הפסקה השביעית של מגילת העצמאות מציגה בתמצות נוקב את הקמת מדינת ישראל כרגע המעבר מתחתיות השעבוד של העם היהודי בידי רשעי המין האנושי, שלאכזריותם לא נודע גבול, אל החירות. הסולידריות היהודית בעקבות השואה, שבאה לידי ביטוי במאמצי ההעפלה של העולים, המצילים, הניצולים והקולטים בני כל העדות ובנות כל קהילות ישראל, שהתמודדו עם מציאות חסרת תקדים ועם הקמת מדינת ישראל כמדינה של עם בן חורין המבטיח חירות לכל יושבי הארץ, מקורה בברית עתיקת ימים של עם שוחר חירות, שההיסטוריה שלו לאורך אלפי שנות גלות עמדה לעתים תכופות בסימן השעבוד. החירות לצד הדעת, האמת, הצדק, השוויון והשלום, הזיכרון המשותף והאחריות ההדדית, והתקווה לשיבה לארץ כעם בן חורין, היו ערכי יסוד של העם היהודי.

עם ישראל נולד בסימן חוויית העבדות וכיסופי החירות: המעבר ממשפחה בת חורין, שקורותיה מתוארות בספר בראשית, לעם עבדים, שראשית התגבשותו הציבורית כרוכה בסבל משותף, כמתואר בספר שמות. עם ישראל עובר מחירות לעבדות ומעבדות לחירות. ראשיתו של עם ישראל בבית עבדים במצרים (שמות א, ט–יד) והגדרתו כעם ראשיתה בקריאת החירות ״שַׁלַּח אֶת־עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי", הנשנית שבע פעמים בסיפור יציאת מצרים ומחליפה את השעבוד הכפוי לאדם בשעבוד מרצון לאל.

זכר השעבוד המר והיציאה לחירות הנכספת, חוזר ונשנה לאורך המקרא ומכונן את יחסי הגומלין בין העם לאלוהיו, כיחס בין משועבד חסר אונים הנאבק תחת שרירות לב המשעבד, לבין משחרר רב חסד ועוצמה המבקש להשתית חוק של צדק, חירות וקדושה. זיכרון סבל השעבוד הכפוי לעריצות אנושית, וקדושת החירות המותנית בשעבוד מרצון לאל, עומדים ביסודו של לוח השביעיות העתיק, הבא להנציח את מקצב הקדושה, החירות והצדק במחזור שביעוני קבוע הקושר בין חוקות שמים וארץ.

המילה “שבע” קשורה למילה “שבועה”, המתייחסת לברית בין אל לאדם ולספירה קצובה של שבעה ימים, שבעה שבועות, שבעה חודשים, ולמניין של שביעיות שנים המכוננות שמיטות ויובלים במחזור קבוע. מחזור זה מיוסד על ציווי אלוהי בדבר השעיית השעבוד לחולין ולגילוייה השונים של שרירות הלב האנושית, לשם יצירת מרחב של קדושה, צדק וחירות. מחזור שביעוני זה מבוסס על ויתורו של הפרט על הריבונות האנושית ועל כוחו המשעבד למען ציווי אלוהי משחרר ומשבית, הנערך לטובת הכלל ומכונן את מקצב הקדושה או את מחזור מועדי הדרור. מחזור זה קשור לשביתה ממלאכה וללוח השביעיות שעיצב את ייחודו של עם ישראל כחברה שוחרת משפט, חירות וצדק.

כינונו של העם היהודי כישות דתית־לאומית מובחנת נעוץ בדיאלקטיקה של חירות, התלויה בקול אלוהי ובמחזור זמנים שביעוני מול הניסיון המוחשי של שעבוד, התלוי בעריצות אנושית נטולת מספר, זמן, קצבה ומחזור. השעבוד לכוח אנושי על עריצותו וכוחניותו האכזרית, שאין להם גבול וקצבה שכמותו חוו בני ישראל במצרים, נהפך לנקודת מוצא דתית־מוסרית המציבה את החירות והצדק בראש מעייניה ומבטיחה אותם באמצעות שעבוד מרצון לכוח אלוהי מופשט הגלום בספר, מספר וסיפור, בצדק, בשוויון ובמשפט, בנבואה, בחוק ובחזון, במועד, במחזור, במקצב ובמניין, התלויים כולם אלה באלה.

בשני סיפורי תשתית נוספים, לצד סיפור יציאת מצרים, נזכרת הזיקה בין השעבוד לחירות ולספירה השביעונית המחזורית: בסיפור הבריאה בן שבעת הימים מונחת התשתית האלוהית לספירה השביעונית, ספירה המלמדת על המעבר מתוהו לבריאה ועל המעבר מתחום נטול ספר, מספר וסיפור, מחזור ומידה (תוהו, כאוס, מוות וטומאה), לתחום המעוצב בתבנית מספרית מחזורית (שבוע הבריאה, קוסמוס, חיים וטהרה).

מחזור שביעוני זה משותף לאל ולאדם מאז שבוע בראשית, וקשור בעבודה ובשביתה, בריבונות ובוויתור, בחולין ובקדושה: השבת קובעת את היחס בין ששת ימי המעשה והחולין, לבין השביתה ממעש וההתקדשות, או בהוראתו האנושית של סדר אלוהי זה, בין השעבוד לעבודת החולין ולמלאכת היום־יום שמטיל אדם על עצמו ועל זולתו ללא קצבה, לבין החופש המובטח בסדר מחזורי מקודש של השבתה, השומר על מקצב שביעוני קבוע של חירות במחיר ויתור על ריבונות ושליטה.

בפרשת עשרת הדיברות, שניתנו במעמד סיני, שבעה שבועות אחרי היציאה מעבדות לחירות (שמות כ, ב), ובפרשיות הברית שבספר שמות (כג, ט–טז; לד, כא–כב) נזכר חג השבועות לצד שמירת שבת כביטוי לברית בין האל המשחרר, לבין עמו, עם שנהפך מעם עבדים לבני חורין. אחד מלקחי השעבוד וקידוש החירות שהעם מקבל על עצמו הוא לשבות מן החולין והשעבוד וּלְזַכּוֹת בשבת ובשבתון את הגר, היתום, האלמנה, העבד ושכיר היום, ולהעניק את החירות במחזוריות שביעונית משביתה לכלל יושבי ארצו, בני חורין ומשועבדים כאחד.

כל מחזורי השבתות, המועדים, חגי הביכורים וימי השמחה, שהיו קשורים בשביתה ממלאכה, בעלייה לרגל, בקורבנות, בחגיגות, במחזור שביעוני ובזיכרון היציאה מבית עבדים לעם בני חורין, יצרו תבנית מחזורית מקודשת של חירות הקוצבת את ימי העבודה במסגרות שביעוניות של שבת, שבתון, שבעה ימים, שבעת מועדי ה', שבעה שבועות, שבעה חודשים ושבע שנים, בזיקה לחופש ולמועדי דרור. המצווה האלוהית היא להשבית את הכיבוש האנושי ולהשעות את התחום הנשלט ביד ריבונות אנושית, שכן הדרור, השמחה והמועד הקצובים במחזורים שביעוניים מבטיחים חירות משעבוד. בכל שבע שנים הוכרזה שנת שמיטה הקרויה “שבת שבתון” (ויקרא כה, א–ה) ובכל שבע שבתות שנים, בחודש השביעי, הוכרזה שנת יובל שעניינה הוגדר בפסוק: “וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ” (שם כה, ח–יד).

בעל “סרך הברכות” שנמצא במגילת ים המלח, הביע בלשון השיר את הזיקה בין תפיסת הזמן האלוהי הקצוב במחזורים שביעוניים, לבין נצחיות החירות הנשמרת בשבעה ימים, שבועות, חודשים, שנים, שמיטות ויובלים, וקושרת בשבועה מקודשת בין שמים וארץ:

"ורזי פל[א וימים] בהוצרמה

ושבועי קודש בתכונמה

ודגלי חודשים [במועדמה]

וראשי שנים בתקופותמה

ומועדי כבוד בתעודותמה

ושבתות ארץ במחלקותמה

ומועדי דרור דרורי נצח."

(4Q286).

השבת והמועד, השבתון והיובל, עניינם קידוש זכות החירות לכל יושבי הארץ ועיגונה של הזכות למרחב משוחרר משעבוד, בזכות לשביתה, למנוחה, לשמחה, לשחרור ולדרור, המחלצת את האדם משעבודו של רעהו במרחב נשלט, באמצעות מחזורים שביעוניים מקודשים שאין לאדם שליטה בהם.

שמירתם של מועדי הדרור, המבטיחים צדק חברתי וחירות לכל אדם, מתנה בתפיסה זו את ברכת השמים, הנגלית במחזור יבולי שבעת המינים, בשבעת החודשים הראשונים של השנה המקראית, המתחילה בניסן, ומבטיחה את שלום הארץ ואת פריונה. זיכרון העבדות במצרים שימש לקח לכל אדם מישראל בשאלות הנוגעות ליחס אנושי ולצדק אלוהי והיווה בסיס לקדושת החירות ולצדק חברתי בחוק המקראי.