לוגו
קורה נבובה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

לשם מה לשוב ולחטט עתה ולנבור ב“פרשה” ההיא?

היסטוריונים ישׁיבו אולי, כדי להבין את טעמי חילוף המשמרות בתולדות המימשל בישראל ובקורות היערכות קבוצות הכוח שבו; חוקרי מדיניות החוץ יעסקו אולי בענינים שבאוריינטציה האירופית, בקשירת היחסים עם גרמניה וצרפת, לרבות היחס לשילומים, לרבות מקורות ההצטיידות הביטחונית, לרבות הפולמוס החסוי על הקמת הכור האטומי; חוקרי מדיניות פנים ייבדקו, את תהליכי הביגור של המפלגות בישראל, את חבלי השתנותן והתאמתן לתנאים החדשים ולתביעות המודרניזציה והכשרתן לתפישות המתחלפות בעניני החברה, הכלכלה, לרבות ביטויי הכוחות החדשים התובעים להם הגדרה עצמיּת; אחרים אולי ייסקרו את דרכי הפעלת מנגנוני גיבוש דעת־הקהל, את הקואליציות שהוקמו לשם השגת מטרות אד־הוק, את העתונות והרדיו במישחק הכוחות שעיצבו את עמדות הציבור בתחרות שׁניטשה אז בין “אויבי המשטר” הקודם וסמליו, וּבין תומכיו ומקיימי כוחו וסמליו, את משחק ההתארגנות של קבוצות סביב השליט המודח וסביב השליטים המסלקים אותו, על הצדדים הראציונאליים ועל הצדדים האמוציונאליים הכרוכים בהסטת מוקדי הכוח; פסיכולוגים אולי ייבדקו את התיאוריות של פרויד (בטוטם וטאבו) המסבירות איך מסולקת דמות האב בידי קבוצת האחים הקמים עליו, הורגים אותו ואוכלים מבשרו, ושמים קץ לשלטונו ולחבורתו הקרובה עד שכעבור זמן מתערערת התאגדותם ואף מתגלים סימני חרטה ומצפון מייסר.

גם חוקרייּ המיתוסים המודרניים יש לפניהם חזיון מרתק: החלפת דיוקנו של מנהיג – מדיוקן המנהיג בצהרי כוחו – בדמות האב המייסד המורם מעם – בדמות העריץ המזדקן, השתלטן הנוכל ורב־המזימות, ועד לדמות הדספוט המקייאבליסטי, שאינו בורר עוד באמצעים ו“דורך על גוויות”, ובלבד שיקיים את שלטונו עם קבוצת מקורביו – זמירות הצדק והמוסר בגרונו ושבע תועבות בליבו.

חוקרי הביוגראפיות יתמהו הרבה על ביש־מזלו, ואיך כאילו במו ידיו עשה בן־גוריון כל שאפשר כדי ליפול בנופלים, ונימנע או לא ידע לעשות מה שצריך היה לכאורה לעשות כדי להתחזק ולעלות – ואיך אירע שמדינאי מנוסה ומשופשף, פּיקח וערום – נכנס למלכודת אחר מלכודת, ונתפּש באי הבחנה ובעיוררון, ולקהּ במין תמימות לא תאומן על גבול הפתיות – או, שככה הצליחו יריביו להוליכו עד שגברו עליו: הם, צידקם נראה לציבור ואילו הוא, צידקו. או מה שטען לו, ניראה רק כמין גחמנות לא מוסברת, כטרדנות בטענות שוא, וכהתאנות סרק מרגיזה – שרק הגבירה את החשד באשמתו ולא את התמיכה בּהאשׁמותיו. או, שמא צדק מיּ שסבר כי לא הוא היה תמים ולא יריביו צדיקים, ובזירה גובר מי שׁהוא שנון יותר, מוכשר יותר ובוחל פחות ב“מכות מתחת לחגורה”.

עולם הפוליטיקה – אומרים כולם – ידוע שאינו גן וורדים, אלא ג׳ונגל; ובג׳ונגל מתנהגים כמו בג’ונגל: מלחמת קיום אלמנטרית כדי להישרד – והשוכח או הנירפה – ישלם מייד ובהכל. וקשה לספקנים להניח שבן גוריון שכח או לא ידע.

דעת־קהל גם אינה סובלת ריבוי גוונים בדמות האחת: מי שהוא פיקח הוא פיקח ומי שהוא תמים – תמים. המיתוס תובע מגיבוריו להיות שלמים ואחידים בסטריוטיפ שהם מציגים: הפיקח תמיד פיקח והתמים תמיד תמים. הציבור לא יילך שולל ולא יקבל כי אדם מנוסה וגדול וחכם יכול להיות בו בזמן גם תמים ופתי מאמין, ולפיכך כשבורחת דמות מן הדגם הקבוע לה – אות הוא לא למורכבותה אלא רק לחולשתה וגרוע מזה: רמז להונאה.

כשם שייתהו אל דמותו ואל התנהגותו של הגיבור האחד בפרשה ייתהו גם אל דמותו ואל התנהגותו של הגיבור שכנגד. מיהו פנחס לבון? מה יודעים עליו? מה אין יודעים, מה מסרבים לדעת ומה מתקנים את הידיעות ומשפרים אותן? מי היה האיש – קדוש מעונה שנירדף בזדון והוכפש ע"י רשעים תקיפים ממנו או, שמא, אם נמשיך במיּתוס של ניגודי שׁחור לבן, היה נבל ובן־בליעל ששׁרטוט קרימינלי מובהק באופיו, לדעת כל יודעיו, (ואולי אף מושך בכך את היצר הפרוורטי שׂל כמה אינטלקטואלים) – ושככל שהיה מוכשר יותר וחריף יותר כן היו שימושי חריפותו נלוזים יותר? או לא כך ולא כך, וגם הוא וגם בן ריבו לא היו אלא כלי שרת, כביכול, לכוחות גדולים מהם ששיחקו בהם, והשתמשו בעניינם ובתכונותיהם כדי לקדם תהליכים שמעבר לשליטתם הישירה?

חשוב לא פחות גם לבדוק מי היו חסידי כל אחד מן השניים. מי, לרבות מפני מה, לרבות אם לשם שמיים או לשם שימושים אחרים, ארציים יותר ועכורים יותר? סביבתם המיידית והקרובה של שניהם היתה מאוכלסת פוליטיקאים, אבל לא רק פוליטיקאים.

זו היתה אחת הפעמים הראשונות והגדולות שהשתתפו בהן, ולא במקום אחרון ונידח, גם לא־פוליטיקאים, לרבות מה שמכנים בשם “אנשי הרוח” – ואכן, מה עשתה שם הרוח? כל אחד מן הצדדים טען כי אינו נילחם לנפשו אלא לשם עקרונות מעולים ומקודשים ולמען סולם מולה של ערכים מעולים (וזו גם, כמדומה, היתה שעת הפריחה לאותו מושג מרומם “הערכים” לעומת “הנכסים”, שרוצה לומר כי ערכי הצדק והיושר והטוב הוצגו אז לעומת תאוות השלטון, עיוות המידות והדחת הצדיק בידי הרשע, וכל כיוצא באלה), ועם זה, כל צד עורר חשד כי אינו משתמש בשם כל העקרונות המעולים והערכים הרוממים אלא לשם אינטרסים ניכסיים מאד, אינטרסים חלודים עטופים טליתות של תכלת.

מה היתה התערבותם של ההוגים, והמלומדים, והמשוררים והסופרים, והאקדמאיים, במאמרים, בשידורים, בפרשנות, בקול קורא ובמינשרים, מה היו המניעים להם, או מי אירגן אותם לגוף אחד, מי גייס אותם ומה ביקשו להשיג לאחר התערבותם, ועד כמה הרחיקה תרומתם המעשית בקידום מהלך הדברים? האם דיברו על המימד "הרוחני׳׳ של האירועים או שאף הם נסתפקו במימד “הגשמי” והפוליטי? ולא פחות חשוב מזה לבדוק, אם קולם בפולמוס זה, היה כקולם הזהיר וּהשקול והמאופּק והספקני בדיסציפלינה שעליה הם אמונים כחוקרים, או שאף קולם היה כקול ההמון וכקול עתוני הערב, אותם עתונים שהיו למעשה גיבורים בין גיבורי החזיון, לעתים כמקהלת הגורל בטרגדיה, ולעיתים אף כטריבונאל “עממי” החורץ דיני נפשות, ומכתיב במשפטי ראווה קולניים פסק־דין לפני היות דין.

*

במה דשו אז הכל? מה היתה שאלת המוקד בשעת הפולמוס ובתוך ריתחתו? האם ביקשו לאמת את דיוק הפרטים ולבדוק את תקינות ההליכים שלפיהם ניבדקו הפרטים? או שאלו על עקרונות היסוד שנחשפו בתוך כדי הפולמוס: שאלות של עקרונות מימשל, על הסוכנויות לבדיקת דין־אמת, ועל דרכים תקינות להוצאת האמת לאור? מה כאב אז יותר לסיּעות הניצות – הפגיעה באיש הנערץ או מאיש הבזוי בעיניהם? הפגיעה באינטרסים המעשיים של צד מן הצדדים? הפגיעה במוסר? הנכונות להקריב אדם אחד כדי שאדם אחר ײנצל? הפגיעה ביסודות המאגדים חברה תקינה? הפגיעה בעקרונות יסוד אנושײם? החרדה לגורל המדינה הצעירה ולמראה פניה הנעצב? האחריות לתוצאות הכלליות או האחריות להצלחות פרטיות כלשהן? האם השתייכות למפלגה, לתנועה, לאידיאולוגיה נתונה, לקבוצה מוגדרת כלשהי – היא שבאה ראשונה והיא שהכתיבה את הצטרפות למחנה מן המחנות? או, ההודאה בכמה עקרונות ובמושגים שמעל לשייכות המיידית לשכר הישיר?

וחשוב מזה: האם במהלך התבררות הדברים, נמצא אדם ששינה את עמדתו מקצה לקצה, או שאין בני־אדם יודעים, אחת היא מה מעלותיהם התרבותיות, אלא רק להתחפר יותר ויותר בעמדות הפתיחה שלהם, ולא תזיז אדם מדעתו הראשונה, גם כשאין לה עוד לכאורה על מה לסמוך? האמנם אפשר להטות בני־אדם מצד נתון לצד חדש? או שיש איזו נאמנות קודמת לכל, נאמנות לקבוצה, לשבט, למוצא, לסימן היכר מייחד כלשהו – וזה על אף כל הארגומנטים ההגיוניים: ו“שלנו׳׳ תמיד קודם לכל ראייה או הוכחה; ו”אנשי שלומנו" באים לפני כל צדק, רשע, חמס או יושר? כך, ש"בגידה׳׳ יש רק אחת – לא בעקרון כללי, אלא באנשים שלי.

יש גם מלים שלא תוכנן אלא האיש האומר אותן צובע אותן מייד בגוון מחשיד, המעורר ספק, והיסוס אם להאמין להן כשהן יוצאות מפיו שלו. כשפוליטיקאי אומרי "צדק׳׳ למה הוא מתכוון? כשהוא טוען שהוא “לוחם לצדק” – מה מבינים אז שומעיו?

התגובה הראשונה – ספקנות, והשניה הסתייגות (להוציא חסידים שוטים ותמימים גמורים), והתגובות הבאות אף הן רק עשויות להיות ציניות או סרקסטיות: כשפוליטיקאי מתחיל לדבר על צדק, משמע הענינים יגעים, ומשמע, מזימה מתבשלת אי־בזה.

עוד נקודה בעניין זה: החיבה האוניברסלית ל“כלב המוכה”. וכך, הנה פתאום שני הצדדים הניצים מתחרים מי מה ייראה “הכלב המוכה” יותר? או מי מהם הוא “השנוא ביותר” הלאומי? הסימפטיה, והטיית הדין תינתן למסכן יותר, וממסכנותו המוכרת בדעת־הקהל יעשה חייל, ויגבר על יריבו בתחרות. ומי, לבסוף, באמת היה “הכלב המוכה” יותר בפולמוס “הפרשה”? אבל, לפי שאחד מן היריבים תואר מראש כאריה – ברוּר היה מלכתחילה לאן תישוב הרוח, ולאן תיטה כף המאזניים בדין הציבור.

נקודה אחרת היא תסביך, תסביך ה“אני מאשים”. מאז ימי זולא מצפה כל עסקן, כל עיתונאי, כל “מצפונאי” – להזדמנות חייו, כשיהיה אף הוא למאשים הגדול, כשיעמוד כשייקרא כזולא את קריאת ה “J’accuse” שלו – ומאז תסביך ה“ז׳אקוסיזם׳׳ הזה מתעתע לא מעט לבבות, והפוזה הדרמטית לעמוד לפני האומה ולפני ההיסטוריה, באצבע נטויה כנגד מלך חוטא, וכנתן הנביא לפני דויד להצביע בלי־מורך־ובלי־משוא־פנים: “אתה האיש!” – את מי לא פקד אז תסביך זה? אבל כמה תרם התסביך לחשיפת האמת או לבריאות הציבור? מכל מקום, כשנתקף עיתונאי חרוץ קדחת ה”J’accuse" והאריה הגדול המוקף ציידים וכלבים עומד לפניו – ברור מראש מה יהיה כתוב אצלו במאמרו החוצב צדק.

לחוקרי ההיסטוריה ידועים בוודאי חזיונות דומים לא מעט. כשׁעומד אדם, בעל שיעור קומה ציבורי ואומר בקול גדול “צדק”; וכשעומד כנגדו יריבו, אף הוא אדם בעל שיעור קומה ציבורי, ואף הוא אומר בקול גדול “צדק”: מה שומע אז הקהל: מה שומע הקהל האוהד ומה שומע הקהל העויין? וּמפליא מאד איך אין אדם יכול ללחום את מלחמת האינטרסים הניכסיים שלו בלי להיזקק למילת הערך "צדק׳׳ – וכדרך שיהודי לא ייכנס לבית תפילתו ללא כיסוי ראש, וכשם שׂמוסלמי לא ייכנס לבית תפילתו בלי לחלוץ את כיסוי רגליו, כך גם לא יּעמוד מדינאי לפני העם בלי נסיון יומרני להתכסות בצדק, אפילו אין איש מאמין בדיברת צידקו – הנימוס מחייב, והצורך להיראות היטב מחייב, וגם הרשע שברשעים ייטען אינטרסים המרושעים שלו בשם הצדק, אדרבא, מי שיחטא לריטוּאל הזה מראש יהיה נדון להיחשד, וּלכל הפחות כמפר הסדר הציבורי.

כיוצא בזה גם כוחו של הדימוי. כי לעולם אין אדם מה שהוא, אלא הוא מה שמדמים שהוא. מי יודע מה הוא “באמת” האדם “כשלעצמו”, מי מוסמך להעיד עליו? אבל משנדבק דימוי לאדם לא תשנה אותו עוד גם בדינמיט. לכל היותר יאמרו עליו כי, הנה מתכחש הוא לעצמו, משײתגלה שהדימוי היה כוזב. קל וחומר כשאדם זה הוא מנהיג, בשעה מיוחדת, בתוך סערה של אי־וודאות טוטאלית, מנהיג שיודע להתמצא במצבים מייאשים, ושיידע לכוון היטב את המהלכים. כשהכל עוד היו שרויים בהלם – למנהיג כזה הדימוי הסטריוטיפי לו מוכן וכיצוק נחושת. מה אמת ומה רק בדות בדימוי הפופולרי שלו? או, מה קודם – התג או האדם?

אם כה ואם כה, שעה מיוחדת מכל השעות היא השעה שבה נופל פתאום ספק בכשרות התג ובמהימנותו. וחמורה מזו היא השעה, כשלנגד עיניו הנבהלות תג מחליף תג: לבן בשחור, טהור בטמא, יקר בבזוי. ובני־אדם שעולם התגים הוא להם מציאות יותר מן המציאות – לאלה האדמה נעה אז תחת רגליהם, הקרקע משתמטת להם, ובא עליהם הקשה שבדברים: הצפון מתערער והמאורות הגדולים לוקים. כגון, השבתאים כששבתאי צבי המיר דתו, וכגון, הסטאליניסטים כשגילו את כזבו – ואין טרגדיה גדולה מזו של מאמינים שהכזיב להם האל – זו הבגידה הנוראה מכל, זו המעילה המתעללת בכוחו של אדם לעמוד בעולם.

אין זה סוד שלאנשים רבים היה בן גוריון יותר מאשר עוד מדינאי או עוד מנהיג, והם האמינו בו, בהופעתו ובדבריו, כבהתגלות שלמעלה מן השכל (אחד מהם התבטא: “האמנתי בו כבמשיח צידקנו”…), ואין זה סוד שהיו לו כנגדו גם בני־פלוגתא חריפים ושנונים, שונים בעוינותם לו, מעוינות מנמנמת ורק רוטנת, ועד עוינות יוקדת ושוצפת זפת בוערת. אלה ואלה ראו בו חזות שלמה אחת ומונוליטית: או כולו רע או כולו טוב. אותם שהתנדנדו וראו בו לעתים כך ולעתים כך – לעת פולמוס הפרשה, נתפלגו ונצטרפו בשלמות אם לכאן או לכאן, כך בשבעמדו בקשה שמבחנים שפקדוהו מעודו – עמד לפניהם כאילו אינו אדם אלא הוא דמות מיתולוגית: צדיק כולו או רשע כולו.

*

הבניין שבנתה הפרשה בנוף הישראלי, היה בנין אדיר ונעווה: מרובה קומות, לא סדיר, מפולש מכאן ומרקיע לו מכאן, קרוע ומחובר, רב צלעות, רב יציעים, מעלות ומורדות, בשום מקום לא גמור, ועם זה בניין מצויין בייחוד לעצמו, בנאים רבים התחילו ועזבו, אדריכלים מוזרים שירטטו תכְניות נידפו ונעלמו, ואדריכל סמוי וכביר כוח ניצח כל הזמן, נעלם מן העין, על הכל: – מין “הכל” שבנוי מטלאים, מחתיכות, מחצאי אמיתות ומשקרים שלמים, מהטעיות, מהולכת שולל ואחיזת עיניים,ִ מתמימות ומהיתממות, מבוגדנות, מזיופים ומכתבי פלסתר, מאשפתות ומביבים, מלא חתרנות, לשון כפולה, שמתהלכים בה אנשים בעלי שמות מיסתוריים, “האדם השלישי”, "הגבר׳׳, “הקצין הבכיר”, ומתהלכות בו ועדות של שניים, של אחד, של שבעה, שמטיחים בו מקצה אל קצה עלבונות, גידופים, שמות גנאי, שחושפים בו בכל צעד את קלון כל אחד, מלעיגים עליו, מזכירים לו כל חטאיו מיומו הראשון, ולחישות אין קץ ושמועות אין קץ, ונאומים חוצבי צדק, אוכלוסיות עצומות נודדות בו, ועתונים ועלונים פורחים, ואין אדם שחי אז בארץ שלא עבר בו, ולא נשתהה בו, ולא נבהל שמא הכל מתמוטט על ראשו – שום דמיון יוצר משוגע אשר יהיה, לא היה מספיק כדי להקים יצירת הוד וזוועה זו, מיבנה מפלצתי, מדהים, ותלוי כולו על קורי עכביש – כמיבנה הזה שײצר “ג’ניוס הפרשה” לפני כחמש עשרה שנה. כאן בארצנו הקדושה: חלום רע שנתגשם.

*

לעסוק באותה “פרשה”, זה לעסוק בתלי תלים של פרטי פרטים ובדיוקי דיוקים. ממרחק הזמן שׁעבר אפשר שדיוקי־דיוקים כאלה ניראים כעניין מטריד וכטורח מייגע וראוי להיות נישכח, שבמקומו צריך היה להשתייר רק מין סיכום מכליל, שיחליף את כל פרטי הפרטים להשקפה אחת שלמה, כגון: מי צדק בריבו ומי לא צדק, או כגון, על מה בסופו של דבר היה הריב, או כגון מה לנו היום ולכל אותו ריב נושׂן, וכגון, מה נישאר לנו היום מכל אותו עסק גדול?

אלא שאי אפשר לעשות כך, אי אפשר לעשות הכללה היסטורית מאותה התכתשות לאומית, בדיוק מפני שעם אותם פרטי הפרטים ועם אותם דיוקי הדיוקים או בלעדיהם – ההשקפה משתנית מקצה אל קצה. העניין ההוא הקשור ב“פרשה” מצד אחד כבר ניגמר וחלף עם דפי הלוח המתהפכים, ומצד שני כלל לא עבר והוא תקוע בינינו עד היום, לא רק בגלל דפי הסבל שנכתבו בו ולא רק בגלל גרדומים ומאסרים ועינויים שאירעו בגללו ולא רק בגלל פרצוף אמת של כל מיני אנשים חשאיים שהואר לרבות פרצופו של מלשין ובוגד ומתעתע, ולא רק בגלל חשיפת דמות אנשי־שם כשהם נתפשים במאחורי הקלעים ולא תמיד לשבחם דווקא – העניין תקוע בינינו בגלל כוחו הדמוני, בגלל כוחו המחליא, הפאתולוגי, שעדיין תוסס, ושצריכה רק שעת חולשׁה או שעת משבר – והוא עשׂוי לפרוץ ולהתלקח מחדש, דרכם של חלאים שלא נירפאו עד תום, שהם רוחשים מתחת לאיזה קרום כביכול המכסה על התגלותם החולנית, כפוטנציאל הממתין לעונתו. וכידוע, לא בחיי היחיד ולא בחיי האומה, אין פותרים דבר על ידי הדחקתו.

בלי כל אותם פרטי הפרטים ודיוקי הדיוקים – כלום לא יכול להתבהר, כלום לא יוכל להתחיל להבריא; פרטי פרטים אלה ודיוק דיוקים אלה – הם שהיו חסרים כל הזמן מאותה פרשה מתוסבכת, ולפיכך גם היתה לה כל השנים התנהגות מיתולוגית ולא התנהגות תבונית.

הנה, ממש, זו הנקודה. בכל מערבל הפרשה שבחשה והבחישה בכל אשר התקיים בין שמים וארץ – דבר אחד לא נעשה, דבר אחד לא הניחו לו שייעשה: שפרטי הפרטים ודיוקי הּדיוקים יהיו נפרשים במלואם, ברצף הנכון, בסדר ההכרחי, וייתמצו שיטתית כשהם במלוא כל הידוע ובאופן הנכון, כדי שהמסקנה ממיצוי מלא זה תהא שלימה ככל האפשר, אמיתית כבל האפשר, וצודקת ככל האפשר.

ו“ככל האפשר” שכאן לא במיקרה: כי אפשר מאד שאי־אפשר להם לבני־אדם לרדת עד חקר כל האמת, עד שלמות ועד תום, אלא אפשׁר להם רק במידת האפשר. ואפשר שמעולם לא היה משפט ולא חקירה שיכלו להתיימר כי השיגו כל מאה האחוזים של דעת האמת. מראש צריך להיות מוסכם כי כוחה של חקירה אינו אלא יחסי, וכי גם תוצאותיה אינן אלא יחסיות, ולא תכלית השלמות. אלא שזו הדרך שטובה ממנה לא מצאו בני־אדם כדי להעמיד דברים על מירב דיוקם, כדי לעמת טענות והפרכות אלה כנגד אלה – אמת ככל האפשר עד כמה שאפשר ולא יותר משאפשר, לאחר מירב כל המאמץ לדעת היטב הכל.

מי אינו יודע כי חקירות משפטיות מעלות לעתים חרס, לעיתים הן רק מסבכות את הפשוט לכאורה, ולעתים משאירות בתיקו מאכזב את המייחלים להכרעה חדה ונחרצה – ואף בתי הכּלא יודעים על נישפטים שעברו את כל הליכי עשיית הצדק ומרצים עונש על לא עוול בכפם.

לאחר כל אלה – וזו בדיוק הנקודה – כל אותה פרשה מסעירה שזיעזעה מוסדות ארץ – לא עברה חקירה משפטית. לא טיפלו בה במכשיר החברתי האחד שבני־אדם לא מצאו טוב ממנו לתכלית זו; טיפלו בה בכל־המכשירים האחרים, העקומים והנלוזים והחלקיים ורק לא באחד הזה: בחקירה משפטית. כאן נמצא רוב ומיעוט, והרוב פסק: לא תהא חקירה משפטית.

*

למה?

האם רק מפני שחקירה משפטית אינה הדרך היעילה עד תכלית? האם מפני שהפרטים כבר הם ידועים ומוסמכים? או, מפני שבעצם לא חשוב לדעת מה היה אלא חשוב היה לדעת איך לעשות רווח ממה שהיה? האם מפני שעקרון הפרדת הרשויות לרשות מחוקקת, מבצעת ושופטת – הוא עקריון מיושן שתש תוקפו? או, מפני שרשות פוליטית ברצותה יכולה להיות גם רשות שופטת, בדריסת כל כלי המשחק המקובלים במשפט? או, מפני שמראש היה מוחלט מי זכאי ומי חייב? או, מפני שיש אנשים ויש מצבים ויש זמנים שהם פטורים ממשפט שאחרים חייבים בו? (כגון “לא תחסום שור בדישו” וכו').

אם כך או כך, הפרשה ההיא נימלטה ממשפט. כשכולה, כשסיבתה, כשהסתבכותה התחילה בשאלה הידועה: “מי נתן את ההוראה?”, וזה אומר בכה וזה אומר בכה, וצריך היה להכריע בין הטענות, בין העדויות, בין השקרים, בין הזיופים, בין ההדחות, בין הסתירות וההכחשות – ולפלס דרך על פי אותם כללי חשיפת האמת המקובלים על כל שאר העולם גם בפשוטים שבמקרים – פרט למקרה הזה שהפך בגלל כך ל"פרשה׳׳.

ואילו הדרישה לחקירה, התביעה לחקירה, ההפצרה לחקירה – ההמרצה שתהא חקירה משפטית, ההמרצה שהטיחה ראשה בקיר, העקשנית והלא מרפה, תביעה זו עלתה בתוהו. לא נתנו לה להיות. ועד היום. והכל בנוי של אי־חקירתה. ועל עקיפת החקירה, ועל הסירוב לחקור אותה בשום חקירה משפטית. זו הנקודה. זה טעם קיום הפרשה עד היום. וזה גם הטעם לחזור עליה היום ומחר וכל הימים. אפשר שכל החומר המובא אצל חגי אשד אינו מהיימן דיו: אפשר גם שהוא טועה ומטעה; אפשר גם שיש דברים שאינו יודע, אפשר שיש דברים שהוא יודע ומעלים, או יודע ומסלף, שמחר קם אדם וכותב ספר ומביא מיסמכים משלו – היום לא זו השאלה. השאלה היום היא שהעניין הוברח מפני בית־המשׁפט הבנוי ככל־האפשר כדי להיות יודע ככל האפשר, כדי להיות חורץ דין בין אמיתות מעומתות, על פי כללי חקירה המקובלים על הכל והחלים על הכל.

כיצד קרה הדבר שהתביעה שלא לחקור גברה של התביעה לחקור? מה או מי ניצח כאן? האמת? ההגיון? שכל הישר או הפחד, החשבון ו“חרושת הזוועות”? איך קרה שנימצא רוב לאי חקירה ורק מיעוט מבוטל ומבוזה לקיום חקירה? ושלפיכך לפי כל כללי הדימוקרטיה הפוליטית הפך המישפט למישפח, כלומר לאין משפט. והיכן היו אז, ובאיזה צד, כל רגישי הלב, ועדיני החושים ודקי האבחנה? אלא שהרוב והמיעוט לא הגיעו משום מקום אחר אלא בדיוק מן הרשות הפוליטית הזו ששחקה לה השעה להיות רוב, אותו רוב של אותו וויעוד פוליטי עצמו שסילק את בן גוריון ומעך את תביעתו ומחה פיו ואמר: מעתח נמאס לנו מכל הפרשה, והניחו לכל החיטוטים העקרים ובואו נלך לרחוץ בים.

ככה עלתה התביעה לחקירה משפטית בתוהו: העולם היה נגדה. הנימוקים? וכי חסרים נימוקים? נימוקי צדקנות. נימוקי פרגמטיות ונימוקי עייפות. לא כדאי לחקור: אין מה לחקור: לא תצמח שום טובה משום חקירה; נשאיר להיסטוריונים; הכל כבר ידוע ומה שאינו ידוע אינו שווה להיות ידוע. אגב, מה שאינו ידוע גם מסוכן: עשוי להיות ל“קבר אחים”, או ל“תיבת פנדורה”; וגם כל התביעה לחקירה אינה אלא רק מזימה לתפוש בשלטון; וגם לא כנגד בן־גוריון הזעם – אלא רק כנגד בני חסותו הייחסניים; ולפיכך, עיזבו את “פרשיות העבר” ובואו ניפנה כולנו קדימה, מעוד ועוד נימוקים, ולא, לשכוח את ה“מוחץ” שׂבכולם, כי זה הצדיק הגדל בן־גוריון, למה לא חקר הוא הכל כשעוד היה מלך גדול ויישב על כסאו? או, אילו באמת התכון לאמת למה שתק? ועוד ועוד וכיוצא בכל נימוקי העובש הידועים.

וככה, בכה או בכה, עם נימוקים ובלי נימוקים, נצטברה ועלתה חומה בצורה: לא תהא חקירה. והעולם הישראלי נחצה אז, ועד היום, לבעלי לא־תהא־חקירה־משפטית, ולבעלי כן־תהא.

*

השאלה היום כבר אינה אם צדק בן גוריון או אם צדק לבון. השאלה אינה כי אם זו: איך הוסכם לקבוע מי צודק בדרך אחרת מאשר בדרך הנכונה לכל אדם ואדם במדינה מתוקנת. השאלה היא, מדוע נמנעה ולא ניתנה הסכמה לחקירה משפטית, ולא עוד אם פלוני חשוד יותר מאלמוני במעשים היפים והלא יפים.

השאלה היא על מניעת תהליך עשיית הצדק. על עקימת תהליך עשיית הצדק. וכל מי שיבוא היום עם עוד מיסמך או עם עוד תעודה או עם עוד דרישה כלשהי, אינו מעלה ואינו מוריד לשאלה העיקרית. ואיש אינו חייב לא להאמין ולא לא להאמין, כעת הכל חומר מת. כי מי השופט שיחרוץ ערכם?

ספרו של חגי אשד מראה ברור איך ללא שימוש בהליכי הוצאת דין־צדק קבע העולם בשעתו כי בן גוריון היה הרשע ואיש ריבו היה הצדיק; כי בן גוריון היה מלך רשע שרדף פרעוש חסר מגן – וכך הפך הרשע והיה לצדיק־הנירדף. המדיח היה למודח, והמודח למדיח. זה שעמד במרכז העולם הניבנה היה לגולה מזדקן וזה שהדפו, או זה שהיה התואנה להדיפתו, אף הוא לבסוף לא שפר חלקו, ולאחר שנשתמשו בו סילקוהו לגורלו העצוב.

אבל קומץ חסידים שלו עדיין מאמין בו, כאותם שבתאים שלא יוכיחו להם כלום על רבם. חסידים אלה לא יודו בחלקם בתבוסת הצדק והמוסר, ובהשחתת נורמות ההתנהגות הציבורית התקינה.

משהפך נושא הריב והיה לנושא שאומה שלמה מתבוססת בו, והשאלה איך להכריע בו הטרידה כבר את כל קצות הציבור, תקופה ארוכה ובראש כל הענינים, והוכרע לבסוף כי פורום פוליטי חד־צדדי הוא שיכריע ולא שום פורם משפטי – הוכרע אז לפני כל העם, ובנחרצות שׂאין לפניה שום סייג, כי לא החוק מכריע אלא הכדאיות הפוליטית – וניקבע דבר מרחיק לכת, דבר החותר מאז תחת כל היסודות, לא רק תחת אותה קבוצה פוליטית, אלא תחת מוסדי האומה כולה.

ואפילו אם כבר היה ניראה כאילו נשתקע בינתיים כל העניין ההוא והושתק, מתברר כי לא כן הוא. ובכל הזדמנות, שאינן חסרות למרבה הצער, כשנופל עוד משבר על האומה, משמתגלע מצב לאומי חולה, מייד החולייה הרופפת הזו, החוליה החולה הזו, חורקת בעמוד השידרה והגוף כולו מתעוות ממכאוב. כי אין קוברים עוול בעודו חי. העוול משווע לתיקון, להודאה בו, לתודעת קיומו, ולהשתחררות מכוחו המחליא על ידי הבראתו לאור היום.

דברים אלה אינם באים כלל כדי להיות כתב הגנה לבן גוריון, או כתביעה להכרת זכויותיו, הוא אינו צריך לזה. גם איש אינו טוען כי היה בן גוריון מחוסן משום שגיאות משום עוולות ומשום כשלונות, לרבות כשלונות בשיפוט ובהערכות, ועד למעשים שעשה שניראים נוקשים מדי, ולעתים אפילו אכזריים: בן גוריון לא היה נקי ממזימות, ומתחבולות וממעשי פוליטיקאיים; אלא שכל אלה אינם עתה על סדר היום. וגם אם ייזכרו עתה וֹיזכירו מקרים שבהם אף בן־גוריון לא הקפיד על מלוא כל הנהלים התקינים ולא שמר על כל כללי המשחק הראויים – גם זה אינו עתה על סדר היום. הביוגרפים, ההיסטוריונים ודעת הקהל יטפלו בזה.

מה שעומדְ עתה על סדר היום אינו בן גוריון ואפילו לא “הפרשה” “עסק הביש” שבשלה כל הרעש. מה שעומד עתה על סדר היום, אינו אלא ההכרה כי התביעה שתבע אז בן גוריון, התביעה שהעמיד על סף המדינה – עדיין היא בתוקף. שעניין שהיה, בתוקף כל מיני הסתבכויות ונסיבות למערבל מזעזע בחיי האומה – התחדד והתמצה עד כדי השאלה האחת: כיצד הצדק נעשה לצדק. חלק ממנהיגי העם, ומחכמי הדור, ומטובי מלומדיו, וממיבחר שריו בממשלה, ומראשי ההסתדרות, והרוב בכל המפלגות לרבות “תנועת העבודה” – אמרו וקבעו אז כי: צדק עושים על ידי עקיפתו, כשכדאי לעשות כך. וזה הכל.

והטענה שכנגד כי צדק אינו נחלק וכדרך שעושים צדק לכולם גם כאן צריך היה לעשות כך – טענה זו נידחתה ע"י הרוב.

אותו עניין מסעיר, שהפך במהלך הדברים והיה לעניין הממלכתי והראשון במעלה, לענײן הלאומי, שרתח בראש כותרות העתונים תקופה ארוכה ורבת שינויים ותוצאות, עניין שהעלה והוריד ממשלות, וחצה ופילג – לא לשני חלקים שווים – את הציבור, שאיחד את האופוזיציה עם הקואוליציה בפעם הראשונה, ושלאחריו מצאה האופוזיציה עצמה בממשלה – העניין ששידד דפוסי חיים ושינה מערכות מקובלות, והתחיל כמה התפתחויות ועיצב לכאן או לכאן תולדות – העניין הזה מתמצה כולו בתביעה הזו שתבע בזְ גוריון, ואחת היא כעת מאיזה מניעים תבע כן – התביעה הזו נידחתה, מן הטעמים שנידחתה ובאופנים שנידחתה – הדחיה הזו נישארה והיא כתם חרפה, כתם לא יכובס, ולא כתם אלא נגע, ולא נגע מוגלד, אלא נגע חי ופעיל, ותוסס בכל רקמות חיינו עד עתה, הן בגילויים ישירים והן בגילויים עקיפים. דחיית חקירת הדין ההיא, הטילה על תולדות תקומת ישראל עיוות פורה חולי.

לא זו השאלה עוד אם היה בן גוריון כליל מעלות השלמות או אם אף הוא לא היה נקי מחולשות – הוא הטיל לפנינו, בכל כוחו ובכל מאדו ובכל מה שהיה לו ועד להפסד הכל – את העניין העקרוני, ואנחנו, בהתנהגות של עם, אנחנו התחמקנו. וכך, בראשית דרכה של המדינה בחרה דעת־הקהל הישראלית, ברוב דימוקראטי למהדרין, ע׳׳י נציגיה, ײצוגיה, עתוניה, חכמיה, מלומדיה ושריה ורוזנייה, וקודם כל ע"י מפלגותיה, והכריעה, כי – – –

בין צדק לכדאי, הכדאי עדיף.

בין “אנשי שלומנו” ובין “יקוב הדין”, אנשי שלומנו עדיף.

בין שוויון כולם לפני החוק ובין החוק שבין כל השווים יש תמיד שווים יותר, עקיפת החוק עדיפה, ושלחשיפת האמת ולעשיית הצדק, די בהחלטה פוליטית.

ועל ההכרעות האלה נתנה החברה הישראלית הסכמה והיא חיה על גביה עד היום. רוב בוגרי האומה הסכים אז וחתם על הכרעות אלה. מי בהסכמה בקול תרועה ומי בהסכמה בקול דממה, אלה ראו את ניצחונם ואלה הוכיחו את בורותם, ואלה זרעו זרעים שהיום נבטו ומכסים בצילם את הארץ – ומכל מקום, אלה ואלה ואלה נתנו יד להשתיק את העוול, ולחמוק מן הקריאה העזה לדין צדק.

כל זה אירע לפני כחמש עשרה שנה. לא יותר מדי רחוק אבל כבר לא קרוב. וזה הדבר שאירע אז ולא תוקן. וכאן מורסה מלאה מוגלה. כאן אחד ממקורות הזיהום שאת תוצאותיו אפשר היום לממש מרוב עובי במציאות יום־יום ובהשתקפותה של המציאות בכל התקשורת, ושאת סיבותיה מנסים מאז לשכוח ולהשכיח.

מדינת־ישראל סגרה בין נידבכי בנינה המתחדש עוול קשה. כבר לא עוול לאנשים, אלא עוול לעקרון הראשון של קיום נכון: על התביעה לצדק – השיבה החברה הישראלית – כי לא כדאי, וכי ההנאה מהשתקת התביעה גדולה מקיומה וקודמת לכל. וכי חובת האחריות לאינטרסים של קבוצה – קודמת לחובת האחריות לצדק שמעל הכל.

הכרעה זו עוד לא בוטלה, ועדיין היא תקפה, ומפיה אנו חיים.


יזהר סמילנסקי

דבר (27.7.1979): 16.