפחה – ופתאום, לעת זקנה, תופסים אותו וחובשים בבית־האסורים ביפו. אמנם לא שהה שם הרבה; רק באה שעת־כושר התחמק מאותה חצר, שב הביתה וחי לו בשלום… ואם נראו חיילים בקרבת הכפר, מיד היה נמלט עם הבחורים ומתחבא בכרמים, או הרחק בשדות. אבל כשהגיעה עת הקציר באו פתאום פרשים רבים, הקיפו את העובדים בשדות ולקחו את כל הגברים, חוץ מן הישישים התשושים… וגם אותו, את אחמד, סחבו שוב עם הבחורים וידיו כפותות לאחוריו, כאחד הנערים… גם הכּה הכוהו ברצועות על כתפיו ועל גבו, כאחד מהם. כמהלך שעה הוליכום מחוץ לכפר, ואז, כשעמדו להנפש בצל חרוב עתיק־ימים, התחילו נושאים ונותנים עמהם עד שבאו לידי פשרה: בשלושה בישליקים תיפדה כל נפש… וגם הוא, אחמד, שילם שלושה בישליקים, כאחד הצעירים…

על שלושת הבישליקים האלה דאב לבו כאילו אבדו לו היום. שלושה בישליקים מזומנים נתן להם, לארורים – ולמה? לאחר ימים שוב תפשוהו והביאוהו ליפו. בפעם זו באו עליו יסורים גדולים מהראשונים, מלקוּת ומכות לאין סוף, ואחר כך נישלח כאסיר, ברכבת, לירושלים. בדרך, בקרבת תחנת דיר־אבּאן, קפצו הצעירים, בני כפרו, מן הקרון ונימלטו. רק הוא נשאר שם – זקן הוא – איך יקפוץ מהרכבת בשעת ריצתה? ובירושלים דווקא שיחק לו מזלו. אותו קצין טורקי קצר־קומה ועבה־שפם, שאליו הביאוהו עם יתר הנתפסים, נתן עיניו בו ומיד התנפל עליו בחימה שפוכה: “מה נידחקת הנה, אתה, כלב זקן?” – רצה אחמד להתנצל ולהסביר; אך הלה לא חפץ לשמוע, אלא סטר לו על שתי לחייו ומשכו בזקנו מתוך ההמון אל הרחוב… ולמה־זה ניפטר והלך לו בלא כלום? הלא להתנפל לרגליו היה צריך ולהתחנן לפניו ולבקש “נייר” – שיניחו לו ולא יגעו בו עוד לרעה! אבל הוא ירא מפני כעסו של אותו טורקי שפל־קומה והלך משם בידים ריקות. ושוב נתפס והובא ליפו… מסביבתם שולחים ליפו דווקא. התחיל אחמד טוען לפניהם, כי בירושלים שיחררוהו, הקצין הראשי בכבודו ובעצמו הוציאו לחפשי – צחקו לו השוטרים ושאלו: “והיכן הנייר?” לסוף נכנס בעבי־הקורה מוסטפא בנו, הג’נדרמה, ונשבע שלא ינוח ולא ישקוט עד שיחלץ את אביו. מוסטפא – שתי לירות וחצי שילם בעד זקן עובר־ובטל כמוהו, כדי שיתקנו את שנותיו בנייר שלו ויכתבו שנים הראויות לו… שתי לירות וחצי זהב!… כמה זה מג’ידיות!…

– האַי־האַח! אללה יג’אזהון! יגמלם האל!…

הולך ויורד ואדי עלי, נחל האימאם עלי, ומשתרעת בו מאז ומעולם – ויורדת עם אפיקו – הדרך מירושלים ליפו. השמים מתבהרים מרגע לרגע. צבעי־מתכת מתחלפים מרחפים במרום: עשת מכחילה ועופרת מתה וכספית חיה הניתזת על גוני־פז מאדימים, המגרשים את צללי הלילה השחורים ומעוררים את היקום להקביל פני היום הלבן. וכבר מציצים מרחוק פני השמש הצוהלים שהשינה עוד נסוכה עליהם.

הולך אחמד ומחזיק בזנבו של הגמל וצועד אחריו צעד צעד. אפילת הלילה נסוגה מפני אור הבוקר ועמה נסוגו הזכרונות המצערים. הם מפנים מקום לאחרים, טובים מהם ומשמחים. אחמד מעביר לפני עיני רוחו פרשת נסיעתו המוצלחת לירושלים, שהכניסה לו שתי מג’ידיות לבנות של כסף. איש לא עצרו בדרך. בכפר היתרו בו ואמרו, כי הוא מסכּן את גמליו. והנה פחד שוא! בני אדם, הקנאה מדברת מתוך גרונם. אחרי כל אותם ימי הבטלה צריך הוא סוף־סוף להתחיל בעבודה ולהשתכר. האם רק הוא מסכּן את בהמותיו בזמן הזה? ומה שיהיה יהיה. הכל מן אללה. וליזר, הלא הוא משלם בכסף ממש, לא בנייר… וברוך השם! הנה הוא מוביל לו סחורה זו הפעם השלישית – ולא נפגע. אמנם פעם אחת פגע בו חייל אחד וחסם לו את הדרך בסוסו; מיד תחב לו אחמד את ה“ות’יקה” (ווסיקה – קרי) שלו תחת חטמו: הא לך והריח בה! בשתי לירות זהב וחצי הלירה עלתה לנו… ומיד התאלם אותו חייל. ביקש סיגרית – וגם זו לא קבל. אחמד אמר לו שאינו מעשן. חוץ מזה לא קרהו דבר בדרך. רק “הטרומביל”, מעשה שטן זה, מדי פעם הוא מבהיל את הגמלים. בהמות שוטות, טרם התרגלו… ובפרט בלילה.

שלום לו בדרך. בכל־זאת בירושלים, בכרך הגדול, לא ידע מנוח. כל אבריו חרדו מפני כל אדם בעל כפתורים נוצצים. ולא לעצמו ירא – הן הוא “כשר” מכל וכל, ומה יעשו לו? לגמליו דאג. ואם יקרב אליו אחד מהם, חלילה… יגש פתאום ויצעק: “הי, פלח, את גמליך הב! המלכות צריכה אותם…” – מה יוכל לעשות אז? העיר מלאה צבא. הם יקחום והוא אף לא ידע מי לקח ולאן נלקחו? ובעלי הכפתורים הללו, בהם דווקא ניתקל אחמד על כל צעד ושעל. רק מחוץ לעיר נחה נפשו. אמנם חשש־מה זע בלבו; עוד מעט ויגיע אל באב־אלואַד, שער העמקים, ושם מצויים הם תמיד… אולי יסור מן הכביש וילך ארחות עקלקלות? יש שביל אחד בהרים, מתפתל ועולה ימינה. אבל הדרך ההיא ארוכּה, וראש השביל כבר הוא אחריו. אין כדאי לחזור. אללה כּרים – האל רחוּם!

הכביש נוטה ימינה. חומות־ההרים נסוגות לצדדים. ניפתח עולם נרחב, מלא אור. אחמד דעתו מתרחבת עליו למראה כיפת השמים העמוקה, המזהירה, המצהילה פני שדות הזהב… במישור הזה, היורד אל הים, מולדתו. מזה מרחב של חולות ועשבים ושיחים, ומזה מרחב גדול ממנו – הים. רגיל הוא, אחמד, לערבות השפלה, וירושלים הרים סוגרים עליה מסביב והיא זרה לו.

משמאל לדרך, סמוך לנטייתה אל השפלה, נתגלה פתאום בית הקהוה החשוך של באב־אלואד. שוב זע לבו של אחמד ונוקפו על שלא בחר ללכת במשעול עקלקל. ועתה מוטב לו שימשיך בדרכו ולא יעמוד פה כלל. והוא הולך אחרי גמליו ומזרז אותם בלאט: “הווא! הווא!” מאיץ בהם ואינו מביט כלל אחריו, לצד שמאל, שמשם אורבת לו הרעה. כבר עבר ורחק קצת ממקום הסכנה והתחיל נושם בהרווחה, ופתאום הדביקו קול חזק ומצווה:

– היי, סבא, עמוד!

אחמד התחלחל, אבל עשה עצמו כלא שומע והלך הלאה.

– עמוד, אתה, פלח!

אחמד עצר את הגמלים. חייל אחד אחז ברסנו של הראשון. חפץ אחמד לגשת אליו, והנה צץ אחר ומתייצב על דרכו. וזה האחר קצין, כושי בעל קומה, שפמו דק ושחור ובידו שוט! הביט אחמד לתוך עיניו הפעורות של הקצין. ראה את לבנן הצהבהב ופתאום הבין כי אין לו הצלה… פניו השזופים כעין נחושת חלודה, חרושי קמטים עמוקים, שהתקשו בשמש ובגשם, החליפו גוונים: חוורוּ וצהבו כפני מת, ושבו התכסו אודם כהה – כי כל דמיו צפו ועלו אל ראשו. הוא הכה באגרופיו על חזהו החשוף, השעיר והשׂב, והתחיל מתייפח לפני הקצין הצעיר וקרא בקול צרוד, מתוך נענועי זקנו הקלוש:

– יא אפנדי, אַל תקח ממני… זו מחייתי האחרונה… אין לי עוד, רק אלה השנים… ראה, זקנתי… מוסלם אנוכי…

חייך הקצין. הבהיקו שתי שורות שינים לבנות ובריאות. הפלח הזקן נפל לרגליו:

– יא בּק, רחם נא! האל יגמול לך… בחייך!… בחיי זקנו של הנביא… יא בק!

הוא כבש את פניו בקרקע לרגלי הכושי, התקרב בזחילה ונידחק לנשק את מגפו הימני.

הקצין רטן:

– הנח זקן! המלכוּת נוטלת ממך… ג’מאל פחה קונה את הגמלים… בכסף!

– קח את הגמלים! – צווה את החייל שאחז ברסנו של הגמל הראשון.

אחמד חבק בחזקה את רגלו של הקצין וצעק בקול גדול:

– הוי גמלי!… שני גמלי היקרים, היפים, האהובים!… מאור עיני! מקור חיי!… יא בק, רחם!

הקצין חלץ רגלו, הצטחק ופנה ללכת. אבל אחמד שב ותפס אותה ודבק בה לחבקה ולנשקה. בעיני הכושי הודלקה אש קטנה של כעס. עוד פעם הצטחק והסב את רגלו כך, שחוד מגפו נתחב בין שיני אחמד – עד שהפלח נאנח ועל שפתיו נראה דם. הקצין צעד צעד אחורנית ולא גרע עין מהזקן הפצוע, המתפלש בעפר, והיה כמבקש לו פתחון־פה לבעיטה.

אחמד קם. אל הקצין לא שם עוד לב; רק את גמליו ראה, שהם בידי זרים ונלקחים ממנו ומובלים מי יודע לאן. הוא נתן קולו ביבבה ורץ אחריהם ונאחז בשתי ידיו ברסן גמלו הגדול. החייל הכהו בחרי אף והתאמץ להוציא מידיו את הרסן. הגמל מתח את צווארו הארוך, פשטו פעם לכאן ופעם לכאן, לפני משיכותיהם של שני האנשים הנאבקים, הביט אליהם בפחד ובתמיהה, לסוף התרגז גם הוא והתחיל מגרגר בחימה. דומה היה כי עוד מעט ויתקע את שיניו האיומות באחד מן השנים. ואחמד נראה כמי שנטרפה דעתו עליו ואינו יודע איהו ומה הוא עושה. פניו אדמו מאד, בעיניו בערה אש, הטרבוש האדום, הבלה, העטוף צנפה צהובה, מזוהמה, נפל מראשו ונמעך תחת רגלי המתרוצצים. קצף דם נזל מפיו, משיניו ושפתיו הפצועות, והכתים את זקנו הקלוש. אחמד רתת וגנח תחת מטר המהלומות, שירדו על ראשו ועל צווארו – אך את הרסן לא עזב.

מכה חזקה בצלע הפילה אותו לארץ. רגע שכב בלי נשימה, רוחו תקועה בגרונו ושתי ידיו מחזיקות במקום המכה. מרוב כאב התחבט והתפתל על האדמה כשרץ רמוס. מעל לראשו ראה עוד פעם אותן שינים לבנות והכיר פני הקצין הכושי והבין, כי ממגפו באה לו מכה קשה זו.

– קחו את הגמלים! – פקד הקצין על החיילים.

בכוחותיו האחרונים, שוכח יסוריו, התגלגל אחמד אל גמליו ותפס ברגל את האחורי – אך החיילים הדפוהו וגררוהו הצדה.

…כעבור שעה נסע אחמד לדרכו והוא רכוב על גמלו הקטן. אחרי בכיות ותחנונים רבים התרכך לב הקצין הכושי ויאמר: “זה אינו כדאי לקחת” – והשיב את הזעיר לבעליו. רוכב אחמד עליו ומחזיק בידו מטפחת עם פתות, שלקח מן הבית כדי לא להוציא בעיר כסף על לחם; מביט אל המטפחת ולבו מר. בתוכה, בין הפתות הקרות והיבשות, צרורות חמש־עשרה לירות נייר שקיבל בעד גמלו – בעד הגמל הגדול, הבריא, היפה ההוא… חמשה עשר ניירות! מה שווים ומה ערכם של הניירות הטורקיים האלה! אין איש חפץ בהם…

– יא בק, קח את הקטן… לכם אחת היא ולי הלא זה – הוא הנותן את לחמי… לי ולביתי… – התחנן אחמד לפני חומסו.

אך הכושי זרק לו את הניירות ולקח את הגדול דווקא.

– שלם לי, לפחות, בכסף של ממש! – קונן הזקן.

והקצין התחיל “לשלם” לו, לפלח זה המזלזל בניירות של מלכות, בצליפות השוט שבידו.

דאבון נפשו של אחמד השכיח ממנו את מכאובי גופו. הוא בעט ברגליו בגמל, שנשאר לו לפליטה, וחרפוֹ וקילס בו:

– בן־בלי מזל! אותך לא לקחו… בטוב, ביקר, הם רוצים, הגזלנים… ולא בך… נבלה סרוחה!… פגר מובס…

גבה השמש וגבר החום. אחמד היה כמו חולה: ראשו סחרחר וכולו קודח, בפיו גועל של מרירות, וגרונו יבש ורע לו…

כשעה לפני הצהרים עמד להנפש אצל באר אחת, קרובה לדרך. כאשר ירד וצינן במים הקרירים את פניו הפצועים, חש בשיניו ובשפתו התחתונה המתנפחת. ויותר מזה עינהו הכאב הנוקב שבצדו, מקום בו בעט העבד הכושי הארור בקצה מגפו הקשה… שתה אחמד ואת גמלו השקה. אך לאכול לא יכול מפני המכאובים בפיו, וגם לא ביקשה נפשו לאכול – רק לשכב, לנמנם מעט…

אחרי הבאר נראו קצת עצי־תאנה עתיקים, סרוחי ענפים ועבי צל. אל אחד מהם קשר אחמד את גמלו העלוב והשתרע תחת העץ. את המטפחת עם הפתות תלה על ענף אחד מעל לראשו, ועד מהרה שקע בתרדמה כבדה, מוטרדת באנחות וגניחות.

פתאום הגיע להכרתו קול תנועה קלה ורחש ענפים. עלים אחדים נשרו ונפלו על פניו. הוא קפץ ועמד על רגליו, ניבהל ונירעש – גנבים!… אך בראותו מה קרה קפא תחתיו, כולו נידהם ולבו כמטורף: למעלה, מעל לראשו, התנענע על צווארו השרוע ראשו הקטן של הגמל ומפיו סרח קצה המטפחת – המטפחת אשר הפתות וחמש־עשרה הלירות צרורות בתוכה…

כל־זה לא ארך אלא רגע אחד, פחות מרגע. הגמל עשה מאמץ אחרון, בלע בליעה גדולה – והמטפחת וכל אשר בה באו אל קרבו…

פלחים שירדו אל הבאר שמעו קללות אחמד וראוהו חובט את גמלו העלוב באכזריות, חונקו ומכה אותו על פיו.

– מה לך? הירגע, הוי זקן! על מה־זה ככה? – ושידלוהו בדברים.

אחמד הביט בהם כמבולבל, עזב את הגמל המפעפע והמגרגר, צנח וישב על האדמה, גבו אל עץ התאנה, לחץ ידו אל צלעו הכואב, מיצמץ בעיניו והתחיל מקונן במלים מקוטעות, ושפתו הנפוחה עולה ויורדת וטופחת משונות:

– שניים היו הגמלים… גמל זה, נבלה זו, ועוד אחד – גמל טוב ובריא ויפה כארוסה צעירה, רך ועדין כתינוק בן כרך… גדול ורם כמו הר… נחמד וחזק… מאה וחמשים רוטל משא היה מרים כמו עלה טרוף זה… מאתיים רוטל נשא על גבו כיוצא במחול… זריז מזורז ובר דעת… גבהוֹ כגובה הג’מעה (מסגד) הלבנה אשר ברמלה… וזה הקטן – פרעוש זה – אכל אותו… על קרבו ועל כרעו… בלעהו כולו וזנב לא הותיר…

דברים כאלה וכאלה ניפלטו מפי אחמד הלוך והפּלט בעוד הגמל התשוש עומד קשור אל ענף התאנה ולוטש אליו עינים קטנות, בוהות ומבוהלות…

לסוף, כאשר עמדו שומעיו על משמע ספורו, התחילו לצחוק.

וככל שאחמד התרגז ודבּר וטפח בשפתו התחתונה, גבר צחוקם, כבשם וטילטלם, כפפם וגילגלם על האדמה – – –

מעודם לא שמעו סיפור־מעשה מבדח כל־כך.



  1. עריקים מן הצבא  ↩