כאשר סיימתי לפני שש שנים לכתוב את סיכום חיי, שקראתי לו, בהסתמך על אמרתו של רבי נחמן מברצלב, שברים שלמים, הרגשתי הקלה: די, עם החשיפה האישית גמרתי. מעתה אני יכולה להתרכז בחקר תולדות יהדות צ’כיה ובתרגום ספרות צ’כית. אך מסתבר, שהחיים נמשכים, גם אחרי כתיבת אוטוביוגרפיה. קרו דברים שהעיקו עליי, שהרגיזו אותי, שהצחיקו אותי, שתבעו תגובה. כתיבה היא ריפוי בעיסוק וגם הרגל מגונה. התחלתי לרשום דברים ללא כול מטרה, למגרה היו אומרים בעבר, וכיום הדברים נבלעים במחשב באותה שתיקה. את קובץ ההרהורים הראשון שמרתי בשם תרגילי בוקר, כי הכתיבה בגוף ראשון הייתה לי כעין התעמלות לחיזוק הנשמה לקראת משימות היום. אחרי ארבעה קבצים של סיפורים גברו עליי יצר הפרסום, הכיסופים לספר חדש, הרצון לחדש את הקשר הישיר עם הקוראים, כפי שהיה לי במשך השנים הרבות של כתיבת מדור אישי בדבר השבוע. הרגשתי צורך לחלוק עם מישהו את החרדות ולמצוא להן נחמות: התמזל מזלי ואני בחרתי בכתיבה או שהכתיבה בחרה בי. רקדניות באלט או זמרות אופרה נאלצות לפרוש מחמת אותות הגיל, אבל אני, המאושרת, יכולה להמשיך להתערטל מאחורי פרגוד המילים.

רות בונדי

רמת גן, ינואר 2003