לוגו
הסכם הסוכנות
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

א.    🔗

ראשי־הפרקים המטושטשים שהגיעו אלינו עד עתה על דבר ההסכם בין ויצמן ובין קבוצת מרשל בענין הסוכנות היהודית, אינם מספיקים עדיין לא לפצוח בתהילה ולא לשים תהלה. ההזדרזות המוזרה שמתגלה אצלנו לעתים קרובות לשלוֹת את הדגים טרם שמעלים את החכה ולהרים מיד קול צעקה מחרידה על בגידה ועל מכירת הציונות, יש בה משום “משיב דבר בטרם ישמע”, שאיננו ממידתם של שקולי דעת ומעריכי־האמת. עד שבאים שוב לצחצח את החרבות של האוֹפּוֹזיציה, יש להמתין לכל הפחות לידיעות הראשונות המוסמכות והמפורטות, ואי־אפשר להאחז באיזה ציטטה של מכתב, שנמסרת בכוונה סנסציונית גלויה ע“י ה”דילוג־רב“, כדי לספוק כפים ולהתייפח. הדברים האלה אינם מכוונים, כמובן, לרביזיוניסטים ודומיהם, שכל חכמתם וכל תוכנם הרעיוני הוא להקים רעש, למחות ולגרות את היצר האופּוזיציוני. בשבילם כל סבלות הציונות, כל צערה ומלחמתה, כל נצחונותיה וכשלונותיה אינם אלא רוח על כנפי הריחים־של־רוח שלהם הטוחנים הבל, והם באיולתם מאמינים או רוצים שאחרים יאמינו כי זוהי סולת מנופה. אולם קשה לשער שיש כיום הזה עוד איזה חוג רציני ואחראי בציונות, אשר יחשוב כי זהו טוב ומועיל למפעל ההגשמה, לתנועתנו ולתעודתה ההיסטורית, להזדרז ולהטיל למפרע דופי בנסיון הזה לקרב רחוקים ולצרף לפעולת־ההתישבות הציונית שהגיעה עד משבר (ואפילו לולא הגיעה עד משבר) כוחות נוספים מן החוץ, שאולי (ויודגש האולי הזה) יעזרו לנו באיזו מידה לצאת מן המיצר שאנו נתונים בו לע”ע באין מוצא.

הויכוח הלאה והממושך שמתנהל זה שנים מסביב לשאלה זו ושהספיק עוד מעט להחריב את ההסתדרות הציונית, לא היה מלכתחילה ואיננו גם עתה אלא התעסקות פּנוימטית בפילוסופיה לאומית, כדי להסיח את הדעת ולהשתמט מלתת תשובות קונקרטיות על שאלות קונקרטיות. לכל הדיבורים ע“ד קידות “לעגל הזהב” ועל שאלת הציונות “שאיננה שאלה של כסף” ועוד פתגמים מחוכמים כאלה מתוך “שבט המוסר” של האופוזיציה הציונית – לא היתה אף פעם דמות רצינית, משום שהם בבחינת משל בלי נמשל ומשום שיש בהם אותה ההתחכמות של אנשי חלם, בסיפורו של פרץ, לרמות את היצר־הרע. לצערנו הגדול שאלת הציונות היא כיום הזה בחלקה המכריע שאלה של כסף ושל יכולת חומרית. במומנט הכי גשמי זה, הכי בלתי נחשב במסכת האידיאה של תחיה והתחדשות לאומית, מונחה כיום אולי האוּטוֹפּיה היחידה של הציונות בחבלי הגשמתה. אילו אפשר היה לבנות את א”י בנאומים, באסיפות, בקונגרסים ובפּרוגרמות, היינו עשירים כקורח ולא היינו באים בודאי לידי נסיון זה של דפיקה על דלתות נדיבים; אבל כשיש צורך בקרקע, בחומר ובלבנים, באנשים חיים, במחרשות, בבהמות ובמכונות – הרי כל דיאלקטיקה אשר תחפוץ להוכיח לנו שאפשר ליצור את כל זה עפ“י הדיבור או ע”י איזה להטים כמוסים אחרים, איננה אחרת מאשר רעות־רוח.

אין להסיק מהדברים האלה שצריך ללכת בעיניים עצומות לקראת ההסכם הזה, ושאינם כרוכים בו שום חששות וסכנות. אלה המחייבים את דבר הרחבת הסוכנות ואשר הסכימו גם לסכן דבר־מה בנסיון זה – מרגישים בודאי יותר מכולם את הקושי הנוסף שאנו מעמיסים עלינו; ואם יהיה מי אשר ירגיש על עורו את השינויים שיתהווּ ע“י כך בהנהלת העבודה וברוחה, יהיה זה קודם כל ציבור הפועלים. כבר בשעה זו, עוד טרם התגשמה הסוכנות ובלי כל קשר אתה, מזדמן לנו לטעום לעתים קרובות מאד מעין טעם “עולם הבא”. הפגישה עם באי־כוח אמריקה על שדה העבודה הא”י, איננה מלבבת ביותר ואיננה מבשרת לנו אידיליה בעתיד. לא שן אחת נשבור בודאי עד שנפצח את האגוז הקשה הזה. בנדון זה אין הבדל גדול בין ציונים אמריקאים ובין בלתי ציונים. הרצון לדיקטטוּרה, להשלטת המרות, להיות רק דעתה בלבד נשמעת ומכריעה, זוהי סגולת־נפש כמעט גזעית של אמריקה בכלל. שמץ מסגולה1 זו לקחו אפילו יהודי שניפּישוק שישבו באמריקה רק שנים אחדות ועלו לא“י מתוך מרתפי הסמרטוטים אשר להם שם, ועאכו”כ היהודים מהשדרה החמישית, אילי הכסף וההשפעה. ואף־על־פי־כן, בהכרה ברורה של הסכנה והמלחמה הפנימית הקשה הצפויה לנו, עלינו לחייב את ההסכם הזה, לא רק מתוך אי־ברירה של שעת מצוקה, כי אם משום שלא נוכל בשום אופן לקיים את נדרנו לעם ולמולדת העברית, אם לא נכבוש את המבצר הזה בשביל הציונות, ואם לא נעשה אותו יתד ופינה להרחבת תחומיה ולהגברת יכולתה.

שליחי הפועל־הצעיר וההתאחדות הציעו הצעת חוקה יסודית שתבטיח לנו את הכיוון הפּרינציפּיוני של העבודה הא“י, אחרי שיצטרפו אליה הגורמים המשפיעים החדשים מן החוץ. החוקה הזאת, המתנה: א) הגברה מתמדת של העליה; ב) גאולת האדמה בתור קנין העם; ג) התיישבות חקלאית על יסוד עבודה עברית; ד) הלשון והתרבות העברית – נתקבלה אח”כ גם ע“י הקונגרס הי”ד, ונקבעה כתנאי בני גד ובני־ראובן בתכנית הרחבת הסוכנות. אין לנו יסוד לחשוד שוויצמן במו“מ שלו עתה באמריקה לא הביא בחשבון את החלטת הקונגרס, ואין גם לחשוב שהחלטה זו נעלמה מהצד השני. בחוקה זו, בשמירתה וביציבותה, אנחנו רואים את ההודאה המפורשת ביסודות הציונות, בביטויים הקונקרטי על שדה העבודה הא”י, וממנה לא נזוז.

אלמלי היינו מתחשבים עם המנטליות השלטת בשעה ידועה בלבד, לא היתה הציונות יוצאת אף פעם מתחומי “חובבי ציון”. הרי בעיני אחד־העם נחשבה הופעתה של הציונות הפוליטית אסון לציונות, לא פחות מאשר ענין הסוכנות נחשב לאסון בעיני מי שהוא כיום. כשמדפדפים בדפי התקופה ההיא, נגולה כמעט אותה תמונה עצמה של היחסים, החששות והחשדות. אחד־העם הפלה אז בין “יהודי־מדינה ויהודי־יהדות”, ולא האמין בהרצל אפילו בשעה שדיבר כמותו וברוחו ע“ד שיבה ליהדות, וחשב את דבריו “למליצה נאה בלבד”. ואמנם, הפירושים שניתנו בימים ההם ע”י רבים מראשי התנועה החדשה לתוכנה ולכוונתה של הציונות, לא היו יותר ציוניים, במובננו אנו, מפירושיו של מרשל. ואעפי“כ כיום אנו יודעים כולנו שזאת היתה מצד אה”ע הערכה מוטעית. לולא הציונות הפוליטית, דוקא זו עם “אנשי המערב”, עם חצאי־המתבוללים הללו אשר החריגו את התנועה מציריה החלודים והכניסו בה דם חדש – היתה תנועת חיבת־ציון מתנוונת מתוך חיתון פנימי זה בין נושאי היחוס של “יהודי־היהדות”. אי־אפשר, כמובן, להשוות את מרשל וורבורג ודומיהם, להרצל ונורדוי ודומיהם, אבל עוד פחות מזה אפשר להשוות את רוברט שטריקר וריכרד ליכטהיים וז’בוטינסקי, הקנאים הכי גדולים לטהרת הציונות עתה, לאחד העם. אם לצאת בכלל מתוך נקודת־השקפה זו של בדיקת היסודות ובחינת ערכה המוחלט של המטבע הלאומית שמצלצלים בה רבים מתוכנו, הרי באמת אין ההבדל בין אלה המדברים על מלכות ובין מרשל המדבר כאילו על אימפּריה יהודית עולמית אלא ב“מליצה נאה” בלבד. אולם בשבילנו, שבשורה הראשונה הננו רואים את הפעולה ההתיישבותית העברית בא“י, את יצירת המציאות הלאומית, יהודים בהמוניהם יושבים על אדמת א”י, מתאחזים בה, יוצרים בה ערכין כלכליים ותרבותיים, ושהננו משאירים באמת, כדברי ווייצמן, להיסטוריה שתסכם את הסך־הכל המדיני של הפעולה הזאת – בשבילנו, כל הנשבע ומתנדב לבנין זה, כל העוזר לנו במעשינו ובעבודתנו, הוא ציוני, בין אם הוא עצמו מכיר ומודה בזה ובין אם לאו.

הן אנחנו ידענו היטב כי מרשל איננו מבכר את א“י, אלמלא כך לא היתה שום שאלה ולא היה כל צורך במו”מ ובויכוח הזה. הרי זאת היא בעצם הנקודה העיקרית שעליה אנו מחולקים עם קבוצת מרשל. אנחנו אומרים: בשורה הראשונה א“י ובנינה וגם פעולה קונסטרוקטיבית בתוך מרכזי היהדות בארצות אחרות, והללו אומרים: גם הגולה וגם א”י. אולם תעודתנו ותעודת הציונות כולה היא לנצח את השקפת הקבוצה הזאת, לחנכה ולהקנות לה את השקפתנו אנו, כשם שחיבת־ציון חינכה והקנתה את השקפתה לתנועה הציונית המדינית ובמקום “הסגולה לעניות” כהגדרת אחד־העם, העמידה במרכז את האידיאולוגיה שלה, את ההכרח הלאומי־היסטורי, שהיה זר לה בהחלט בראשיתה. אם יש כוח חיוני בציונות – היא תעשה זאת גם הפעם.

 

ב.    🔗

כל הדברים הנזכרים אינם נוגעים עדיין להערכת המצב המיוחד בציונות והמשבר הקשה שעובר עליה בשעה זו. כשאנו באים לפרק עגום זה, הננו נכנסים לתוך קומפלקס אחר לגמרי של מסיבות וגורמים המחייבים את הרחבת הסוכנות, לו גם לא כמטרה לעצמה אלא לשם השבת־נפש רגעית, “אטעמפּוֹיזע” בלע“ז, כדי שנוכל בכלל להתחיל לחשב את דרכנו בצורה יותר תכליתית. בקושמר הזה שאנו נתונים בו, ביגיע זה בדי ריק, מתוך עוני מנוול מתוך קוצר רוח ומתוך בזבוז בלתי פוסק של האנרגיה הלאומית בין עליה ויציאה, בין רעב וסיוע ובין עבודת־קלוקל שבאה לספק צרכי רגע בלבד – לא נוכל להמשיך זמן רב. אפשריות שתי מסקנות: או להשלים עם המצב, לשוב לדרך חיבת ציון, לצמצם את הרצון הלאומי ולהתאימו אל היכולת הקטנה הנתונה לנו בדרך ההתפתחות הנורמלית של העניינים – או לפרוץ ע”י איזה מעשה רב את הקירות האטומים כלפי המרחב. בדרך הראשונה בודאי שלא נאבה ללכת עוד, ובדרך השניה – הננו נושאים את עינינו לארבע רוחות השמים מאין יבוא עזרנו, ונסים אינם קורים ומן השמים אינם מרחמים. העבודה בא“י דורשת סכומים כבירים גם בהערכה הכי צנועה של הטמפּוֹ שלה, אם רק לקרבה באיזו מידה למסשטבּ של מפעל התיישבותי־מדיני בעל ערך, בלי הגוזמאות המנופחות של דלוקי לב ודלוקי מוח בקרבנו, הגועים מתוך קופה של פרזות על קיסרות ומלכות וכדומה. ומאין יבואו הסכומים הללו? מפולין או מליטא, מרומניה או מרוסיה? אין לזלזל כמלוא נימה בערכה המכריע של העבודה העממית. הפרוטה הנאספת מדוי־לחמם של העניים בעירה היהודית, הרוויה כוונה ואמונה וכליון־נפש לגאולה ולפדות לעצמם ולביתם ולבית ישראל, היא בודאי יקרה ממיליונים הניתנים מתוך שובע, מתוך התכחשות ומתוך ג’סטה של רחמנות כלפי אחרים. הפרוטה הדלה הזאת היא אוצרה המוסרי של הציונות. היא אינה נערכת עפ”י מספר הדונמים שאפשר לרכוש בעדה, ובמספר המתיישבים שאפשר להושיב על ידה, היא שקל הקודש. אבל באוצר מוסרי בלבד אי־אפשר לבנות את א“י, ואי־אפשר להשביע בו את רצוננו הלאומי. כל הנאמר על אמונה בעם, אם זה איננו רק פרזה של פולמוס, הוא טוב ויפה ויש להאזין לו ולמלא אחריו ע”י עבודה חינוכית אינטנסיבית ומתמדת, מתוך תקוה שסו"ס תבוא שעת הארת־הלבבות המקווה. אבל הדברים האלה אינם עומדים בשום קשר עם הפּרובלימות הבוערות שדורשות פתרון ריאלי מהיום למחר ולמחרתיים. ואם אמנם אין אנו קובעים מראש את מספר השעות והשנים להגשמת הציונות, הרי בכל זאת אי־אפשר לעשות את זה שוב פעם “הלכתא דמשיחא” ולהתנחם בפאטאליזמוס של נצח ישראל לא ישקר.

אין הדברים האלה ענין של וידויים ושל אמונה ושל דקלרציות על “שיתוף־הגורל” ועל “מדינת יהודים” וכדומה. יש לחשוש שאלה שרוצים להסיח את דעתנו מן התפיסה הריאלית אל האבסטרקציה של הגדרות, אינם מאמינים בהגשמת הציונות, ומבקשים להם מפלט לסיסמאות בעלות כנפים וחסרות תוכן ממשי, שאינן מחייבות לשום דבר. הם תופסים את המרובה כדי שלא לתפוס מאומה, כדי שלא יהיו מחוייבים לתת את התשובה על השאלה הכי קשה והכי מעיקה: איך וכיצד?

אי־אפשר, כמובן, להגיד בבטחה אם אמנם תבוא תשועת הציונות מהסכם זה של הרחבת הסוכנות; אי־אפשר לנחש אם יש ממש במיליונים הללו שחולמים אודותם או לאו. אפשר מאד שמחר, מחרתיים נעמוד בפני אכזבה חדשה ויתברר לנו שגם זהו נסיון שלא הצליח. אז, כמובן, יהיה רע מאד. אנחנו בודאי גם אז לא נוריד את הדגלים, ונצטרך לחפש דרכים חדשות. אבל ארור אשר ישמח לאיד! זה לא יהיה מחכמתו של מי שהוא, אלא מביש־גדא שלנו, מאסוננו הלאומי. כיום הזה נראה לנו בכל־זאת כאן מעין פתח־תקוה. וחובתנו וחובת כל אלה החרדים באמת על גורל הציונות ועל גורל עבודתנו בא"י, לעשות כל מה שאפשר לבלי להכשיל את הנסיון הזה ולמען לא תהיה זאת תקות־שוא.

תרפ"ז



  1. “מסוגלה” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩