קורא ספרים מועד הולך כול ימיו על חבל דק בין שפיות וטירוף הדעת. כול זמן שהוא מתרחק ממוקדי גירוי כמו חנויות ספרים גדולות, ספריות, ירידי ספרים, אתרי ספקי ספרים באינטרנט, אספנים ומוכרי ספרים עתיקים, הוא יכול לעבור את החיים כיצור נורמלי, פחות או יותר, ורק הוא עצמו יודע מה קטן המרחק עד לדיכאון נפשי עמוק. ואם אין כול אפשרות להזמין ספר בכתב או בטלפון ואין מנוס מביקור בספרייה או בחנות ספרים ראויה לשמה, חייב המכור לספרים לנהוג כמו עקרת בית זהירה בסופרמרקט: לא להביט לא ימינה ולא שמאלה, לקחת את הספר האחד הדרוש לו ולהסתלק כול עוד רוחו בו. אבל ברגע שהוא מתחיל להסתובב בין האצטבאות, עובר על שמות סופרים, מוציא ספרים מן המדף, מדפדף, קורא עמוד או שניים, מוצא עניין כאן ושם, נופלת עליו קדרות נוראה: אלפי ספרים שהיה רוצה לקרוא, אלפי ספרים שהיה חייב לקרוא, אלפי ספרים שלא הספיק לקרוא, והכול מול המספר המצומצם של שנות קריאה שהוקצב לאדם.
אין גרוע מחישוב זמן הקריאה הנותר: עוד עשר שנים, במקרה הטוב, נאמר אלפיים ספרים לכל היותר, בתנאי שלא אהיה סנילית. מה כבר אפשר להספיק לקרוא לפני שייסגר ספר החיים? הרי אין כול אפשרות לעמוד אפילו בקצב ההוצאות החדשות, גם אם בוחרים בקפידה רק את הספרים החשובים ביותר ולא מבזבזים זמן על טלוויזיה ושינה בשבת. ומניין יבוא הזמן לקרוא את כול מה שהתכוונתי ולא הספקתי בגלל טרדות החיים: להעמיק במקורות, לעבור על כול שירת ביאליק, להתגבר על כול כתבי עגנון, להתמודד עם כול שלושה־עשר הכרכים של בעקבות הזמן האבוד, לחזור לדוסטוייבסקי, כדי לקרוא אותו בעיניים אחרות ולא רק למען העלילה, במקום סינמה, כבימי הנעורים.
הדבר המדכא נפש קוראת עד עפר הוא אחת מרשימות מאה ספרי המופת שכל אדם משכיל חייב לקרוא אותם בחייו. ראשית, מרכיבי אותן הרשימות מרמים את הציבור, וכוללים בסִפרה אחת כמה וכמה כרכים של אותו המחבר, ולמעשה מספר ספרי החובה גדול פי שניים לפחות. שנית, כאשר אדם מתיישב ומסמן את יצירות המופת שכבר הספיק לקרוא בטרם רשימה, נופל עליו ייאוש, פה ושם עיגול בודד וכל השאר ארץ לא נודעת: הברית החדשה והדיאלוגים של אפלטון, הקומדיה האלוהית, מורה הנבוכים, אמיל, כה אמר זאראתוסטרה. איפה הייתי עד היום? על מה בזבזתי את הזמן?
לפעמים, בהתקף חרטה, מחליט הקורא בפיגור כרוני לקרוא כול חודש לפחות את אחד מאותם ספרי יסוד החיוניים להשכלתו של כול אדם, ושואל בספרייה את הקפיטל למארקס, כדי להבין, סופסוף, למה הוא התכוון באמת לפני שהקומוניסטים הלאימו אותו. אבל קצת קשה לקרוא את הקפיטל אחרי כול מטלות היום, בין עשר לאחת עשרה בלילה, כשהעיניים נעצמות מעצמן. לזה דרושים זמן קריאה רצוף, אווירה שקטה, ראש פנוי, בקיצור דרוש חופש. אכן, לחופשה הקרובה באילת נוסע בעל הכוונות הטובות עם הקפיטל, האיליאדה או ארץ השממה לט"ס אליוט, בהחלטה נחושה לנצל את הזמן עד תומו, אבל כול מה שהוא עושה באותו שבוע ימים זה לשחות, לשכב בשמש, לאכול, לישון, לפטפט קצת עם הזוג הנחמד מלונדון, והספר היחיד שהוא מצליח להתגבר עליו הוא המוות בא בסוף לאגטה כריסטי, שנדבן אלמוני השאיר אותו במגרת שולחן הלילה בחדר המלון.
כך אפשר לנהל את החיים? הייתכן, שאלה סדרי קריאה של אדם אינטליגנטי, לקרוא מה שנופל ליד, במקריות, בלי כול תכנית, בלי קו מנחה: ספרים אנגליים בתרגום עברי רק מפני שבמקור הם יקרים כול כך, עגילים במרתף ואוטוביוגרפיות אחרות רק מפני שנשלחו אליי על ידי מחבריהן, אמא של הכלב ושאר הרומנים שמקבלת הבת מהוצאות הספרים לצורכי כתיבה? לא, דרושים שיטה, סדר ותכנון בענייני קריאה, יחד עם סדר ותכנון בענייני כספים, שמיעת הרצאות באוניברסיטת תל אביב וטיולים על פני הארץ וכל שאר הדברים הרצויים. אני חייבת לקחת את עצמי בידיים.
*
מרוב פחד מפני הזמן הדוהר אתה מחיש את קצב הקריאה, אם בעקבות קורס מקצועי, אם מתוך לימוד עצמי, כדי להספיק לקרוא יותר בפחות זמן. נכון, הודות לכך אתה מספיק הרבה, די בשביל להסיר ספר מרשימת הלא־קרואים, די בשביל לדעת את התוכן, את העלילה, אפילו די בשביל לתמצת את תוכנו במאמר, לזכור הברקה או חוכמה ולהשתמש בה בעת כתיבה. ואולם יום אחד אתה מגלה, שאמנם למדת לקרוא מהר, אבל שכחת לקרוא לאט, להנאתך, לא למען תכלית כלשהי, ואתה כבר לא מסוגל לקרוא תיאורי נוף ולראות אותם לנגד עיניך, כבר לא חש ביופיים של משפט, של צירוף מילים. אתה בולע ספרים ולא טועם את טעמם. רק לעתים רחוקות, פעם במאה שנות בדידות, מאלץ אותך סופר להאט את קצב הקריאה, להתעכב, לחזור על קטע ולהצטער שהספר כבר נגמר.
אדם חייב לעשות פשרות בחייו, במוקדם או במאוחר. במשך הזמן מתברר לך, שלא תוכל לראות את העולם כולו – יש ערים נפלאות, טירות קסומות ונופים עוצרי נשימה ולא תראה אותם, יש פרחים רבים ולא תדע את שמם, יש שפות רבות ולא תדבר בהן, יש אהבות רבות ולא תטעם אותן, יש ספרים יפים ולא תקרא אותם. נדמה שקשה לשאת את דין הספרים יותר מדין דברים רבים אחרים, אולי מפני שלקריאת ספר מתייחסים כאל ביטוי הרצון החופשי, אשר הנסיבות, המצב הכלכלי, הגיל והסביבה אינם מגבילים אותו. איש לא יאשים את עצמו על שלא הגיע לערי האינקה בהרי האנדים ולא ראה את מפרץ סידני, אבל באשר לספרים הוא חי באשליה, שבעצם הכול תלוי רק בו, אילו רק היה מצליח לארגן את חייו ולהתגבר על העצלות ולצמצם את שעות השינה ולהינזר מסרטי טלוויזיה, היה מספיק לקרוא את הכול. כמעט הכול. בכל אופן הרבה מאוד.
אולי כיום נראים המכורים לאות המודפסת כשרידים מימים רחוקים, כזוחלים שנותרו בזמן לא שלהם. אולי כיום, בימי התרבות הוויזואלית, קשה להבין את הכפייה שבקריאה. הרי על פי ההיגיון אין כתיבת ספר בידי סופר מחייבת יותר מתכנון מלון על ידי אדריכל: לא מוכרחים להתאכסן בו, אפילו אם החלונות משקיפים אל הים. אם בלזק כתב כמו אחוז דיבוק כדי לכסות את חובותיו, מה לי ולזה? ובכל זאת, בכל פעם שאני נתקלת בשמו, אומרת הרס"רית שבתוכי: את אבא גוריו לא קראת, באז’ני גראנדה לא נגעת – ואני חשה שאני מפסידה משהו בחיים.
אנשים פתחו את ביתם לפניך והזמינו אותך להיכנס, ואתה רואה אור דולק ושולחן ערוך ורץ הלאה ברחוב, על מדרכות אקרשטיין. כול אותם הסופרים שנהנית בחברתם והיית רוצה לחזור אליהם, אבל אתה דוחה את הפגישה שוב ושוב, כי אין זמן, מפני שאתה נוסע על כביש רב־מסלולי ובולע קילומטרים. לפעמים, כשקוראים זיכרונות או ביוגרפיה, עולה גל של קנאה: איך זה שיש אנשים שהספיקו הכול, קראו כבר בגיל שמונה עשרה את וולטר ואת מונטסקיה, את פושקין ואת טולסטוי ודמויות מתוך הספרים האהובים עליהם הן חלק מחייהם. הם זוכרים פרקים ואמרות וקטעי שירה כול ימיהם, והנה אני, בגילי המבורך, הכול מבולבל ומקוטע ולוקה בחסר.
מזל גדול היה לי בחיים שגיליתי את סוד הקריאה בשכר, תמורת משכורת, שהצלחתי להערים על הבריות ולגלות את צ’כוב ואת איזק באבל ואת איטלו סבבו, את לאה גולדברג ואת נתן אלתרמן על חשבון הקוראים או, ליתר דיוק, יחד אתם. ממרחק הזמן זה נראה כחוצפה נוראה לראיין את י.ד. ברקוביץ, כשרק ימים מעטים לפני כן עשיתי היכרות עם כתביו, אבל לולא הריאיון לא הייתי מוצאת לעולם זמן וכוח לקרוא אותם. זה היה היתרון הגדול של עבודתי כעיתונאית: למדתי בתוך כדי כתיבה.
ואולם הקריאה לשם תכלית נעשית למנהג מגונה, לא חשים שום נקיפות מצפון כשמדלגים על עמודים שלמים, לא מהססים להתחיל ספר בסוף או להניח אותו באמצע, קוראים בחיפזון, בלי יכולת לעצור, להביט סביב. בדרך כלל הבטחתי לעצמי: עכשיו קראתי את יומני קפקא רק לשם אינפורמציה, כחומר גלם לכתיבה, אבל אחר כך אקרא אותם שנית, בתשומת לב, למען עצמי. רק שבינתיים באה קריאת חובה אחרת. אין דרך חזרה, אלא אם שוברים את הרגל, שוכבים בשמירת היריון או מחלימים אחרי ניתוח והזמן אינו מדוד ואינו קצוב והמצפון הפעלתני אינו מציק, כאשר קוראים לא למען תכלית כלשהי, לא למען השכלה מקצועית או לשם קבלת מידע, אלא למען הקריאה עצמה, למען אותה הרגשת אושר, כאשר באמצע הקריאה עוצמים את העיניים ורואים מציאות אחרת בפרטי פרטים, מבחינים בדברים שעד כה היו נסתרים, מרגישים כיצד נפתחים השערים בזה אחר זה, יודעים שאחרי קריאת הספר השתנו החיים ומשהו התווסף להם.