לפני למעלה משלוש שנים החליטו שלושה אנשים החלטה שכתוצאה ממנה מתו בלבנון רבבות בני־אדם, יהודים מוסלמים נוצרים ודרוזים ואחרים, נפצעו מאות אלפים, נהרסו שכונות וכפרים, ונשתבש עולמם של רבים אין־ספור.

בידי המחליטים היה כוח צבאי אדיר והם שילחו אותו לעשות את זממם. וכדי שלא להיות מופרעים הסיחו את דעת עמם בכל מיני תואנות ודברי הונאה שקיצורם נסתכם בסיסמת הכחש הלבנה “של”ג" שלא היה שחור ממנה.

תוך שבועות אחרים כתש הצבא האדיר את לבנון בכל עוצמת המחץ העצומה. ואחר־כך נישאר עוד שלוש שנים כדי לראות איך הישגיו־כיבושיו מתפוררים ונישמטים מידיו בזה אחר זה, כשהוא עצמו מסתבך והולך במרי גובר ובמכות־נגד שהתחילו כעקיצות מטרידות והפכו להיות טרור בלתי־ניסבל, שהלך וסחף אליו עוד ועוד כיתות ועדות עד שבערה הקרקע תחתיו, והארץ מלאה זעקה.

מקץ שלוש שנים נסוג הצבא הגדול והשאיר אחריו – מלבד הבלתי ניתן לחזור או להחזיר – יותר שינאה, יותר נקמה, ויותר טרור, בלי שהשאיר יותר ביטחון לגליל, יותר שלום באזור, ובלי שפתר את השאלה הפלשתינאית שהיא הייתה עילת הכל – ורק הצעקה נישארה תלוײה עדיין בחלל: למה? ואיך קרה?

איך הצליחו שלושה אנשים לסחוב אחריהם עם שלם למלחמת שווא, להפסד חיים, לחורבן ארץ, לבזבוז משאבים, ולחזרה אל המקום שממנו יצאו, בלי יותר ביטחון, בלי יותר שלום, ובלי יותר פיתרון?

איזה מין עם הוא העם שנותן עצמו להיות ניסחב ככה? איך נותן עם עצמו לידי שלושה הרפתקנית שסוחבים אותו להרפתקה רעה כזו? איך הסכימו, איך עד היום מסכימים רבים ומגוננים על המלחמה הרעה הזאת ועל השלושה שעשו אותה?

שלוש שנים ארוכות כל־כך, מוכות כל־כך הרבה דם, סבל והרס – ועדיין חלק כה ניכר מן העם רואה אחרת, שואל אחרת, או לא שואל, לא רוצה לשאול, ולא נעצר לשאול – ורק שונא את שואלי השאלות ואת התובעים שאלות ובדיקות.

אנשים רבים בארץ, אנשים רבים מדי, חושבים אחרת. האם הגיונם שונה, או הגיונו של צד מן הצדדים בוויכוח אינו הגיון? האם קצת מן העם לא ידע כל צרכו, או הכל ידעו הכל, ורק מפרשים אחרת? והלא לא יעלה על הדעת שאנשים מרובים כל־כך יהיו חסרי שיקול דעת; לא כמוני כמוך, ורק אטומים ומסרבים לאמת הבוטה ולהגיונה?

ואם נוציא מיעוט של שיכורי־מלחמה תמיד, ושוליים של בעלי־תאווה להיות חזקים ומפחידים, או של חמוּמי־מוח שטופי קנאוּת דתית מערפלת בינה, וכל אותם שתמיד הדם עולה להם לראש – איך גם טובים ונבונים כמונו, הסכימו ומסכימים?

האם משום שחשו יותר סכנה לקיום העם? או פחדו יותר מן הקטיושות בצפון?

או קיוו יותר לעשות “סדר חדש” בלבנון, ובעיקר, למגר סופית את הפלשתינאים ולגמור את תקוותם המדינית? או חלמו על עוד פסיעה אחת בדרך העולה אל חזון המעצמה היהודית הגדולה?

שהרי, איש ממנהיגי מלחמת לבנון לא היה יכול להוליך איש למלחמה בלי ההסכמה העממית הגדולה שניתנה להם – ושהיא, ההסכמה הרחבה הזאת, ההשלמה הזאת, היא, אולי, הדבר המסוכן ביותר שנתגלה במלחמת מתחילתה ועד סופה: הנכונות הגדולה הזאת, וההסכמה העממית למלחמה הזאת – מלחמה, שלא צריך היה לחכות עד סופה כדי לדעת שהיא כישלון, ושכישלונה ההכרחי היה טבוע כבר בעצם ההחלטה לעשותה, בבחינת משורש נחש יצא צפע.

האמנם הוליכו שולל את העם – או, זה ממש מה שרצה העם: להיכנס ללבנון, לעשות שם סדר, להשמיד את אשף, ואת שאר אויבי ישראל, לתקוע יתד של כוח במערך המזרח־תיכוני, ולהוכיח לעולם כולו מי אנחנו ומה כוחנו – והשלושה לא ניצלו את תמימות ההמון, את פחדיהם ואת ילדותיותם המדינית – אלא נישאו בראש גל גדול ששטף את הארץ, עד שגם חכמים וזהירים נישטפו בו, עד שהעם, רובו ככולו, נודה על כך, הפך בעניין זה והיה להמון, התנהג כהמון, הריע כהמון, ובעט בהגיון כהמון.

מפני שאם לא כך, איך להסביר כיצד בלעו ובולעים רבים כל־כך תקופה ארוכה כל־כך, את כל מה שראינו בלבנון, את ההפסדים ואת הכשלונות וגם את השקרים ואת ההונאות – ואיך לא הבינו מה קורה לעיניהם ואינם מבינים גם כעת, ועדיין גיבורי השקר הם מלכי־ישראל בעיני רבים, – איזה מין עם הוא העם הזה? אם גם לאחר לבנון כל כך רבים לא מתפקחים, לא מתחרטים, לא תובעים דין־וחשבון ומסקנות, ולא עוד אלא שחוזרים ובוחרים שוב בעושי הכשלון הזה ומצביעים למענם – מה עוד צריך ליפול על העם הזה כדי שיתעשת? שלא יסכים?

מה עושים כדי שיבינו, לא אלה היושבים פה כעת והמשוכנעים מראש, אלא הרבים שאינם כאן, הרבים האלה שבכל רחבי הארץ, הממאנים והמסרבים, שיבינו שמה שהיה בלבנון לא היה איזו מעידה כלשהי, או איזה כישלון טכני, תוצאה של הכשלה, הכשלה שאנשים רעים מבית ומחוץ הכשילו את הטובים שעשו את המלחמה הטובה – אלא כישלון, כישלון חמור וגמור, כישלון מראש וכישלון ככלוֹת, הן כישלון במעשה המלחמה והן כישלון ברעיון המלחמה, בהשקפה המדינית שהוליכה אל המלחמה ורצתה בה, ועשתה הכל כדי שתהיה מלחמה. שיבינו כי מלחמת לבנון היא כשלון השקפת־עולם, כישלון אותה אלטרנטיבה שמהפך 1977 העלה לשילטון, כישלון ההזדמנות שניתנה לה, להוכיח עצמה למעשה, ואיך אכן הוכיחה, במרוצת שבע השנים האחרונות, אוי לעיניים שראו עד כמה הוכיחה עצמה ועד אין מתום. איך רעיונות “המחנה הלאומי” שראשיתו באידיאולוגיה של הרוויזיוניזם הז’אבוטינסקאי ואחריתו ושיאו בהצלחות לבנון, ובהצלחות “הכלכלה הנכונה”, ובהצלחות ערעור מעמדה של ישראל, עד לשפל הזה שלא היה עוד כמוהו, עד שלכאורה אין צורך עוד להכריז על פשיטת הרגל של הפילוסופיה הרוויזיוניסטית, הימנית, היהירה, לאחר שהתרסקה ככה לעיני כל אל קרקע הממשות, ואפיים ארצה.

לכאורה. אבל לא. עושים כדי שכן? כדי שהכל ידעו, כדי שיבינו ללא ספק, מה עשו להם, ומי עשה להם, ובמחיר־מה עשו להם, ובשם מה הוליכו אותם שולל, ואיך “התנועה הלאומית” ורעיונותיה היא מירשם בדוּק להתנפחות כזו של כזב, ולהתפוצצות כזו של ממש, מייד לאחריה. מה עושים כדי שהעם כן יידע, כן ייראה, כן יסיק מסקנות, וכן ייצא לחפשׂ דרכים חלופות וכיוונים שונים מאלה שהמיטו עליו את המלחמה ואת הכלכלה ואת שיברון הלב, ואת כל הזעקות והגניחות הממלאים כעת יום יום את עולמנו?

וכאן מגיעים אל ועדת החקירה. אבל, אם באה זו כדי להעניש, כדי לנקום, או כדי לשלוח שעיר לעזאזל מטעם כולנו, ואנחנו נחזור אל שיגרתנו – אין בה צורך. זה סיפוק מיתולוגי חסר ערך. אבל אם היא תוכל לשמש אמצעי שיגרום לעם להתבגר, להתנער מן השקרים, ומתורות הסרק, העקובות מדם, ממפולת ומיאוש, אם היא תהיה גורם מסייע שלא להיפתות עוד לפיתוייו של עוד “מלך ישראל” מטורף אחד, עוד אחוז דיבוק “מלכות ישראל”, אם היא תהיה גורם שלא להיות עוד ניסחבים לעוד הרפתקה – אם היא תסתום דרך לפני עוד “מנהיג המונים” אחד חסר מעצורים, כאותם שניהלו את מלחמת לבנון ונתגלו בכל שיעור קומתם הפאתטי והעלוב – אז, אין ערוך לחשיבותה, ויפה שעה קודם. עם מסכן, ראה מי הוליד אותך, ראה איך היית המון נבער, מתנפח ושוחר אסון לעצמו – ולמה עוד מחכים? מה עוד?

התביעה לחקירה אינה אפוא כדי להיפטר מאיזו מועקת אשמה, שרבים מאיתנו נושאים בליבם, לאחר שהיו צריכים, זמן רב כל־כך, רק לבלוע ולבלוע ורק לשתוק ולשתוק, מטעמים כאילו פאטריוטיים ומטעמים כאילו לויאליים, כשלא קמו באמצע המלחמה הזאת, ובכל המסקניות, ולא התפטרו ממנה, כמו אלי גבע בשערי ביירות – התביעה לחקירה היא מעין סיכוי, רופף למדי, לאחוז באנשים שתמכו במלחמה ובעושיה, ולעצור אותם שיעשו חשבון הנפש, שישתחררו מטעות שטעו, מתורה כוזבת, וממנהיגים כוזבים – בהתבגרות מאוחרת ובשיקום התבונה הלאומית.

מפני שיותר מדי אנשים בתוכנו ראו ורואים עדיין בכוח את הביטחון, ובאיומי הכוח את הפתרון; יותר מדי אנשים לא מאסו ואינם מואסים להיות כובשים ואדונים נפוחי גאווה ועוטי שריון של אכזריות; לא סירבו ואינם מסרבים להתהלך מרוּחים בבוץ הזה של גאווה לאומנית; להפגין שרירים, ציציות ונוצות הנץ, שם, בכרם נבות, בין שכם לחברון; אלה שאינם תופשים שאם מתחילים בזלזול בערבי וחושבים אותו בפועל ללא בן־אדם, גומרים בזלזול בכל אדם ובמפולת לבנון. יותר מדי אנשים אינם מבינים עדיין כי במקום להאדיר את האויב, לעסוק בו, להנציח אותו ולחסום בו את האופק – צריך לנסות להקטין את האויבות שבו. יותר מדי אנשים מתהלכים בארץ ואינם תופשים כמה מאוס להתהלך בארץ בראש מלא שינאה, מלא רחמנות עצמית, ומלא נקמה – כשהצירוף דם־אדמה־וכוח הוא המזהם את הציונות, את החיים עצמם ואת טעם החיים.

מסתבר כי כל אותם שתמכו במלחמת לבנון הם גם אותם שאינם יכולים להשלים עם האמת שהערבי אמנם שווה־ערך הוא ליהודי, שלפני שזה ערבי וזה יהודי זה אדם וזה אדם, ושלהיות אדם קודם תמיד להיות ערבי או יהודי, ושפצוע, למשל, הוא קודם כל אדם ורק אחר־כך הוא זה או זה, ושארץ־ישראל היא מקום שגם לזה זכויות בה וגם לזה זכויות בה, ושרצון לאומי שונה אינו מקנה רשות לצד זה לשלול את רצונו השונה של צד זה.

רבים כל־כך אינם מבינים ואינם רוצים לשמוע כי המוצא מן המחלוקת הוא – או מכות מוות, או הידברות יחד. ושהמכות הנה ניגמרו בלבנון ולא הועילו כלום, וצריך ללכת כעת להידברות. אינם רוצים לשמוע שצריך כעת לדבר זה עם זה איך לחיות יחד ולא איך להרוג יחד, איך לחיות זה בצד זה, וזה עם זה, לא זה מוחק את זה, ולא או זה או זה, ולא תחרות בין זה לזה על שעל אדמה – אלא הידברות, הידברות על חלוקה צודקת ומתחשבת, ככל האפשר, ועל פשרה הוגנת ואפשרית ככל הניתן, ועל טיפוח יחסי בני־אדם אל בני־אדם, יותר ככל המקווה, ובהסכם הוגן.

האם יש רגליים לחכות לשינוי כזה? האם אפשר להוכיח לחלקים גדולים בעם הוכחות שיביאו לידי שינוי עמדות? הוכחה היא הסכמה שיכלית. אבל אם השכל מסרב, מעורפל נטיות מיסטיות ושיכרון מאוויים, טבול בפחדים עתיקים, בעוינות עמוקה, ומופעל כוחות התמד חזקים – איך מוכיחים אז?

ניראה שלא קל יהיה לשנות. יותר מדי מצפים מאנשים. לאחר שאנשים מוצאים עצמם בדפוס מחשבתי, מפלגתי, רעיוני, או ריגשי – קשה לזוז משם. ועם זה, כל־כך מתחשק לקחת ולבוא אל האנשים, אלה שמתנגדים, אלה שאינם איתנו, לאחוז בכנף ביגדם ולהפציר בהם, שיבינו שניים שלושה דברים, כל־כך פשוטים לכאורה, כל־כך ברורים, מאליהם, מטבע הדברים, כאילו, דברים פשוטים כאלה:

* שלעולם לא לעשות מלחמה אלא רק אם אין ברירה ורק כשסכנת כלייה נישקפת;

* שהכוח שיש בידינו הוא רק כדי להרתיע ולא כדי לפתור בעיות לאומיות;

* ושהשאלות שבין היהודים והערבים צריכות פתרון ולא תותחים, ושתותחים לבדם אינם פותרים כלום אלא רק מוסיפים עוד תותחים לכל צדֵ בסיבוב הבא.

אבל מי ישמע לנו. כל־כך היינו רוצים לתפוש בכנף ביגדו וממש בליבו של כל אדם: ראה מה עשית בבחירתך הקודמת! ראה מה עשתה לנו מלחמת לבנון! ראה איך אנחנו כעת, בכל דבר, ובכל פינה של חיינו – וכי אינך רואה?

מספרים משמו של ההיסטוריון גיבּון שפסק ואמר על ההיסטוריה, כי היא: “תולדות הפשעים, הטירופים והאסונות של האדם” – מה שראינו בלבנון לשיברון ליבנו האם איננו דוגמה נוראה והולמת לדבריו: כל־כך הרבה פשע, כל־כך הרבה טירוף, וכל־כך הרבה אסון. מה עוד צריך? אלהים אדירים, עוד בתי קברות ישכנעו? עוד סבל, עוד תבוסת חינם? עוד שלום בורח מאיתנו, עוד מלחמה רצה לקראתנו?

אי־אפשר לומר כאן הכל. מה שמגביל ידנו מאמור כל מה שצריך לומר ובאופן הבוטה הנכון לאמירה – הוא, בין השאר, גם זכר הנופלים במלחמה הזאת, והכבוד לזכרם ולרגשות קרוביהם שבולם וגוזר התאפקות – אלמלא, שדווקא משום כך, מתמרד בנו שלא לוותר, לאמור ולא להיבלם ולא להתאפק – דווקא המחשבה על הצעירים החיים, והצורך להזהיר מעוד ייתכנות מטורפת של עוד הרפתקת כוח – כדי שלא בנקל יוכל לבוא עוד דמגוג, יחיד או ממשלה, ויתחיל להזיז מסות של צבא, חומרים ואש, ולהזיז עוד שפע אמצעי הטעייה בבית, סיסמות כוזבות עם רעיונות מדוחים ילדותיים, ולהשחית עולם וחיים, ולהשחית את שארית האמונה בטוב, ביפה ובצודק, ולהצמיח על המון כתפיים צעירות עוד “ראשים קטנים”, שמשתמטים משום אחריות, ולהתעלל שוב גם בחיים עצמם, וגם בתכנים כמו ביטחון, כמו אחריות וכמו טובת־העם – שלא יתנו עוד פעם למושגים של כזב להשתלט על החיים ועל תקוות הנעורים ולכבות הכל.

ולבסוף. בואו ניזכור רגע את הבופור. כתמצית כל מה שקרה ומה שאסור שייקרה שוב. מה יעשו כעת עם הבופור שיישאר מאחור? למה הלכו לכבוש אותו? למה שלחו אנשים לכבוש אותו? למה כבשו אותו? מבצר צלבני נהדר מעל תהומות הליטאני, שהפך בלא־משים לסמל מלחמת לבנון: שניכבש ללא צורך, שניכבש מתוך שיבושי מהלכים, ששכחו לעצור את האנשים לפני שהסתערו, שניכבש בסערה בדמם של שישה לוחמים, תפארת עלומים יפהפיים, שמותם הוכחש מייד, כדי לא להעיב על טקס הראווה שערכו שם שלושת עושי המלחמה, שנימסר לידי חדאד, ושעתה יוחזר לידי מי, ויעמוד לו שם נהדר ונטוש, כמין גלעד שומם, או אולי כתמרור אזהרה, הנישקף לכל צד, לדרום לבנון ולצפון ישראל, לאמור:

הוי עם שוטה, זכור מה עשו לך בלבנון.

יזהר סמילנסקי

דבר (יז סיון תשמ''ה 6.6.1985): 7.

[דבר המהדיר: “והארץ תשקוט ארבעים שנה” הבטיח מנחם בגין כהצדקה לפלישה ללבנון.

תנועת “הורים נגד שתיקה” קמה ב־1983 כתנועת נשים הקוראות להחזרת הבנים הביתה מלבנון בשם “נשים נגד שתיקה” והתפתחה בהמשך ל“הורים נגד שתיקה”.]