נתקבלה החוברת הראשונה לשנת 1912 של ה“אורגן המוקדש לעניני האמיגראציה והקולוניזאציה היהודית” היוצא לאור פעם בחודש בקיוב על־ידי העסקן הציבורי החשוב ד“ר ד. יוחלמן. שלישית היא החוברת הזאת לירחון רב־הערך הזה, ועולה על שתי החוברות שקדמו לה בסוף שנת 1911. שני המאמרים הראשונים מאת ד”ר יוחלמן וד“ר מלמד לדבר אחד נתכוונו, שעל יהודי־הגיטו באמריקה ובאנגליה לשאוף לדבר אחד: לעמוד, כפי האפשר, על הקרקע בארצות־מושבותיהם. שני המאמרים נכתבו בידיעה עמוקה של הנדון, בהבנה מקיפה של המציאות היהודית, וחותם כזה מונח על כל מה שנדפס באורגן זה, המלא ענין רב מראשו ועד סופו: ענין אינפורמאציוני הנוגע בשאלת “וואוהין?” ביחוסה לחיי־שעה. וענין פובליציסטי, הנוגע גם בחיי־העולם של שאלת־חיינו זו, שאלת “לאן?” לדורות. וכאן אי־אפשר שלא להביע את הצער ברבים, שבכל שלוש החוברות שיצאו עד הנה לא נזכר אף פעם אחת – במקרה או בכוונה?… – שם ארץ־ישראל או פלשתינה. היינו מבינים עוד את זה, שלא הוקצה מקום לארצנו זו בחלק “ארצות־הכניסה”, במקום שידובר על ערים כטאֶכּסאס או כס”ט לואיס: לפי שעה אין האפשרויות של כניסה המונית לארץ־ישראל בגדר הודאיות, ולספקות ולפולימיקה אין מקום בקוריספונדנציות. ואולם הנה גם במאמרים העוסקים בפרובלימות של האמיגראציה והקולוניזאציה, ביחס של הנדידה היהודית לעתידה של האומה, אין זכר לארץ־ישראל בפרט ולארצות־המזרח בכלל, כאילו כל המקומות הללו וכל הנעשה בהם הנם מחוץ לכדור־ארצנו… אפילו מאמרו של יעקב לשצ’ינסקי: “הנדידה היהודית והחיים היהודיים”, המדבר על היחס של ראשי־העם לפני שלושים שנה אל חזיון עיקרי זה בחיינו, עבור על החלק הקטן של האינטליגנציה, שהבינה כבר אז את הצד העממי בנדידה ואמרה “נשובה לארץ־אבות ונחדש ימינו כקדם”, בדרך־אגב ובדברים בלתי ברורים… ארץ־ישראל לא בפירוש איתמר, כי אם מכללא… “הם, אמנם, נגעו בדופק של העת החדשה; הם, אמנם, מצאו את החוט היסודי של התקופה הבאה: מולדת, ארץ, קיום עצמי וכו', אבל הם לא תיארו לעצמם דיָם את האמצעים, היכולים והצריכים להביא אל המטרה ההיסטורית”. כלומר, התנועה הפלשתינאית כוונותיה היו רצויות, אבל אמצעיה גרועים. ומה זאת אומרת? – יותר לא מלה. הא כיצד?
____________
בענין אחר, שאינו רחוק ביותר מאותו ענין. הכרוניקה של “הצפירה” (גליון ז', שנה זו) סיפרה לנו מעשה נאה מווארשה. הפועלים הנוצרים דשם שבתו בשלושה בתי־חרושת לעשיית נעלים מיכנית. השביתה ארכה כשלושה שבועות וללא הצלחה: הבעלים יכלו לעמוד עוד כהנה וכהנה בשביתה זו, יען שהם מסרו את העבודה הבלתי־נדחית לבית־חרושת אחר, שפועליו יהודים. הפועלים השובתים פנו אל אלה האחרונים ודרשו מהם, שגם הם ישבתו, אבל היהודים הוכיחו את חבריהם על פניהם, על שהם, הנוצרים, אינם מניחים לפועלים יהודים לעבוד בבתי־החרושת המיכניים הגדולים לנעלים. הפועלים הנוצרים הוכרחו להבטיח, שמהיום והלאה לא יוסיפו עוד להתנהג בנוגע לפועלים היהודים כאשר התנהגו עד כה, ואז הוסכם בין אלה האחרונים להכריז שביתה, והפועלים ניצחו.
המעשה הנאה הזה אכן ראוי הוא – כמו שאומרים העתונאים – לתשומת לב. כי בין אם יעמדו בעתיד הפועלים הפולנים בדיבורם ובין אם ינהגו ביהודים מנהג של מצור־טוּלטשין, בין כך ובין כך יש במעשה רב זה משום לימוד דבר־מה. מעוּבדה כרוניקאלית זו, שתוצאותיה, אמנם, אינן ברורות לפי שעה, יכולים היו העוסקים בשאלת־היהודים בפולין ללמוד, כי שאלה זו אינה, באִם הלכתא כמאן דאמר, שהיהודים שותפים היסטוריים הם לפולנים בפולין או אשרחים ממדרגה שניה, כי אם במקום אחר, אחר לגמרי…
ואגב־אורחא: גם אותה מחלוקת ידועה בין שני הפובליציסטים הציוניים ז’אבוטינסקי וגרינבוים, אם מדינת פולין, על־פי היושר וההיסטוריה, היא ארץ משותפת ליהודים ולפולנים, או ארצם של הפולנים בלבד היא, כדאית היא לאיזו תשומת־לב. רק אצלנו, כשאנו מדברים על ההיסטוריה שלנו, אין אנו נותנים לב בעיקר לה שהיה בתקופה זו וזו גורל חיינו העממיים, כי אם כמה ספרים כתבנו אנו, כמה ספרים כתבו עלינו ובכמה אנשים גדולים העשרנו אז את האנושות; ושאנו מדברים על יהדות־ההוֹוה אין אנו מבינים בשם זה את חיי מיליוני היהודים, שאינם בשום אופן חיים יהודיים ראויים לשמם, שהנם אך שרשרת מכוערה של תלאה, מצוקה ועוּבדות אשר אין שחר למו, כי אם את “התפקיד הגדול”, שהיהודת, העשירה בכשרונות ובסגולות, ממלאה בתבל ומלואה, יהדות זו, שהכל מדברים בה, שהכל נלחמים בה, שידה בכל ויד כל בה, שעל הכל משפיעה היא, כביכול, יהדות זו, שנותנת סופרים ולוחמים ובנקירים ורופאים גדולים לעולם; רק אצלנו, אני אומר, יש מקום לוויכוח כען זה שבין המצדדים בזכות־זכותנו בפולין ובין החולקים עליהם. כאילו העיקר הוא לא במה הם חיי־היהודים בפולין, במה הם מתפרנסים ובמה עתידים הם להתפרנס, איך הם בונים ואיך יבנו שם את הוָיתם, כי אם מה הן זכויותיהם ההיסטוריות על חיים ופרנסה; לא איך מרגישים הם את עצמם, כי אם איך צריכים הם להרגיש על פי דין…
הקיפה השנאה ליהודים את כל פולין ועד אנשים מתקדמים מטיפוסו שׁל שׁבֶנטוֹכוֹבסקי, שׁהספרות היהודית חיבבה אותו ותירגמה ממנו לפני כמה שנים, הגיעה. מה היו חיי היהודים
בפולין מאז ואיך התייחסו אליהם עד כה הן ידוע לכולנו. ידוע לכולנו מה היא גלות־פולין ומה עשתה גלות־פולין מיהודיה. השליאכצ’יצים הפולנים ויהודי־פולין הפאקטוֹרים שוים אלה את אלה. אבל לא זהו העיקר. לא בהערכות אסתטיות ומוסריות קא עסקינן, העיקר הוא, שעכשיו נמלכו הפולנים, או נוכחו ביותר, כי אין להם צורך ביהודים, כי האלמנט הזה הממלא את עריהם, מזיק להם מכל וכל, בועט בתרבותם, מקלקל את תרבותם, “ליטוואקים”, דומים לליטואקים וכו'. צריך היה איפוא, לגרשם מן הארץ, ולכל הפחות, לבלי לתת להם כל מחיה, לרדפם, להחרימם, להמעיטם, לבלי לבוא אתם במשא ומתן, לתפוס את מקומותיהם בכל מקום שאפשר, למנוע מהם הכל. הפוליטיקה הלאומית הפולנית דורשת כל זאת!
ובא אחד מאתנו ואומר: הפוליטיקה הפולנית? אבל, אנחנו, היהודים בפולין, מיוחסים כמוכם! ושמע זאת השני מאתנו וחקרו: לא נכון! לא נכון! אל תשכחו את ההיסטוריה! לא אנו יצרנו תרבות־פולין! לא אנו אזרחי־הארץ! לא מזיעתו ודמינו רוותה הארץ היקרה הזאת! כאילו יש בכל זה נפקותא לדינא, כאילו אם איננו מיוחסים, עלינו למות ברעב, להיגמל מנשימת־אויר, לבלי להביט אל השמש, ובכל אופן להזניח את שפת־דיבורנו ביום אחד, ומכל זמירותינו להותיר לעצמנו רק אנחת: “מה יפית”… וכאילו אם אנו מניחים, שאנו כן מיוחסים בפולין, אזרחים שוים במעלה על־פי היושר וההיסטוריה, תשתנה הרגשתם העצמית העלובה של יהודי־פולין ויחדלו במציאות – בהכרח – מהיות עבדים לפולים, מהתבטל בפיהם, אדוני־הארץ, משאוף לחיות את אפני־חייהם של אדוניהם, לדבר בשפתם וכו' וכו' ובנות יהודי־פולין, הנותנות את הטוֹן לחיי יום־יום, תחדלנה מהיות פַּאנות נרצעות למנהגי העם השליט ולבוזו ההיסטורי ליהודים!…
מ“שאלתנו בפולין” עשו קומדיה של שלום אש: “יחוס”! והרי בין כך ובין כך, אם פולין היא מולדת ליהודיה בכל המובנים ואם לא, הנה לחיים יהודיים עצמיים בפולין ולתרבות עממית יהודית אין מקום, כשם שאין מקום גמור להם בשום מדינה שבעולם, שהיהודים הנם שם ביחס הכלכלי אנשי־בינים. והרי על דבר זה, על הטמיעה המוכרחה, יהיה ערכנו בפולין בעבר מה שהוא, צריכים היו סופרים ציוניים להודות, על כל פנים, ועל דבר זה הלא היו צריכים לעמוד בעיקר. הלל צייטלין, שאינו ציוני, נוגע, בכל זאת, אך ורק בזה, ובכל כאבו, מדי דברו ב“מאמענט” על חיי היהודים בווארשה. הן איך שיהיה, וה“יחוס” ההיסטורי, גם אלמלא היה בדותא, גם אלמלי היה לו איזה בסיס בנפש היהודי הפולני, לא יושיע, אין בכוחו להושיע, הואיל והאדמה הפולנית והחרושת הפולנית בידי הפולנים הנה, ובידיהם תישארנה לעולם (תהא גם הממשלה המדינית שבידיהם מוגבלה), והואיל והיהודים המועטים והנקלים תלויים בהם, המרובים ובעלי־הגאוָה, ולא להפך, והואיל ובנינו ובנותינו מדברים בשפתם הם וקוראים את ספרותם הם, ולא להפך, והואיל והיהודים נאלצים להסתגל אליהם, ולא להפך, ןהןאיל ואחרת לא יוכל היות. יעקב רבינוביץ, שהאיר והבין את הצד הזה כל צרכו (ב“הזמן”, גליון ז', שנה זו), למרות מה שהשוואותיו השונות ונטייתו לערב את ארץ־ישראל והערבים באמצע עושות רושם קשה, מסיים, אף על־פי כן, כהרבה סופרים, שעסקו בשאלה זו בעתונותנו, ש“הפולנים צריכים להתפשר ולא להילחם”. ותמה אני, לשם מה ובשביל מי נאמרות פראזות כאלה. הפוליטיקנים הפולנים – ובוודאי גם אחרים במקומם כמותם – לא ישאלו את פי עתונותנו, מה הם צריכים לעשות בארצם כלפי הזרים המועטים הבלתי־נעימים להם והמפסידים ל“שגשוג־תרבותם”. הם יעשו כל אשר לאל ידם להצר צעדי השנואים, הם נלחמים וילָחמו. למה יתפשרו? השאלה היא בצד השני, שעכשיו הוא מסתגל ככל האפשר – עד כמה תינתן לו בעתיד היכולת להסתגל ולהתפשר…
לא בהוכחות היסטוריות ולא בחשבונות הגיוניים של מי־גדול־ממי תלוי כל הדבר, תלוי פתרון־השאלה כי אם במי־תלוי־במי באמת ובמי־צריך־למי. והראיה ממה שהתחלנו: יש מקצעות־תעשיה בפולין, שלפרוליטאריון הפולני אין כל “זכויות היסטוריות” עליהם כלפי הפועלים היהודים, ואף על־פי כן הוא חושב גם אותם המקצועות למונופולין שלו ואינו נותן לרגל יהודי לדרוך בהם. שמא יבואו הפועלים היהודים ויאמרו: “בשם הצדק! גם אנו מיוחסים כמוכם!” “טוב – יענו להם – היו לכם מיוחדים כאוות נפשכם, אבל אל המכונה אל תגשו!” ברם, מאידך גיסא, הרי ראינו: כשהיה מעשה ונצטרכו ביהודים, שלא יקלקלו את השביתה, הוכרחו בעלי־הגאוָה ההיסטוריים להבטיח להמוֹשקות, שמהיום והלאה יתנהגו אתם ביושר…
הַיינו, ישׁ מאורעות קטנים לכאורה, שׁהנם בעצם סמלים לדבר־מה, לדבר־מה גדול מאד…
________
ועוד מלים אחדות, לבסוף, אל האמור. בכלל, כדאי לראות לפעמים, שׁלא מפי המשַׂחק בפוליטיקה ולא על צעקת עתונאים תחיה המציאות ולא בזכויות נייריות, ש“טובי”־העמים מודים בהן או חוזרים מהן, תלויה האפשרות של חיים יהודיים – בפולין, כבשאר מקומות – כי אם בקשר עם הקרקע, במקום שאפשר, מצד אחד, ובגידולו של העובד היהודי וחדירתו לתעשיה שבארץ מצד שני. בנדון שלפנינו: הפולנים לא שונאינו הראשונים הם ולא האחרונים, וכל אותם השנאה והצעקות והעלילות והשקרים והאמיתויות וכו' לא תמול המה בחיינו, אבל זאת יתָּכן לדעת: אילו הרוב שׁל יהודי־פולין לא היה מה שהוא כעת, כי אם פועלים יודעי־עבודה ומוכשרים לעבודה, כי אז לא היתה כלל סכנת־קיומנו שם גדולה כל־כך ולא היינו חושׁשׁים כלל לצעקות – פּשַׁה קרֶב! – שׁהיהודים עושים שמות בתרבותם, בעוד שאלה שותים אותה בצמא, שהיהודים נלחמים בהם, בעוד שאלה מלחכים את עפר־רגליהם. ברם, כיום הזה המצב “טבעי” הוא משני הצדדים ואין מקום לאחר. טבעית היא ההתנפלות, טבעית ההצטדקות, טבעית אפילו ההתחשבות עם ה“יחוס”… כי רק במקום שאתה מוצא פועלים יהודים בעלי הכרה אנושית אמיתית, שם יש מקום גם למקצת כבוד לאומי ולחיים יהודיים בפועל ממש.
ויש אשר אחשוב: תשועת־בני־ישראל – לא רק בפולין – אם עתידה היא לבוא, תבוא לא מכוהנים ונביאים, כ“חקירתו” שׁל אחד־העם, ולא ממורדים ומ“אחֵר”ים“, כנבואתו־להכעיס של איש הורוויץ, ופשיטא שלא מתיאורטיקים ומפוליטיקים ומפובליציסטים ציוניים ומכל מה שהללו מעלים ב”מסקנותיהם", כי אם מאנשי העבודה הפשוטה אשר בינינו. אם אלה יבואו, אפשר שיגָאלו…
[“האחדות”, אדר תרע"ב; החתימה: יוסף חבר]