הוצאת “אחיעבר”, ניו־יורק, “סנונית”, קובץ־שירים ערוך על־ידי ראובן בריינין עם הקדמה מאת הנ"ל. (נדפס בירושלים, תר"ע).
האדמיניסטראציות של כל מוסדותינו הספרותיים־האידיאליים בארץ־ישראל (ומי ממוסדותינו הספרותיים העבריים, ולא רק בארץ־ישראל, אינם אידיאליים?) יודעות את שם אגודת “אחיעבר” בניו־יורק. “קהלת”, “החינוך”, “מולדת”, “לעם”, “הפועל הצעיר”, “יפת” – כולם סוכנת אחת יש להם בניו־יורק, העושה בשבילם כל אשר לאל ידה. ואמנם, נעים היה לדעת, כי בתוך הים ההוא של הדיוטוּת גיטוֹאית וחוסר כל קולטורה מצד אחד, קולטוריוּת זרה, אמריקאית, מצד שני וקולטורה קלושה, עתונאית, אמיגראנטית, מצד שלישי, יש גם, מצד רביעי, אי קטן, שבו מתהלכים עשרות אנשים עברים וחלומות על תרבות עברית בפניהם ובמעשיהם. נעים היה לדעת, כי בני־משפחה אחדים יש לנו מעבר לשני ימים, וכשאנו מצרפים לפעמים איזה צרור של עלי־ספרות בשפת־עבר, יש לנו למי לשלוח אכסמפלארים אחדים ממנו גם לעבר ההוא…
כל זה מצדנו. ברם מצדם הם, מצד אחי “אחיעבר” בניו־יורק, טבעי הוא, שהתפקיד הזה בלבד: לקבל עשרות ספרים מארצות אחרות במשך השנה ולהפיצם בין עשרות חובבי־שפת עבר – לא יכול היה לתת להם סיפוק נפשי גמור. וכשבא בריינין אליהם לפני שנתים נתעשתו לבנוֹת בימה ספרותית חדשה באמריקה לעצמם, לבלי להיות רק מקבלים, אלא גם נותנים, ועם הפרי הראשון של ההוצאה, המונח בזה לפנינו, הבטיחו המוציאים להוציא עוד קובצים ספרותיים ממבחר יצירותיהם של הסופרים הצעירים העברים האמריקאיים.
קובץ־השירים ערוך על־ידי בריינין ולו “הקדמה מאת הנ”ל“. בהקדמה זו אומר העורך, שהוא מביא מזמרת ארץ אמריקה בכליו, שהוא “קרא לקובץ שירים זה בשם ‘סנונית’, כי זאת היא הסנונית הספרותית, הסנונית העברית הראשונה באמריקה”; כי בהיותו תר ומשוטט בארצות־הברית מצא חבורה של משוררים צעירים לימים, שכולם ישבו על ספסלי בתי־מדרש־המדעים באמריקה ובארץ חופש ומרחביה זו ניצנצה בהם לראשונה רוח שירתם”; כי “לפי ראות עיניו וטוב טעמו צרר זר פרחים להגישם לפני הקוראים העברים באמריקה, באמרו: הרי לכם משלכם, משלכם ממש”.
הכך הוא הדבר? אכן צריך – צריך היה להיות כך. הוצאה ספרותית חדשה צריכה לינוק ממקורה, מסביבתה, ואם לאו – אינה כדאית שתיווסד. הנה מה קטנה מה“סנונית” הלבובית, הירחון הקטן היוצא־לאור בגליציה, ומה דלה מה“סנונית” הירושלמית, שהוציאה קונטרס אחד על “בצלאל” “מגילת שמיטה” ושני קובצי שירים קטנים ולא תמיד מוצלחים – אבל אפילו אלו הסנוניות מרחפות בשדותיהן ונזונות משדותיהן. לא כן הוא, אהה, בסנונית שיצאה על־ידי בריינין באמריקה, במקום ש“הדברים מתפתחים במהירות רבה”.
ראשית כל, חלק הגון מאד מן השירים שנכנסו לקובץ זה כלל לא “ניצנץ בפעם הראשונה” באמריקה, ובכלל לא בראשונה הם רואים את אור־הדפוס, כי כבר נדפסו לפני איזו שנים ב“המעורר”, “העולם”, “הפועל הצעיר”. ואם יש טעם לזה שמאספים למקום אחד את שיריו הנדפסים של משורר אחד, בכדי שתתבלט צורתו ויתיצב לפנינו בכל קומתו, הנה לאיזה צורך נאספו כאן למקום אחד שירים ישנים נדפסים של משוררים שונים? שמא תאמר: רוח אחד להם, מהלך אחד? כמדומה, שגם זה לא. כי מלבד השפה הקשה, שפת־האבנים, בלי כל רכרוכית, בלי כל בלתי־אמצעיות, אין שום דבר משותף למשוררי־הקובץ. ובכל אופן, אותם השירים שהיו ראויים לדפוס, מתוך אותו הקומץ שלא נדפס עוד בשום מקום, לא היו מפסידים כלום גם אילו מצאו מאסף להם באורגנים שונים, שמחוץ לארץ אמריקה, ולא כל שכן באמריקה גופא, כמו ב“הדרור”, למשל, שגם הוא מלשון “סנונית”, וגם הוא בישר אביב, וגם הוא בא להוכיח, כי מה שלא עשו המו"לים הראשונים הלא־יוצלחים, יעשה הוא…
“זמרת־הארץ”. ואולם מכל הקובץ אין זמרת־ארצות־הברית בוקעת ועולה אף במעט. ואם בסילקינר, למשל, (בעל הפואימה “מול אוהל תימרה”, הוצא5ת “אסף”, שאף היא יצאה בשנת תר"ע ונדפסה בירושלים) אפשר, לכל הפחות, למצוא איזו השפעה ממשורר אמריקאי כלוֹנגפלוֹ, ואולי גם בצבי ן' שלום אפשר לשמוע איזה הד מצלילי השירה האמריקאית הצעירה, הנה ה“בַּלָדה” שׁל אב. גולדברג,כוכב נופל" לקוחה ישׁר – בתכנה – מהעיירה שבתחום־המושב בעבר הקרוב, ובצורתה היא מושפעת… מ… מקריאה בשירים בכלל. כי – נאמר בדרך־אגב – לא צריך להיות בעל חוש דק ביותר בכדי להבחין, שמר גולדברג רק חובב־שירה הוא, אבל משורר איננו. כבודו של אב. גולדברג בתור עתונאי בעל־כשרון, מ“הקול החדש” ביהודית שהוא מוציא באלה הימים המאירים – במקומו מונח. והאמת ניתנה להיאמר, שמעת אשר הפך עליו לבו לאהוב עברית ולעשות תעמולה רבה לה ולספרותה בעתונו של היום (ב“הקול החדש” – אם לזכור עוונות ראשונים – היה יחסו אחר לגמרי לנדון), מאז למד להשתמש בשפה זו כהוגן ולגלות בספרותה הרבה דברים חיוביים, שהאורגנים העבריים בעצמם מתעצלים להזכירם ועוברים עליהם בשתיקה. ואולם למרות כל אלה – אין אב. גולדברג משורר. בנוגע לו אפשר זאת לומר בבירור. ואולם גם בנוגע לחבריו אין לומר בבירור, שמשוררים הם. בכל אופן, אין בכל הקובץ אף שיר אחד שלם (שורות יפות ישנן אצל א. ליסיצקי, וגם אצל א. דוֹמניץ), שיגע עד הנפש. וזה סימן לא טוב ביותר לגבי “סנונית ספרותית ראשונה”…
כלפי מה אני מדבר בכל זאת? ראשית, כלפי זה, ש“לבוא לארץ החדשה לחקור בה את חיי בני עמנו בכל מפלגותיהם ושדרותיהם, לשים לב לדעת, אם יש בה תקוה לתחיית הרוח העברי, להטות אוזן קשבת לזרמי־הרוח העליונים והתחתונים השוטפים בקרב יהודי אמריקה, לבקש, לחפש” וכו' וכו' ולכתוב אלף פסוקים כאלה וכיוצא באלה נקל רבה מלעשות איזה דבר, אף היותר קטן, אף היותר צנוע, בלי שפת־יתר, בלי “פּומפּה” יתירה ובלי “פּוֹזה” ידועה של סופרים ותלמידי־חכמים ממין ידוע, המתחילים ב“מגיבורי־ישראל”, ממשיכים ב“פרץ בן משה סמוֹלנסקין”, נוטים ל“סנונית” וגומרים ב“הנשר מקנדה”… שנית, כלפי זה, שבעת האחרונה למדו הכל, לרבות אגודת “אחיעבר” בניו־יורק, לכתוב הקדמות ענוותניות, מעין,בקטנות הננו מתחילים, אבל…" ושזה, אבל, לא די. ושלישית: הנה “אחיעבר” זו הולכת להוציא את “התורן” – טוב שתלמד דבר־מה מהוצאת “סנונית”־“הדרור”. אולי באמת הגיעה השעה להמעיט בדיבור על חיבת השפה העתיקה־החדשה והערצת־ה“תחיה” הלאומית, ולשום יותר לב למעמקי חיי היהודים בגלותם החדשה, בכדי להוסיף ולהעמיק במקצת מצדם את החיים הללו, חיי העבודה והעממיות, על־ידי דברי־ספרות ראויים לשם זה.
[“האחדות”, סיון תרע"ב; החתימה: ח. ב. צלאל]