הפולנים עתה, כיוונים במלחמה הבלקנית האחרונה, הנם אם לא גיבורי־היום, הרי, בכל אופן, מצליחי־היום. מינימום של אומץ־לב וקרבנות ומקסימום של פראזיולוגיה והתפארות ו… והצלחה. איך שיהיה, עם־הפולנים מעורר עתה אליו התענינות רבה בעולם. בפרט רשאים אנו, היהודים, להתעניֵן בעם המקולקל והרע הזה, אשר מעטים בין העמים הרֵעו לנו כמותו.

אמרנו: מקולקל ורע ­– ואל נא יַכֵּנו לבנו על אשר הוצאנו מפינו תארים כאלו, כי אמנם לא על כל העמים העוינים אותנו יש לנו רשות לומר ככה. ברם, להפולנים נוכל עתה להתיחס כמו לעם פרובוקטורי בלי כל פקפוק. העם הזה הוא אויבנו בנפש, והוא גם לקח את הנפש של חלקים גדולים מהיהודים היושבים בתוכו. האם בו לא נתעניֵן?

מאמרנו הנוכחי על הספרות הפולנית היותר חדשה, שנלקח מדברי מבקר בר־סמכא אחד, רחוק הוא מתת השקפה מקיפה על הנידון. כוונתנו היא רק לרשום עפ“י הנ”ל איזו הערות בגדר של מאמר עתונאי ולציין בהן את הקווים היותר אופיים ממהלך־הרוחות בעולם־הרוח הפולני בימים היותר אחרונים. ואף לא בכדי שנלמד מזה איזה דבר מסוים ­– על הלכה למעשה אין, כמובן, מה לדבר ­– כי אם רק בכדי שנלמד בכלל, שנלמד דבר־מה, איזה דבר שהוא, ממה שמעניֵן אותנו לדעת או שצריך לעניֵן. מטרתנו בזה ­– יֵדע הקורא מראש ­– מצומצמת היא ורחוקה מן המרחב.

א

בספרות הפולנית בערב ימי המלחמה נראה קו יסודי אחד: המשיכה אל העבר. מכל התסיסות ה“מהפכניות” שתססו בה בחמש עשרה השנים האחרונות מכל הקולות הרמים והמצלצלים, מכל האמרות היפות והנשגבות לא נשארו אלא הדים רפויים וצלילים קלושים. כל פרחי ה“מודרניות” שנלקחו מן המערב וניטעו בגן הלאומי בתכונה רבה, ברוב פאר והדר ובגאוה של שליאכטיצים בני שליאכטיצים, אָבלוּ־נבלוּ. אותה האוניברסליות הסוערת ואותה הקוסמופוליטיות האוניברסלית, אותן הפרובלימות הנפשיות הנערצות והמסוכסכות והחידות־מני־ים, אשר פתרונים אין למו ­– כל ה“סערות” האלו אשר הסתובבו, התחוללו ורנו מעל הגגות, קמו לדממה. באשר גלוי וידוע עתה לכל סופר פולני, שבכדי להסב אליו את דעת הקהל ­– ומה נחוץ עוד לסופר פולני מלבד להסב אליו את דעת קהלו? ­– אין צורך בכל אלה. אלא במה יש צורך? שישיר על גדולתה של פולין, שיחטט בארכיונים עתיקים, בכדי להוציא משם עוד ראיה נוספת לתפארתה ורוממותה של פולין. הרומן ההיסטורי הוא עתה השליט בספרות זו. לוֹ הכל יעבודו.

מלחמת־העטים הסואנה על אודות התיאוריות השונות של הספרות אף היא נָדַמָה. הזרמים, הנטיות, המהלכים, האסכולות השונות שהתנגשו זה לא כבר אחד בשני בהתלהבות ספרותית גדולה כל כך, לא יֵרָאוּ עוד על הבימה. אפילו הריב שבין הסימבוליות והריאליות פסק. עכשיו הכל רומנטיים בתוכן וריאליים בצורה. אפילו סימבוליסטן קיצוני כפשיבישבסקי, ש“שלגו” הקפיא לב עלמות בעלות־עצבים לא מעט, נעשה בימינו ריאליסטן ככל אחיו הסופרים הפולנים. מחזיונותיו הנישאים על “ילדי האדמה” נשארה אפלולית של “בין השמשות”. ונפלא הדבר ­– וגם מובן מאד ­– שמה שאצל פשיבישבסקי הסימבוליסטן המדבר גדולות עושה רושם כביר, נבואי, הנה אצל פשיבישבסקי המלמד לשונו לדבר כבני אדם, נראה בצורתו האמיתית: בלי צבעים ובלי חיים. אין בודקין בשעת הסכנה, וכשאדם עומד וצועק: “תבערה! אש אוכלה!” רבים המאמינים לו. ואולם לאחר שייווכחו כי אין אש, יביטו הכל אל פניו ויראו את הצועק כמו שהוא. פשיבישבסקי עודנו מפרפר, עודנו מנסה את כוחו בתוכנים הישנים, שהצליח בהם לפנים, אולי ישיב לעצמו את הכבוד אשר גלה ממנו, אך ללא הועיל. בחזיונו האחרון “Popiel” הוא מאמץ כל כוחותיו להחיות לפנינו את המחריב הגדול שלו. את נביא האנרכיה המינית, את פַלְק מ“הוֹמוֹ סַפּיאֶנס”, בצורת גיבור החזיון סקלסקי, אלא שזה לא יעלה בידו כל עיקר. קשה לחדש את ימי “המורד” המיני הזה כקדם. קשה להשיב לו את “נעורי־הנשר”! סקלסקי אינו אפילו גיבור נהדר המוליך אחריו שבי לב נשים צעירות היושבות באולמי־היכלים; זהו, במחילה, רמאי פשוט הגונב גופים של נשים על דרך הפשטות. הוא משליך אחרי גוו את אהובתו אשת־חברו, יווגניה, וצד ציד אחר, הלא הוא שארת בשרו של אהובתו העזובה, ולודמילה שמה. ברם אחרי לודמילה זו רודף מעגב אחר, הלא הוא בעלה של אותה יווגניה, ולדיסלב שמו. באופן הזה מסתבך קשר של נפתולי אהבים ועגבים, כאוות נפשו של פשיבישבסקי, שרצה כאן להראות לנו, כמקדם, את שלטון המִין הנאדרי בכוח, המחריב עולמות; אבל לשוא!… כי בעוד שב“הוֹמוֹ סַפּיאֶנס” עוד יכול היה מי שרצה למצוא “טרגיזם מטפיזי” ו“מטפיזיקה טרגית”, הנה כאן גלוי לכל, שאין זו אלא כעין מילודרמה צרפתית…

ברם, אי־הצלחתו של פשיבישבסקי ומיניותו החולנית אינה אומרת, שקהל הקוראים הפולני, מתוך רוב דביקות ברומן ההיסטורי וסנטמנטליות פטריוטית, איבד את טעמו המהולל לגבי דברים שכמות אלו. זאת לא זאת. קהל זונה זה המחונך על הטסטיירים שלו אוהב ביותר גם את סופריו הפטריוטים כשהם מתבלים את הפוליטיקה הקדושה בזימה. ובמקום שהוא מוצא את זו האחרונה בשפע, יש שהוא יכול אפילו לוותר לגמרי על חוסר הראשונה. הדרישה על תימות “פיקנטיות” עדיין גדולה מאד, מה שהובלט ביותר ביחס הקהל הפולני אל יצירתה האחרונה של חביבתו גבריאלה זפולסקה, הלא הוא הרומן: “האשה הנקיה משמץ דופי” (Kobieta bez skazy). תוכן הרומן בקצרה זהו: אשה צעירה גרושה מבעלה נופלת תחת שלטון התאווֹת הגועשות בעמקי נפשה. ואולם, היא אינה יכולה למלא אף חצי־תאוותה, מפני שאשה אינה גבר, העושה מה שלבו חפץ. אשה גדורה בנימוסים, ואסור שיימצא בה כל כתם שהוא, ואסור שתשמע לקול לבה… מה עליה לעשות?! רנה (שם הגיבורה) אוהבת את גלסקי אהבה עזה וכו' ורוצה היונה להינשא לו, אלא שהוא אינו רוצה בה. ומטעם מיוחד במינו: מפני.. שאין בה כל פסול, מפני שהיא נקיה משמץ דופי. אשה כזו אינה מושכת את לבו של גלסקי, במובן המיני, והוא מבכר על פניה נשים אחרות, שיש להן כבר נסיון מיני גדול… (דברי הרומן כהוויתם!) ובהיות שאין דבר העומד בפני האהבה, ובהיות שרנה אוהבת את גלסקי אהבה עזה כמוות, לכן היא גומרת אומר בנפשה להישמע לאחד מהמעגבים עליה, למען תיפסל ותהא ראויה לגלסקי. וכך הוָה. מכיון ששמע גלסקי, שרנה “נטמאה”, אהבה נוראה מתלקחת בו אליה, אהבה מהולה בקנאה נוראה, והוא מציע לה להינשא לו. ואולם… ואולם בנפשה של רנה נתהווה בינתים שינוי גדול (וכי אפשר אחרת? אלמלא זה, הרי לא היה מקום להמשיך הרומן הפסיכולוגי הרב הלז!… ­– י. מ.) רעבון הבשר שנשבר עושה אותה לאשה חדשה. היא מרגישה, כי היא חפשיה כציפור, כאשר התגברה על שלטון המשפטים הקדומים, המשעבדים את האשה ונותנים יתרון לגבר עליה… עתה הוסר העול. והיא אינה שייכת כבר לשום אדם… היא של עצמה… רק של עצמה! היא משוחררה!

הדרישה לפסיכולוגיה מינית היא כל כך גדולה, עד שסופרי פולין החדשים השכילו להכניס את המומנט הזה גם לפינות שלא דרכו רגליו בהן עוד. במובן זה אופיי הוא הרומן החדש של דַנילֶבסקי בשם מריָם המגדלית". מרים המגדלית של דנילבסקי אינה אשה פלאית, אשר נפשה כלתה לגואל, כי אם זונה פשוטה, שדבקה ביֵשוּ לאהוב אותו אהבת־בשרים. ואף גם לאחר מותו, לא תינחם על רגשותיה, כי אם להיפך, אהבתה למאַהֵב הבלתי־מצוי הזה נהפכה לאיזו התלהבות מינית מיוחדת במינה. תפילותיה אליו נושאות חותם של היסטֶריה הבאה מרוב תאוה. ולא היא בלבד, אלא גם ישו הוא “בשר ודם” בתכלית הפשטות. אין בו כל שָמַיְמיוּת ­– זהו, פשוט, איזה ריבולוציונר, כאלה שאנו פוגשים היום ברחוב, הנלחמים בעד החופש ונכונים לערות נפשם למות, בכדי לתת מהלכים לרעיונותיהם. פִּלְאֵי יֵשו יבאר דנילבסקי על פי “דרך הטבע”: בכוחו הרוחני, בהשפעתו ההיפנוטית וכו'… הרומן הוחרם על־ידי הממשלה, בהשתדלות אנשי הכהונה הדתית, ועל ידי כך, כמובן, גדלה הצלחתו בתוך הקהל עוד יותר. רומן בין בן־האלוהים, שלא היה כלל בן אלוהים, כי אם דון־ז’ואן חרוץ, ובין זונה בעלת טמפרמנט סוער והיסטריה מינית, שהיתה עם זה קתולית נאמנה ­– היש תוכן לוקח־לב יותר מזה?

בפחות חריצות נעשה הרומן השני, שיצא בעונה זו שאנו עומדים בה ושאמנם אף הוא כורך סכסוכי־אהבים אין־סופיים עם מלחמה על החופש (הפעם חופש פולין), אלא שהתיאוסופיה שבו מרובה על “הרומן”. כוונתנו ל“הכוהן פויסט” של תידיאוש מיצ’ינסקי. ברומן זה רצה מיצ’ינסקי לתאר בצורה המיתולוגית של הכוהן פויסט את האידיאל של בן־הדור הפולני, את הנביא החדש, את המשיח אשר יבוא ויגאל את עמו… הכוהן פויסט ­– זהו האדם העליון של פולין דהאידנא. בכפר נידח אחד הוא חי את ימי חייו האחרונים. כאן מוצא אותו עלם אחד, שהז’נדרמים מובילים אותו לעבודת פרך. החיים הנפלאים של הכוהן עוברים בחזון לפני העלם בליל חורף אחד, באור ליום חג הלידה, על ידי סיפוריו של פויסט, שהוא מספר בעצמו באזני העלם המקשיב… השרטוטים הריאליים של גיבור־פולין זה יש להם פריטנזיות על אין־סוֹפיוּת, על סמליוּת. שני אלים נלחמים בנפש הכוהן פויסט: הנוצרי ­– אלוהי האור, הטוב והתחיה, הכוח היוצר, שייצור את פולין בריאה חדשה ואת עם־הפולנים יעלה למעלה, כיאות לעם הנבחר; ולוציפר ­– אלוהי החושך, התוהו ובוהו ועמקי התהומות. על שני היסודות האלה נבנו חיי הכוהן פויסט. הוא הכיר והשיג את כל כוח הרע, את כל תאוַת החורבן. את כל יצרי־השטן שבתשוקות, ועבר את כל זה, את כל מדורי הגיהנום האלה, המובילים אל שערי־הספיח של נסיונות קשים… ברם, היסוד הלוציפרי הִקְשָׁה את כוח־רצונו האחר, את הרצון לפעול, לנבא, ליצור, להגביר את ממשלת האידאליזמוס בתבל, להשליט את ממשלת השמים, ממלכת העתיד… רצון הברזל הזה נתן לכוהן פויסט את האפשרות לעבור על פני הגשר הצר, על עברי פי פחת, על שאול הדמים הנוראה בצעדים חזקים ובטוחים אל מֵעֵבר לחיים, לארץ השחרור המובטחה, לארץ הנצחון על כוחות־הרע, במקום אשר תעל שמש האנושיות החדשה… פויסט הפולני אינו מסתפק בבקשת האמת בלבד, בעצבות ובהתבוננות; הוא ­– סמל הרצון העממי, המניע שלו והמפיח בו רוח. הוא המשיח, הוא צריך להראות דרך לתחיית הרוח הפולנית, להכין את תרבותו הרליגיוזית, לעשותו לעם עליון, שינצח את כוחו של לוציפר… בחדרו של הכוהן פויסט הרכבה של המדע וחכמת הכישוף, של ספרי הפילוסופיה הדתית והפילוסופיה של ג’יימס וברגסון. כאן יימצאו יצירות־האמנות הכי־נבחרות ופלאי הלבורטוריות המדעיות של העת היותר אחרונה, ובמקום מִטָּה ­– ארון־מתים. כל זה צריך לסמן באופן אליגורי את השרטוטים העיקריים של גיבור־העתיד הזה: חכם, שכל רז מרזי־המדע לא אניס לו, ויחד עם זה בעל רצון מנצח־הכל של חכמי הודו העתיקים… ברם, דא עקא, שכל זה אינו אלא בבחינת “צריך”. הפרטים המרובים, המרמזים לנו על תכונת הנביא החדש, אינם נותנים את התכונה בכלל. היצור הדמיוני הזה אינו חי, אף אחד מאבריו לא קרם עור ועצמות. בשורה האחרונה: לא הצילו את הרומן מאורעות האהבה האין־סופיים שבו, ואף לא המאורעות הגרנדיוזיים סתם, שנתגבבו בו בלי שיעור. ברומן הזה אין לכאורה מחסור בשום דבר: יש גם שנות המרד הפולני והקטורגה, יש גם משרה בואטיקאן. יש גם חורבן מסינה ­– ובסוף הסופות אין דבר מלבד העוויות מיסטיות והתאמצות לעשות רושם על־ידי מליצות פטריוטיות לרוח הזמן. ומצד זה השיג המחבר את מטרתו. יודע הסופר הפולני את נפש בהמתו־קהלו.

אך החיבור הכי־סימפטומטי בשביל התקופה הוא ספרו של סטיפן ז’רומסקי: “יפי החיים”. בנפשו של רוזלוצקי, גיבור הרומן הזה, מתחוללת מלחמה בין יפי החיים המתגלה לו באהבתו לטטינה, בת גנרל רוסי אחד, ובין חובתו למולדתו הפולנית. רוזלוצקי הוא אופיצר, פולני מרוסס, שלא ידע אפילו את דברי ימי עמו, אך בבואו לפולין, ארץ קברי אבותיו, הוא מתחיל לאט־לאט להבין את תעודתו בתור פולני… לאחר שנודע לו מקום קבורת אביו, שנפל חלל במרידת פולין, הוא הולך שמה בלילה רכוב על סוס. הוא פותח את הקבר, מוציא את הגוף משם ומתנפל עליו בנשיקות קודחות. אז הוא דוחה מעליו את טטינה אהובתו הרוסית, זו האשה־השֵדָה, שאין שיעור לתאוותיה ולקסמיה. טטינה, הֶדָה גַבְּלֶר רוסית זו, שמה קץ לחייה ורוזלוצקי שב לעמו. בזה נגמר החלק הראשון של הרומן.

סטיפן ז’רומסקי הוא אחד המעולים בין הסופרים הפולנים. הרומן שלו “תולדות החטא” יוכל להעיד, מה היה הסופר הזה יכול ליצור אלמלא אכלה גם אותו הטנדנציה להצליח, להיות חביב הקהל. אף הוא כאחיו נטה מדרכו הראשונה, העמיד את עולמו הספרותי רק על הפוליטיקה והתחיל לכתוב רומנים היסטוריים שבלוניים. ב“הנהר אשר לא יכזבו מימיו”, יצירתו היותר אחרונה, כבר אין זכר לאמנות אלא כולה שיר־תהילה פרוקלמציוני אחד לפולין המדינה. ואף ב“יפי החיים” כל זמן שהוא נמצא בחוג מלחמת הרגשות בין אהבה וחובה עוד כוחו אתו, ואולם משעה שרוזלוצקי שב לעמו ומתחיל להראות את גבורותיו הפנטסטיות, אין דרך לז’רומסקי אלא לבקש אמצעים מפינקרטון… החלק הראשון, במקום שז’רומסקי עודנו חצי־אדם, עוד יש בו איזו חיוניות; החלק השני, במקום שהוא רק פולני ­– כולו “שוּנד”.

[“הפועל הצעיר”, כסלו תרע"ה; החתימה: י.מ.]