לוגו
לחרדה ציוֹנית
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

(בּכינוּס “קוֹל האדמה” על הר הצוֹפים בּירוּשלים, י“ב בּתשרי תש”ג)


רבּוֹתי וידידי!

אילוּ זכינוּ לא היינוּ צריכים לכינוּס זה. אילוּ זכינוּ היינוּ עוֹשׂים את עבוֹדתנוּ מתוֹך שתיקה. העבוֹדה הזאת – עבוֹדתנוּ בּכלל ועבוֹדת הקרן הקימת בפרט – שתיקה יפה לה. היא כּשלעצמה אינה מצריכה דיבּוּר. משלא זכינוּ – אנוּ נאלצים לדבּר. ואנוּ חייבים לתפּוֹס את הדיבּוּר בּמיעוּטוֹ. לא כּל מה שאנוּ רוֹצים לוֹמר ורוֹצים לשמוֹע – צריך להיאָמר. אפשר שהיינוּ יכוֹלים לשַׂמח את לבּכם וּלספּר על תכנית זוֹ אוֹ על תכנית אחרת ש“מתבּשלת” אצלנוּ, אבל את העוֹנג הזה לא נגרוֹם לכם.

כּינוּס זה אין לראוֹתוֹ כּכינוּס לשם תעמוּלה. כּל מי שנתנסה בּחייו בּפעוּלה ציוֹנית, וּבכללה גם בּפעוּלת הסבּרה והטפה, יוֹדע את ההבדל בּין כּינוּס בּגוֹלה וּבין כּינוּס בּארץ. כּשאנוּ הוֹלכים לדבּר לגוֹלה, אנוּ פּוֹנים אל בּני־אדם שהם אפשר יהוּדים טוֹבים, אבל הם מעוּטי ידיעה, ולפעמים מחוּסרי רצוֹן לשמוֹע, ואנוּ נאלצים להכּוֹת בּתוּפּים למען יטוּ אוֹזן. בּארץ, בּרוּך השם, איננוּ נזקקים למין תעמוּלה כּזאת. וּכשאני מבּיט בּפני המתכּנסים בּכינוּסים אלה יוֹדע אני שאינם זקוּקים לדברי תעמוּלה. כּאן מתאספים בּני־משפּחה. מזקני הדוֹר היוֹשבים אִתנוּ ועד צעירי־הצאן הרי הם משפּחה אחת, משפּחת נאמנים, המאוּחדת למרוֹת כּל המחיצוֹת, שהן פּחוּתוֹת־ערך לגבּי העיקר. בּני־המשפּחה כּשהם מדבּרים – הרי הם מדבּרים לעצמם, בּחינת “חזַק, חזַק ונתחזק”.

וענין הקרן הקימת, עם כּל פּשטוּתוֹ, טעוּן קצת הסברה פּנימית. דוקא דברים אלה הראשוֹניים, היסוֹדיים, הפּשוּטים בּיוֹתר, הם הם שלפעמים קרוֹבוֹת אינם מוּבנים מאליהם. הקרקע! לכאוֹרה היה זה יסוֹד הציוֹנוּת מן הרגע הראשוֹן, וכל הכּיסוּפים מראשית חיבּת ציוֹן היוּ קשוּרים לקרקע, אך בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים יוֹדעים אנוּ שבּחלקים גדוֹלים של התנוּעה הציוֹנית היתה ראש־פּינה זוֹ לאבן שהבּוֹנים מאסוּ בּה, אוֹ דחוּ אוֹתה מפּני כּל צוֹרך אחר. אם חשבּוֹננוּ האמיתי הוּא כּל כּך דל – ועם כּל המספּרים הגדוֹלים והיפים לא נַעלים מעצמנוּ כּי הוּא דל מאד – הרי זה מפּני שבּתוֹך התנוּעה הציוֹנית היתה רגישוּת מרוּבּה לרעיוֹנוֹת רחוֹקים, ל“מטרוֹת סוֹפיוֹת”, להגדרוֹת מענינוֹת, אבל החוּשים היסוֹדיים לעיקר – לקרקע, לעילה, לבּנין הפּשוּט, ללשוֹן – היוּ רפוּיים. לגבּי עיקרי העיקרים היינוּ אך מרפרפים.

אין זה מקרה שכּינוּסנוּ היוֹם קשוּר בּזכרוֹ של אדם1 המסַמל את האֶלמנטריוּת הציוֹנית ואת מזיגתם של האלמנטים הראשוֹניים של הציוֹנוּת. ואין מטרתוֹ של הכּינוּס להנאוֹת אתכם בּמספּרים החיוּביים שאנוּ יכוֹלים למנוֹת. ודאי יש לספּוֹר ולמנוֹת. אבל צריך שהכּינוּסים שלנוּ יהיוּ כּינוּסים של חרדה ציוֹנית. יש צוֹרך שתדעוּ משהוּ על אוֹתם התנאים הקשים והאיוּמים שבּהם נגאל כּל דוּנם בּימינוּ. מכּבר עברוּ הימים הטוֹבים והקלים שיכוֹלנוּ לפנוֹת ליהוּדי ולוֹמר לוֹ: אך תתן לנוּ כּסף והכּל יבוֹא מאליו. עכשיו אם נאמר כּך יהיה בּזה אִי־אמת. בּשנים האחרוֹנוֹת נעשׂית עבוֹדתנוּ הקרקעית בּתנאים אחרים לגמרי. גם כּשיש לנוּ האמצעים – לא תמיד הם שלנוּ, כּי, כּידוּע לכם, אנוּ נוֹהגים לעבוֹד בּאַשראי וללווֹת על חשבּוֹן העתיד – עוֹד איננוּ יכוֹלים לעשׂוֹת מה שאנוּ רוֹצים וּמה שהמוֹכר רוֹצה. רצוֹנם של הקוֹנה ושל המוֹכר אינם מספּיקים עתה. וּמשוּם כּך פּעוּלתנוּ, שבּיקשה לטפּח את חוּש הקרקע ואת כּוֹשר־הנתינה, מצוּוה עתה גם על טיפּוּח הכּרת המציאוּת המדינית הקשה בּארץ. עכשיו – כּל עניני חיינוּ קשוּרים בּנקוּדה מרכּזית אחת. ואנוּ נאלצים לעסוֹק בּה, וכל חייל יהוּדי, וכל משק יהוּדי, נתוּן לה. על כּל שעל אדמה צריכים להיאָבק. וּמנאמנינוּ, מידידי הקרן הקימת, איננוּ יכוֹלים להעלים קוֹשי זה. החמַצנוּ ודאי אפשרוּיוֹת לאין ערוֹך ואנוּ משלמים בּיוֹקר על כּל אפשרוּת מוּחמצת. מתגלה אחדוּת הפּעוּלה המעשׂית והמדינית, שרק בּתיאוֹריוֹת של הסיעוֹת הן נפרדוֹת. בּמציאוּת החיה וּבציוֹנוּת המתגשמת אינן ניתנוֹת להפרדה.

וּכדי שמלחמתנוּ לא תהיה מילוּלית בּלבד, נאלצים אנוּ לחנך את עמנוּ למַה שלא התחנכה אוּלי שוּם תנוּעה לאוּמית – לאהבת הנתינה. נקל לכנס המוֹנים להפגנוֹת, לקבּלת החלטוֹת, אבל לא קל לחנך אנשים בּני בּשׂר ודם רגילים, שהפּרוּטה חשוּבה בּשבילם ולא תמיד מצוּיה היא בּידם, לאהבת הנתינה וּלנתינה מַתמדת. כּאשר שמעתי את הוֹדעת ד"ר בּרוּך בּן־יהוּדה, כּי ילדי הגן והכּיתוֹת הנמוּכוֹת גאלוּ חמש מאוֹת דוּנם אדמה, חשבתי: חוֹבבי ציוֹן בּרוּסיה, שכּל כּך מחבּבים להרים אוֹתם על נס, ספק אם גאלוּ בשנה אחת מה שגוֹאלים תינוֹקוֹת של בּית רבּן בּארץ־ישׂראל. אפשר זהוּ הסימן המוּבהק בּיוֹתר להישׂגינוּ החינוּכיים כּתנוּעת עם מאז ועד עתה.


וגם בּימים אלה יש ללמוֹד קצת את תוֹרת הקרן הקימת לישׂראל. כּי יש תוֹרה של הקרן הקימת, ותוֹרה זוֹ לא רק לא־ציוֹנים אינם לוֹמדים אלא גם ציוֹנים לא תמיד רוֹצים לדעתה. רבּוֹתי, כּמה דיוֹ נשפּך וכּמה ויכּוּחים נתלהטוּ מסביב להוֹן הלאוּמי וההוֹן הפּרטי. מאז ועידת לוֹנדוֹן, לאחר המלחמה הקוֹדמת, ועד היוֹם נצטבּר אצלנוּ נסיוֹן רב, ונסיוֹן זה חייבים ציוֹנים ללמוֹד אוֹתוֹ – בּאיזוֹ מידה רשאית התנוּעה הציוֹנית להשליך את יהבה על ההוֹן הפּרטי שהוּא יעשׂה את השליחוּת הלאוּמית הדרוּשה לנוּ. אינני כּלל וּכלל אוֹיב להוֹן הפּרטי, כּל כּמה שהוּא בּא לבנוֹת את ארץ־ישׂראל ולא לסרסר בּעניני ארץ־ישׂראל ולסגוֹר שערים על ידי כּך. תבוֹרך כּל יזמה יהוּדית וכל פּרוּטה יהוּדית המסייעוֹת להקמת בּיתנוּ. אך האם יכוֹל העם להאמין להוֹן פּרטי את הדבר היקר לוֹ מכּל יקר? בּאוּמוֹת העוֹלם הגיעוּ בּשנים האחרוֹנוֹת גם העוֹמדים על בּסיס קפּיטליסטי לידי הכּרה, כּי יש דברים שאפילוּ מוּבטחת להם פּריחה על ידי ההוֹן הפּרטי, אין סוֹמכים עליו. תעשׂיית הנשק בּעוֹלם היתה בּידי ההוֹן הפּרטי וּפריחתה היתה מרוּבּה. וּלפיכך מכרוּ בּעלי תעשׂיה בּאנגליה וּבצרפת נשק רב לגרמניה וּליאפּן. ודאי שמעתם משהוּ על “שערוּריית הצמג”, שנתגלתה עתה בּאמריקה: ההסכּם בּין טרוֹסט אמריקני לבין חברה גרמנית העמיד את הפַּטנטים לרשוּת היטלר. לאחר נסיוֹן מר מאד התחילוּ להבין שיש דברים שהם עמדוֹת־מַפתח ורק הכּלל נאמן על שמירתם. ואנוּ כּאן מדבּרים על הערך האחד – על הקרקע, שבּוֹ תלוּיה החקלאוּת שלנוּ, וּבוֹ תלוּיה גם התעשׂיה שלנוּ, וּבוֹ תלוּיה אפשרוּת השיכּוּן של האדם הקטן. המוּתר למסוֹר את כּל אלה לחשבּוֹן־הרוָחים של ההוֹן הפּרטי?

לארץ־ישׂראל זוֹרמים כּספים רבּים. אוּלם אין לעם היהוּדי שליטה על הכּספים הללוּ. אין בּכוֹחוֹ להפנוֹתם לאוֹתם השטחים שטוֹבת הכּלל זקוּקה להם. יש שההוֹן בּוֹרח מארץ־גזירה הנה, אבל ארץ זוֹ אינה בּשבילוֹ אלא תחנת־מעבר, וּברגע הנוֹח יעביר אוֹתוֹ מכּאן לארצוֹת אחרוֹת. והן לא אָרחי פָּרחי בּלבד, אלא גם ציוֹנים חשוּבים עשׂוּ כּך. וראינוּ שיש להוֹן זה “תכוּנה משוּנה” – הוּא אינוֹ עוֹשׂה חשבּוֹן של עוֹלם־הבּא, של עוֹלם־הבּא לישׂראל, אלא חשבּוֹן השעה, של “בּטחוֹנוֹת” ואחוּזים שיקבּל בּשעה זוֹ. ואם הוּא חוֹשב שעל ידי קניית קרקע הוּא ירויח – הוּא קוֹנה; ואם הוּא חוֹשב שעל ידי מכירתה הוּא נהנה – הוּא מוֹכר. ואם בּאים ימים שהקרקע חדל להיוֹת “עסק טוֹב” – הרי הוּא משקיע כּספּוֹ בּעסק אחר, אוֹ מחזיקוֹ בּבּנקים. מה איפוֹא תפקידוֹ של ההוֹן הפּרטי לגבּי קרקע? אוֹתוֹ ההוֹן הפּרטי שהלך לבּנין בּתים מילא ודאי תפקיד חשוּב. וזה שפּנה לתעשׂיה – על אחת כּמה וכמה. אך לגבּי הקרקע תפקידוֹ מפוּקפּק מאד. כּשיש “פּרוֹספּריטי” בּקרקע והמחירים משׂגשׂגים הוֹלך אף הוּא לשם וּמיַקר אוֹתוֹ וּמוֹנע מהקרן הקימת וּמהיהוּדי הקטן לקנוֹת קרקע. וּכשבּא שפל, כּלכּלי אוֹ מדיני, והקוֹנים מתמעטים – מסתלק גם הוּא, וּלעתים אף משאיר בּידי המוֹכרים דמי־קדימה שנתן. הרבּה רבבוֹת של ממוֹן ישׂראל הלך לטמיוֹן מימי “נחלה מבוֹהלת” לפני חמישים שנה ועד השנים האלה.

בּינתים רכשנוּ נסיוֹן. גם בּעתוֹנוּת, שהיא נתוּנה עתה בּתנאים מסוּימים, אתם קוֹראים כּפעם בּפעם על נחלתנוּ הנהפּכת לזרים; פּעם זה בּית בּעיר־נמל וּבעיר־הקוֹדש, בּשכוּנה עברית ישנה וּבחדשה; וּפעם פּרדס בּלב מוֹשבה יהוּדית. האם אין הדבר הזה מעוֹרר מחשבוֹת?

עוֹד אנוּ צריכים ללמוֹד תוֹרה אֶלמנטרית זוֹ של קרקע לאוּמי, שלוּלא הוּא לא היה לנוּ לחם לאכוֹל וכל דיבּוּרנוּ על המאמץ המלחמתי לא היה שוה כּלוּם; ואילמלא הוּא לא היוּ לנוּ חיילים יהוּדים, כּי הם גדלוּ על הקרקע הלאוּמי וקיבּלוּ את ההכשרה וספגוּ את הרוּח הלאוּמית כּדי להיוֹת חייל עברי.

קרוֹב הייתי לגדוּד העברי בּשעתוֹ וקרוֹב אני בּנפשי לענין ההתגייסוּת עתה, ויוֹדע אני מהיכן בּאה ההתנדבוּת וּבמה חי החַייל היהוּדי. ויוֹדע אני שמתנדבים הבּאים מן המשק – מתוֹך בּוֹני הישוּבים, מראשוֹני העליה השניה ועד לילדי המקוֹמוֹת – אין בּלבּם כּל סתירה בּין התגייסוּתם למלחמה וּבין התגייסוּתם קוֹדם לבנין המשק, וּבין ההתגייסוּת שהם מצפּים לה למחרת שוּבם מהמלחמה. זהוּ גילוּי חלוּצי הפּוֹשט צוּרה ולוֹבש צוּרה, לפי הצוֹרך. וּבשעה זוֹ הוּא נאלץ ללבּוֹש מַדים. אילוּ היוּ כּאן שני ענינים מנוּגדים, הסוֹתרים זה את זה, היינוּ ודאי עדים לכך שבּוֹני הכּפר היוּ ממַעטים להתנדב והבּטלים מעבוֹדה היוּ אָצים ללבּוֹש מדים ולרדוֹף אחרי אֶפּוֹלטים. מה שאנוּ רוֹאים הוּא ההיפך. בּכל מקוֹם שהעבוֹדה והבּנין הם בּעצם תקפּם, משם זוֹרמת ההתגייסוּת; שם אנוּ פּוֹגשים בּני־אדם שאין נוֹתנים מנוּחה לנפשם, וכל מַעיניהם נתוּנים להגבּרת ההתנדבוּת. אנא, תקראוּ את מכתבוֹ של אליהוּ עממי ז"ל – אחד מבּוֹני העמק – שכּתב לאשתוֹ עם התנדבוֹ, ותיוָכחוּ כּיצד חיים חלוּצים־בּוֹנים את המלחמה הזאת, ואת מלחמתנוּ אנוּ בּמלחמה הזאת. מאידך גיסא, בּמקוֹם שאין להט־בּנין שם אין מחסוֹר בּכל מיני תיאוֹריוֹת המצדיקוֹת וּמכשירוֹת את ההשתמטוּת. מי שעוֹמד איתן על קרקע הבּנין שלנוּ איננוּ מעוּנין משוּם בּחינה – לא מבּחינת ההוֹוה ולא מבּחינת מחשבת הבּנין לעתיד – להָאֵט את קצב הגיוּס, אוֹ להכהוֹת מבּחינה נפשית את שלהבת־ההתנדבוּת, שעדיין איננה מתלקחת בּמלוֹאה. אני מקוה שהיחידוֹת היהוּדיוֹת תהיינה בּית־ספר לחלוּציוּת גם לאלה אשר טרם טעמוּ טעם בּנִיה חלוּצית. אני מקוה שתטוּפּח קרבת־נפש בּין הקרן הקימת וּבין החייל. אני מקוה שבּכל פּלוּגת חיילים תקוּם ועדת קרן קימת לישׂראל. אני מקוה שהקרן הקימת תוּכל למלא את חוֹבתה כּלפּי החייל היהוּדי. לאחר המלחמה הקוֹדמת היינוּ עדים לחזיוֹן טרגי מאד. לא רבּים היוּ אז חיילי הגדוּדים היהוּדים אשר בּהשתחררם בּיקשוּ להידָבק בּאדמת הארץ. היוּ חיילים שבּאוּ מלוֹנדוֹן וּמיהרוּ לחזוֹר לביתם למחרת שביתת־הנשק. היוּ חיילים שבּאוּ מאמריקה ואף אלה רוּבּם בּיקשוּ לחזוֹר. ורק מקצתם בּיקשוּ להיאָחז בּארץ. והיוּ חיילים בּני העליה השניה אשר קיווּ שלמחרת הגדוּדים יתחיל יוֹם־ההתישבוּת הגדוֹל. והיה צר לראוֹת את הכּוֹחוֹת הללוּ – והם הלא היוּ תמצית־הדמים שלנוּ – מתהלכים בּארץ מחוּסרי־עבוֹדה וּמחוּסרי אחיזה נפשית. אל יחזוֹר הדבר לאחר המלחמה הזאת! יהי זה צו לתנוּעה הציוֹנית: כּל חייל יהוּדי המרגיש עצמוֹ אזרח עברי – תינתן לוֹ אפשרוּת להיאָחז בּקרקע. בּמלחמה הקוֹדמת היוּ לנוּ כּמה אילוּסיוֹת, והן יוֹדעים אתם מה עלה בּחלקם של החיילים היהוּדים מאדמוֹת אלוּ לאחר שנים של טיפּוּל. עכשיו אנוּ מפוּכּחים יוֹתר. איננוּ מצפּים למתנוֹת. אנוּ מוּכנים לשלם בּמיטב כּספּנוּ, וּמוּכנים לפַצוֹת כּל מי שראוּי לפיצוּי, וּבלבד שיתנוּ לנוּ בּצדק וּביוֹשר וּבעבוֹדה להיאָחז בּאדמת אבוֹתינוּ.

ישוּב זה, המאוּשר מכּל שבטי ישׂראל, האוּמנם לא ירגיש את עצמוֹ אחראי למַה שיהיה אחרי המלחמה? האם לא ישׂא בּאחריוּת – בּמלוֹא יכלתוֹ – להצלת פּליטת ישׂראל? האם איננוּ שוּתף לסבלוֹת ישׂראל? ושוּתפוּת זוֹ אנוּ יכוֹלים לקיים בּשתי דרכים: בּנתינת אנשינוּ למלחמה, וּבנתינת דמינוּ כּדי להקים בּית לאלה שישוּבוּ מהמלחמה, לשׂרידי פּליטי חרב וּמַגיפוֹת, ליתוֹמי ישׂראל, שלא יהיה להם בּית אחר בּמלוֹא העוֹלם מן הבּית שלנוּ. הבּית הזה אפשר אינוֹ מניח את הדעת מהרבּה בּחינוֹת, ואף על פּי כן הוּא הוּא הבּית ואין אחר. אפשר יוֹדעים אתם מה דמוּתם היהוּדית של יתוֹמי אוּקראינה שהוּבאוּ לקנדה לבתים רחמניים, מבּני בּרית וּמשאינם בּני בּרית. אפשר יוֹדעים אתם שילדי וינה הוּבאוּ לאנגליה וחוּלקוּ לבתים. מסוּפּקני אם הזכוּת להימָנוֹת עם “פּוֹשעי ישׂראל” ניתנה להם. ואנחנוּ החיים כּאן צריכים שבע בּיוֹם להוֹדוֹת לעם ישׂראל, שנטע בּלבּנוּ את התקוה הזאת, ונתן בּלבּנוּ את הרצוֹן ללכת הנה. כּל מה שזכינוּ לוֹ פּה לא זכינוּ בּוֹ אלא בּזכוּת עם ישׂראל. אילמלא בּנה ישׂראל את הארץ – לא היה קיים לא חקלאי ולא פּוֹעל, לא סוֹחר ולא בּעל תעשׂיה, לא מוֹרה ולא סוֹפר. עכשיו הגיעה השעה שעל הישוּב הזה לשלם משהוּ מחוֹבוֹ לעם ישׂראל.

וזה תפקידוֹ של הכּינוּס: לגייס את משפּחת הנאמנים, שנאמנוּתם אינה תלוּיה בּאָפנה וּבקוֹניוּקטוּרה פּוֹליטית. אלה שראוּיים להיקרא “עדת אוּסישקין”, עדת הנאמנים, צריכה לדעת, שאם הגוֹרל הישׂראלי האיר להם פּנים וחסך מהם את מנת־היסוּרים של שאר אחיהם, הרי שימיהם ולילוֹתיהם צריכים להיות מוּקדשים לכך שנעשׂה את בּיתנוּ־המעט בּית נאמן, בּית פתוּח לכל יהוּדי מוּצל.



  1. [מ. אוּסישקין שמת שנה לפני כן]  ↩