יש רעה שנופלת פעם ומכסה את עין העולם ומחשיכה הכל, ואחר־כך סובב העולם לאיטו ומגיח, והכאב מרחיק קצת, ומרפה, והאור מהסס ומתחדש, ומנסים להמשיך. ויש רעה, שלאחר שנפלה פעם, שוב אינה מרפה. העולם אינו סובב עוד הלאה, האור אינו חוזר, והבוקר החדש אינו יכול להגיח.

בנים שלא יחזרו עוד הביתה. כאב ההכרה לבלתי־אפשרי שנעשה כאילו אפשרי, הלא יתכן והלא־יאומן הפך עובדה סופית שאין עוד כלום אחריה. לא לתקן, לא להשיב, לא לקוות. איך אפשר לעמוד בזה. ויש בנים שלא רק שלא חזרו הביתה, אלא גם מקום מנוחה לא נמצא להם, הבלתי־אפשרי נשאר פתוח, רחוק, לא נגמר, חסר צורה, סוף שאין לו סוף, נורא שאין לו מוצא. שלעיתים הופך לפתע לתקווה שמעבר לכל ההוכחות וחוזר ונופל ליאוש מכבה הכל ולאכזרי שבעלבונות. איך יכול העולם להוסיף ולהתקיים ככה.

כעת הוחזרו עוד ארונות חללים מגבולות מצרים. “פקוד יפקוד אלוהים אתכם והעליתם את עצמותי מזה”. קול ממעמקי הזכרון ההיסטורי. לא להשאר שם לבד ורחוק, ולא להשאיר את הבית רחוק ולבד.

מחזירים הביתה, יש לעולם נקודה אחת אז. מרכזית. הביתה.

עמים שכנים אנחנו, ושתי תרבויות כל־כך רחוקות. באחת – נותנים אלה הכל שבעולם ולפני הכל, כדי להציל נפגעים, לפדות שבויים, ולהחזיר הביתה חללים. ובאחת – מין קהות מדהימה, קשיחות שבה הפוליטיקה וחישובים עיסקיים באים לפני חיי בני־אדם, לפני כבוד מותם ולפני אהבת ביתם.

כעת, בבוא שלושים ותשעה הארונות, שוב נופל רגע מיוחד, שוב הס כללי מושלך, דברים שכל ימות השנה נדחים לרגע, מפנים מקום להרגשה אחת, שפתאום הכל כאן וכולם כאן כעת ופעם ופעמים רחוקות של דורות נשכחים עד, שלא רק הורים ורעיות ובנים, אחיות ואחים נוכחים, אלא גם כאלה שאינם קרובים ולא ידעו את הנופלים האלה. כולם פתאום כאן, עוצמים רגע, ויודעים בשתיקה הרגשה זו, שאף־על־פי שאין כואב ממנה, יש בה גם ידיעת מגע יחד, קשר של יחד, היות יחד, שפתאום הנה כולם כאן, כולם בשותפות אחת. כל העם, מעבר לפרט זה או לפרט אחר, ומעבר לכל ניסוחי מילים קבועות, ומעבר לידיעה כזו או אחרת. מעגל שותפות מקיפה שבבת־אחת מתפקדים בה זכרונות מעומק זהות עתיקה, לא מוגדת כמעט, יחד עם הווה נוכח, סוער, מודאג ונלבט, כפי שהוא ופונה אל איזה הלאה, שיהיה מה שיהיה – כעת הוא נראה כממשות. יודעים על דבר שלרוב הוא נשכח, שתמיד הוא נטרד, שבדרך־כלל הוא חסר, וכעת הוא כאן. הכרה עצמית בהירה, כזו שמעבר לכל הנימוקים ומחוץ לכל הפקפוקים, משהו שהתחיל עוד לפני שהיינו ושיימשך גם לאחר שלא נהיה, ושתמציתו במילים הפשוטות מכל המילים: אחינו אתה. כאב יחיד – כאב כולנו, בכי יחיד – נאסף אל כולנו, כי אילו רק היו מעתה חיי־אדם באים קודם ולפני כל הפוליטיקות והזמנים, מן הצד ההוא של הגבול, כשם שהם מן הצד הזה – אולי היינו יודעים שלא נצטרך עוד לעמוד שוב במורא הזה, לוא תהא מנוחתם מעתה שלום.

יזהר סמילנסקי

מעריב (ד אייר תשל''ה 15.4.1975): 14 (יום הזכרון לחללי צה"ל)