העולם רץ ומשתנה כעת טוענים מכל צד בהתלהבות. כל יחסינו עם הפלשתינים מתגלים כעת באור חדש והמזרח התיכון כולו הולך בעת ונישא על גלי “סדר חדש”.

נכון. וכש“בעיית המפרץ” תבוא על פתרונה יחזור העולם, ובראשו ארצות־הברית ויתיצב על גבול ישראל: כעת אתם. ובאותה נחישות עצמה יתעקשו לעשות גם כאן סדר חדש. והקץ להתחמקויות שלנו ולהתפתלויות הדחייה המעוקשות.

ומה שלא עשינו מרצוננו ומיוזמתנו ומהבנתנו ועל פי דרכנו נצטרך לעשות כעת כנדחפים, כפופים וקשורים בידינו וברגלינו.

ה“נכס האסטרטגי” יהפוך פתאום לחצר המופרעים שצריך סוף־סוף להשליט בה סדר חדש וקצת בינה.

הוי המתלהבים לסדר החדש – הוא בדרך אלינו.

זאת הדבשת שלנו

השאלה הפלשתינית אינה שאלה פלשתינית, היא שאלה יהודית. זאת הדבשת שלנו.

היא אינה נוגעת לא לטיבם של הפלשתינים ולא לאיכות התנהגותם, לא להעדפותיהם ולא לתוכניותיהם אם יפות או לא יפות בעינינו. היא כולה נוגעת לישראל ככובשת את העם הפלשתיני.

יהיו מנהיגי הפלשתינים חולמים טוב או רע, מובנים לנו או בלתי מובנים – לא זה עיסקנו. עיסקנו הוא שלא להיות כובשי עם אחר למרות רצונו. וזה הכל. עסקנו הוא להיפרד מהם – הם לעצמם ואנחנו לעצמנו.

התביעה לביטול הכיבוש אינה על־כן תביעה פלשתינית, היא תביעה יהודית, לפני הכל. ככל שלא טוב הכיבוש לנכבשים הוא גרוע לא פחות לכובשים. וככל שיתמשך הכיבוש יהיה, כמחלה ממארת, רק מוסיף והורס אותנו, רק זוחל ומשחית אותנו, ורק מזהם וחותר תחת היותנו יהודים.

שעל־כן מצידנו אסור שהכיבוש יימשך. מכל הבחינות אסור, ובעיקר מן הבחינה הקיומית: אנחנו לא נתקיים אם נהיה כובשים.

עם יהודי כעם כובשים – זה מתכון לפורענות.

יזהר סמילנסקי

דבר (י אלול תש"ן 31.8.1990): 13