בוודאי, לא קשה כלל להראות את הגרוע ואת השלילי וגם את ה“זה־מה־שיש” המסכן, שהוצע עם הקמת ממשלת “האחדות הלאומית” הזו.

לא קשה להצביע על טישטוש הזהות, על הפשרה המטייחת עקרונות, על החשדנות מכל צד ועל איום השיתוק ההדדי, עם כל הניפוח המרגיז ועם כל הרידוד המנמיך – שכמעט ומבטלים את טעם קריאת החירום וההצלה שלשמם לכאורה הוקמה ממשלה זו ובשמם נתרעשה כל ההמולה הגדולה הזו.

אלמלא שני טעמים גדולים, אף כי מוקפי ספקות וחששות, כמין מישאלות או אולי איחולים, שמלווים עדיין את נסיון הקמתה:

האחד, הסיכוי לבטל מהר ויעיל ככל האפשר את כשלונות ממשלת הליכוד, ולצאת מלבנון ולהבריא את המשק.

והשני, ההזדמנות לבחון מחדש את התפלגות העם בישראל, ואת אותו החצי־חצי המשתק הזה שאליו הגיע.

עניין אחרון זה צריך הסבר.

עובדה היא שרוב מצביעי הליכוד הם בני עדות־המזרח ורוב מצביעי המערך אשכנזים. עובדה היא, שתמיכת העם במפלגות השמאל לשמותיהן השונים הלכה ופחתה, למרות כובד טענות השמאל, ואפילו למרות מה שניראה לכאורה כהגיון האוביקטיבי של הדברים: קולו של השמאל לא מתקבל על דעת רובו של העם.

עובדה היא, שלמרות מערכת הבחירות הנימרצת הזו, ולמרות המאורעות הבוטים שאירעו לעיני כל בלבנון, בכלכלה ובחברה, לא זזו הבוחרים מעמדתם הקודמת, ולא מלהט הדיבורים, לא הסיקו מסקנות נחוצות ולא עברו מצד לצד.

יתר על כן, מפלגות השמאל הציגו עצמן, לפי מעשיהן ולא לפי דיבוריהן, כקבוצות מבודלות ומתבדלות, ואפילו כמתנשאות בצידקן הפרטי, ודוחות אנשים מעל אמיתן, לא בגלל האמת כי אם בגלל היהירות, בגלל הנטייה להיסגר ולהסתפק החוג אנ"ש שלהן, ובוויתור על ההעזה להיכנס פנימה אל תוך הים הגדול, הרוגש, המפחיד, הסוער לעתים, ושבו, רק בו, כל התקווה לעתיד.

ולא עוד, אלא שלעתים קרובות מדי, בחשאי ובקול, נישמעה מצד “חוגי השמאל” כמין פסילה של רוב העם כאספסוף שאינו רואה ואינו שומע ואינו מבין ואינו נענה להם. פסילה קצרת רוח, מזלזלת ומסתייגת, ואף פסילה של נידוי: מה לנו ולהם.

כשעוצרים ושואלים למה קרה כך, מסתבכים מייד. למה הניתוק הזה? למה באמת אין הפועלים בארץ פונים אל מפלגות הפועלים, ולמה אין הפרולטריון שומע להן? למה חיילים רבים וצעירים רבים הלכו כעת והצביעו יותר לימין ויותר לקשיחות, ופחות נענו לבשורת “היונים”, שלכאורה היתה צריכה לדבר אליהם יותר, במצב הזה של מלחמה מתמשכת ושל אבטלת צעירים גוברת, וכל השאר – למה אינם אובים לשמוע?

וכי טענות השמאל אינן יותר אמת, יותר צדק ויותר שלום, יותר מכל טענות הימין? וכי אמת וצדק ושלום אינם “סחורה” מבוקשת, ורק כוח ואגואיזם ואמונה עיוורת, הם “המצרך” המבוקש?

והלא לא יעלה על הדעת שמאות אלפי בוחרים, צעירים כמבוגרים, חיילים כאזרחים, כולם אינם יודעים להבדיל בין טוב לרע, בין ראוי לבלתי ראוי, וכולם הם רק סתומים כאלה, שטופי משיחיות, מכונסים בצל דמות אב סוככת, ולכולם רק עלה הדם לראש הדומה לאגרוף, וכולם הם רק רודפי אינטרס צר וקצר טווח – כשברור שרוב הבוחרים, במחנה הזה כמו במחנה הזה, הם אנשים רגילים, כמוני כמוך, שווים בכושר לחשוב, לבחון ולהחליט, ומנימוקים טובים.

מניין איפוא ההתנגדות הפעילה הזאת והסירוב העממי – כמעט לשמוע?

*

ברל אמר פעם: “כשאני רואה מתנגד, רוצה אני לדעת מדוע הוא מתנגד – – – והריני נוטה להניח, כי איזה פגם בי ובתנועתי הוא שמפרנס את המתנגד – – – והריני נוטה להניח, כי איזה פגם בי ובתנועתי הוא שמפרנס את המתנגד – – – אתם קיימים בגלל איזה פחת שיש בנו". (אניטה שפירא, עמ’ 390).

לא כך נהג השמאל. הוא לא התחיל לשאול איזה פגם או פחת יש בו ובתנועתו, ושעל כן אין דבריו מובנים, אלא תלה הכל “בהם”, כאילו “בהם” הפגם “ובהם” הפחת, ולכן אין “הם” מבינים את דבריו. אבל, כעת כשתהליך ירידת השמאל נעשה כה מדאיג, אי־אפשר עוד שלא לעצור ולחשוב כעצת ברל: איזה פגם יש בשמאל ואיזה פחת, שרוב העם דוחה אותו – מה לא טוב בשמאל?

כי זה דל מדי להיות שמאל מבהיק ברעיונות והולך ומצטמק באנשים. רעיונות בלי אנשים כנפשות בלי גופים. עד לחשש שמא יישאר השמאל כאחוזה ישנה של חברים וותיקים ובלתי מסוגלים עוד להשתנות. ואילו כל תנועת שאינה מתרבה ואינה מוסיפה וגדלה, היא תנועה מתקררת וחלילה דועכת. אין עוד שום מקום להתנשאות: אנחנו נשב לנו בצד ונהיה הצודקים מכולם. מניין אותה יהירות של צודקים תמיד, צודקים לבד, כשרוב פועלי ישראל, רוב העמלים באמת, ורוב המוני ישראל העניים, המקופחים, כולם, ובמפורש, ובכעס עד איבה, דוחים את השמאל בכל כוחם, בכל כבודם, ובשארית גאוותם – כאילו השמאל הוא סיבת מצוקתם ומזכרת עלבונם ועליבותם.

לא די להראות את גודל הטעות ואת העיוות ואת העוול שיש במין ראיה מכלילה כזאת; טעות זו ועיוות זה ועוול זה – הם כוחות של ממש המשחקים בפועל ומכריעים במדיניות. והעוינות הפעילה היא גורם אדיר במערך הכוחות ובתוצאות הבחירות.

השמאל ניקרא היום להתבגר. כלומר, להודות בשגיאות. לגמור עם ההכרה היהירה שהצדק כולו בצד שלו, ושאת הצד השני צריך “לחנך”, ו“לטפח” את כל “טעוני הטיפוח” ההם. צריך לגמור עם “הם” ו“אנחנו” על כל המשתמע מכך. צריך להתחיל לחשוב מחשבה מחדש על השמאל, מה קרה לו לשמאל ומה לא קרה לו, ומה מכאן ולהבא.

ועוד צריך להבהיר כי הזמן בינתיים סבב הלך לו, ושהנושא המרכזי היום בישראל אינו עוד יום אתמול: לא האדמה, ולא ההתיישבות, ולא השטחים, וגם לא הבטחון ואף לא הכלכלה. כל אלה במובן עודם בתוקפם ובלוא חומרתם, אבל אין הם עוד בבחינת שאלות בלתי ניפתרות, אלא הם שאלות קשות בתוך־כדי מהלך פתרונן האפשרי, אפילו אם מסובך ומתקשה.

*

הנושא המרכזי, המוקדי, היום הוא אחד: העם הישראלי. נושא שעצם הגדרתו קשה, לא כל שכן הנסיון להשיב עליו כהוגן. לא שיש צורך לברר מיהו עם ישראל או לקבוע לו מין דגם מופת בדוי, כזה או אחר. עברו הימים שאפשר היה להשתעשע במיני מחשבות רומנטיות כאלה, שיהיה מישהו שיוכל לקבוע בשביל כולם מהו הדגם הזה ואיך לעשותו. השאלה, בעיקרה, היא: איך לטפל באנרגיה עצומה, גועשת וחסרת איזון, ואם אפשר להטותה ולהפכה לאנרגיה הזורמת לחיוב, ככל האפשר, ככל שיש או נמצאת תשובה אחת או כלשהי ל“חיוב” הזה, ולידיעה איך עושים למימושו.

באופן, שכששואלים מה זה סוציאליזם היום, ומה זה שמאל היום בישראל, כיוון התשובה מוכרח להיות: השמאל הוא נסיון התשובה האמיתית יותר, הצודקת יותר והפותרת יותר – לשאלה על העם הישראלי ועל קיומו הנכון. (ולפיכך, ממילא, זו גם השאלה על העם הפלשתינאי ועל ההכרה בקיומו הנכון).

ותשובה כאן אינה בבחינת חיווי־דעת של חכמים־מן הצד, או יעוץ לאיזה לכודים שבפנים. התשובה היא מבפנים, מתוך העם, מתוך שיגו ושיחו, מתוך מכאוביו ושאיפותיו. מתוכו ובתוכו. לא כמחנה מעולה ממחנה, לא כאוונגרד לעומת מפגרים, ולא כרעיון טהור מאנשים, וכמובן לא כמפלגה צודקת אבל עקרה, זו שרוב העם מסוייג ממנה ורואה בה מין דבר, שלא חלמו מעולם שכך יחשבו עליה, ודווקא המוני העמלים ודווקא צעירים וחיילים: מין כת כזו של פאודלים אשכנזים נצלנים ומתבדלים להם, שעוד מעט הנה הם קמים לקרוא לאנשים ללכת לעבוד, כשהם עצמם יעמדו על גבם כמנהלים וכמטיפים.

*

אין עוד “ללכת אליהם ולחנך אותם” עד שיהיו שווים לשווים־יותר. וצריך לבטל את ריחוק הפטרונות היהירה, ואת הנידוי המתנשא, ואת החרם על רוב עם ישראל. ולא יתכן לשבת כעת מן הצד, יבשים ונקיים. הגיע הזמן להתחיל בקשה מכל קשה, להתחיל לחשוב מחדש: מזמן לא חשבו בישראל מחשבה חדשה.

ממשלת “האחדות הלאומית”, על כל חולשותיה, מומיה, מיסכנותה וסכנותיה – היתה יכולה להיות הזדמנות לעבוד בתוך העם עם העם כחלק מן העם. בלי מחיצות ובלי אפוטרופסות. פשוט לעבוד יחד, לפתור יחד ולחפש פתרונות יחד.

גדולת אדם וגדולת תנועה ניכרים בכושרם למהפכה מחשבתית. באי־התאבנות בעולם מושגים גמור. זו שעה לחציית גבול רעיוני, ולא להתקע בדעות ובעמדות ובהרגלים ובססמאות.

אסור שהשמאל יתגלה כיסוד השמרני ביותר בארץ, כמיבצר הסגור על אתמול, וכהתחפרות נואשת בהתבדלות עקרה. השמאל אינו יכול להיות כת של צדיקים, הוא חייב להיות עם, לא מעל העם, לא בצד העם, אלא העם. השמאל – כלומר העם.

תנועה פוליטית שלא תדע היום או לא תוכל או לא תרצה להשיב מעשית על השאלה של היום – שאלת העם הישראלי – נחרץ דינה להישאר כמין שמורת־טבע לחיים שניכחדו מפני שלא ידעו להיות גמישים: העולם השתנה, השאלות השתנו והם לא ידעו להשתנות.

השמאל נקרא לגדול. לגדול בתוך כדי תהליך גדילת העם והתבגרותו. חזית השאלות אינה רק בלבנון ורק בשומרון ורק בכלכלה. כל אלה הם תוצאות. המבחן לשמאל היום, הוא העוז והכישרון וההכרה להיות עם ישראל: המעורבות בו, בגורלו ובהשתנותו.

לא “עם ישראל” במונחיו הידועים מפי הדתיים, המשיחיים, הלאומנים וכדומיהם, כי־אם עם ישראל במונחים הלקוחים מתרבות חילונית, הומאנית, ופתוחה וחפשית. אבל מבפנים, מתוך העם פנימה.

*

ואילו לחזור כעת אל החצר הפרטית, ואל המפלגה הקטנה, ולהסתייג כעת ממה שנעשה בחוץ הגדול, הרוגש והמלוכלך, ועוד ללגלג לאלה שהלכו לנסות ואולי לארוב לכישלון, ואולי גם לא בלי שמחה לאיד – אמרנו לכם? – מה עוד מתנשא מזה, מה עוד מאבד עולמו מזה. מקומו של השמאל כעת בחוץ, בקשה, בסוער, במלוכלך, בסרסני, בקונפליקט, ובמאמץ המשתף – ולא בנקיון הבית הקטן. הנה, זו תרבות “הראש הקטן” המפונק הזה. הלא־איכפת לו מה בעולם, והמעדיף הסתייגות צדקנית על־פני מעשים גדולים. זו שעת קטנות לשמאל הישראלי. שעת נסיגה סנוביסטית. והחמצת אפשרות חדשה. השמאל נתפש כעת ללא הנהגה גדולה. ללא מבט של חזון. כשהוא מעדיף כת על־פני עם. בלי לראות איך את דין עצמו הוא חורץ ככה.

כל הדיבורים הללו, על העקרונות המיוחסים ועל זיו הערכים המבהיק, כדי להצדיק בהם את הפרישה ואת ההליכה הביתה – כולם כל־כך ידועים מתמול שלשום, כולם העלאת גירה של קמח טחון, וגרוע מזה, הם אליבי לנסיגה מן החזית הקשה, ועריקה מן המערכה החברתית־פוליטית של עכשיו; והפקרתה לספיחי הכוחות הפרועים והשחורים של הימין. אין לו הרבה במה להתגאות היום, לשמאל.

אחרים, מוצלחים ובלתי מוצלחים, יפים ולא יפים, נשארים בבוץ כשהם מנסים לסלול דרך חדשה – בלתי אפשרית אולי – ואחדים, נקיים ויבשים, ישבו בביתם היפה ויחשבו שהם העילית, האוונגרד והקדמה.

השמאל הישראלי, או שתהיה לעם, או שלא תישרד.

יזהר סמילנסקי

דבר (כט אלול תשמ''ד 26.9.1984)

[דבר המהדיר: כ"ט אלול – ערב ראש השנה ויום הולדתו ה־68]