לוגו
רְשִׁימוֹת בִּיבְּלִיוֹגְרַפִיּוֹת [כתבי ויתקין]
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

הוצאת “הפועל הצעיר”. מבחר כתביו של יוסף ויתקין ז“ל. נמסר לדפוס על־ידי א”ז רבינוביץ, ר' בנימין, יוסף אהרונוביץ. יפו, התרע"ב.


יש שאנחנו קוראים בספר פובליציסטי, ולמחברו של אותו ספר אין לנו כל ענין: הננו רואים, כי המחבר הגיד בספרו עוד יותר ממה שהיה לו להגיד – ומה לנו, איפוא, ולמגיד? הרי ספרו לפנינו! ואולם יש שאנו קוראים בספר כזה ומקבלים רושם משום מה, כי לא הכל בא כאן לידי גילוי וכי כותב־הספר היה יותר מספרו…

ספר מעין זה הוא קובץ־המאמרים אשר לפנינו. הכוח הספרותי הגלוי שבו אינו מרובה. ואולם אם התנועה הציונית נתנה איזה מספר של יהודים צעירים חשובים, הרי היה בעל־הכתבים שלפנינו לא מן האחרונים שבהם…

מן הכאראקטריסטיקות של ויתקין, אשר סיפחו אל הספר שנים מן המוסרים לדפוס, א"ז רבינוביץ ויוסף אהרונוביץ, בצירוף עם מה שכתוב בכל שורה ושורה ובין שורה לשורה מהכתבים המעשטים האלה, מתיצבת לפנינו אישיות אידיאלית רוממה, אחת מאלה המסוגלות להחזיר למלה “אידיאליסט” את כל זהרה שהיה לה מלפנים…

רק בנוגע לקו אחד מהכאראקטריסטיקה של ויתקין שנתן מר אהרונוביץ אי־אפשר שלא להעיר הערה קלה אחת, בכדי להעמיד, אולי, את הכותב על טעותו. מר אהרונוביץ מוצא איזו סתירה מיוחדה, טרגית, בחיי ויתקין, בזה שהיה בן לעם, ש“לעת זקנתו מכריחה אותו המציאות להשכיח מלבו את סבלון האדם בפני סבלון האומה”, ושלפיכך “לא היה ויתקין יכול לעמוד בשורה הראשונה של הלוחמים בעד השחרור הסוציאלי כאשר היה ודאי עושה אלמלי היה בן לעם אחר”. “קול העם הנרדף החריש את אזנו משמוע את אנקת הפועל הרצוץ”. וכל זה בנוגע לויתקין, איש־העבודה, המורה המצויין, החפשי בדעות והלוחם הממשי בעד התגשמות הציוניות, כלומר, בעד השחרור הסוציאלי של חלק מהמוני ישראל. והנה אם בעל־הכאראקטריסטיקה הראשון (“‘שביל טוב’ של איש טוב”) תמיה בתמימותו על “הצעיר הבלתי מאמין”, ש“היה מלפנים רחוק מהיהדות לגמרי, מושפע מרעיונות אחרים ומאידיאלים אחרים” (כלומר, מאידיאות־הריבולוציה ברוסיה), איך “הקריב את כל נפשו בעד החסד והטוב, בעד קנייני עמו?” “מאין שאב את הכוח?” וכו' – אין התמיהה הלזו תמוהה בעיני. הקצוות מתאחדים, והישיש א. ז. רבינוביץ עומד על נקודות־השקפתם של אותם היהודים בעלי ה“נַרוֹדנאיה ווֹליה”, שחשבו, כי ריבולוציונותם כורה בהכרח תהום ביניהם לבין עמם. ואולם מר אהרונוביץ, עורכו של עתון עברי לאומי־ראדיקאלי, דומה שהוא לא היה צריך למצוא “צער־סתירה” בין “הרעיונות האחרים והאידיאלים האחרים” ובין רעיון הציונות האמיתית, ש“סבלון־האדם”, אליבא דאמת, אינו נדחה בה בשום אופן ואופן מפני “סבלון־האומה”, כי אם בקנה אחד יעלו. “הנקל להגיד: – אומר מר אהרונוביץ בטוֹן של לעג מר – מאחדים את שתי השאלות (כלומר, שאלת הפרוליטריון העשוק ושאלת האומה מחוסרת־הקרקע – ח. ב. צ.) ופותרים אותן בצוותא חדא. אבל מה לעשות, אם הלב אינו מאמין באיחוי זה ואינו רואה בו פתרון, ואף על פי כן כאוב יכאב לאחת לא פחות מאשר לשנית”. עד כאן לשונו. ברם, הרי זה לגלוג שלא במקומו וטעות מעיקרא! לא שתי שאלות פה, שאחרים מאחים אותן ב“קלות”, כי אם שאלה אחת מלכתחילה: שאלת־אפשרות של חיים אנושיים להמון העברי בכל אשר הוא נמצא! שאלת־סבלון־האדם בתור בן לאומה, שאינה אומה, וסבלון־האומה, שבני־האדם שלה אינם בני־אדם. איני יודע, אפשר שבהשקפת עולמו ובדעותיו המופשטות של יוסף ויתקין אכן תסס וחילחל כאב־ה“סתירה”, שמר אהרונוביץ מדבר עליה. ואולם, בכל אופן, למעשה ולעצמו פתר המנוח את השאלה האחת הזאת במלואה: הכתבים שלפנינו הנם כתבי אדם אינדיבידואלי וציבורי כאחד, כתבי אדם שלם ועובד, שמתוך כך יש לו האפשרות להתיחס גם בחיוב לאמו־אומתו ולהאמין, למרות כל הקלקולים שהוא רואה בה, כי חיה תחיה ועתידה נכון לפניה. והרי פתרון זה מתאים לכל הפועלים היהודים ה,רצוצים" ולכל “טובי הצעירים מבני עמנו”: כשיבראו לעצמם תנאי־קיום הגונים – לא תישמע אנקתם. אדרבא, חיי “הצעיר יוסף ויתקין, שהיה מלפנים רחוק מהיהדות לגמרי, יעידו יותר ממאה עדים, כי הסרת־סבלון־האדם וריפוי־סבלון־האומה, תיקון צרת העם הנרדף ועזרה לצרת הפועל הסובל, “הרעיונות והאידיאלים האחרים” והרואת־לימודי־הטבע במושבה עברית, מעשי הבניה הישובית והשחרור הסוציאלי – כל אלה אינם תרתי דסתרי. “סתירה” זו אינה סתירה כל עיקר ואין בה ל”דכא" ו“לתקוף את כל ישותם” של אנשים כהמנוֹח. האומנם עדיין צריך להוכיח את זה?


[“האחדות”, תמוז תרע"ב; החתימה: ח.ב. צלאל]