כתוב בעתון:

יום א': פאטמה אבו שער (38), הומתה בידי ערבים, עזה. עזמי פתחי מחמוד אבו דיאב (38), איים בגרזן והומת, קלקיליה. צלאח ג’מיל ג’ואריש (20), הומת, בית ג’אלה. עבדאללה מוסטפה אבו סאיסה (17), הומת, בית סירה.

יום ב': עטייה אל פוראגי (3), נורה בראשו, שאטי. עבד רבו סלאם בארים אבו עמרה (24), הומת בידי ערבים, רפיח.

יום ג': עאדל פארס באדר (38), הומת בידי ערבים, רמאללה. קאסם עבדאללה אבו לאבדה (8), מה מפצעיו, חן-יוגס.

יום ד':

יום ה':

יום ו‘: חארב עורה עיסא (41), הומת בידי ערבים, אל-בורייג’.

יום א‘: נביל סולימן אחמד חג’אג’ (18), מת מפצעיו. עייד תאופיק אל עזי (17), מת מפצעיו. טהאר אבו סאלח (26), נדקר למוות בידי ערבים.

אלה הומתו ומתו בשבוע האחרון. למה?

מפני שלא נמצא הפתרון לסכסוך המתמשך. ולא נמצא פתרון מפני שלא מבקשים פתרון. ולא מבקשים אלא רק להשאיר הכל בלתי משתנה ובלתי נפתר.

ומפני שיש אין־קץ סבלנות למותם של אנשים.

ימותו כמה שימותו. בסך־הכל הלא הם ערבים. בסוף הם גם יסכימו להיכנע ללא תנאי.

ולכניעה הזאת קוראים “שלום”.

מדוזת האבן

כשראש הממשלה אומר “שלום” – צמרמורת עוברת.

חכם הבטחון

חכם הביטחון כותב על פסילת ספרים: ספרים נפסלים מפני שיש בהם כדי “לפגוע בביטחון המדינה, בסדר הציבורי או בשלום הציבור; יש בהם קריאה להתקוממות, התססה, תמיכה במחבלים ועידוד לאלימות…”

למשל?

דני רובינשטין “גוש אמונים”, אמנון רובינשטיין “המשפט הקונסטיטוציוני”, עזר ויצמן “המלחמה למען השלום”, שקספיר “המלט”, טרויה “טולסטוי”, ג’ק לונדון “זאב הים”. –

מה שמו של חכם הביטחון לא ידוע. אבל ידוע שמו של השר הממונה עליו.

בשתי אצבעות בפה אני שורק כנגדו.

יזהר סמילנסקי

דבר (כח תשרי תש''ן 27.10.1989): 13