יַעַר־בְּדָיוֹת קְדוּמִים הוּא

הַמֵּפִיץ רֵיחוֹת בָּשֶׂם!

אוֹר הַסַּהַר, פֶּלֶא אוֹר

מְהַלֵּךְ עָלַי קָסֶם.

הָלְאָה אֵלֵךְ, וּבְלֶכְתִּי כֹה –

וְהִנֵּה שִׁיר מִמָּרוֹם;

הַזָּמִיר הוּא – עַל אַהֲבָה

וְעַל צַעַר אַהֲבָה יָרֹן.

עַל אַהֲבָה וְעַל צַעֲרָה שִׁיר,

עַל דְּמָעוֹת וְעַל צָהֳלָה,

הוּא יָגִיל כֹּה נוּגֶה וִימָרֵר בְּגִיל,

חֲלוֹמוֹת נִשְׁכָּחִים שׁוּב עָלוּ.

הָלְאָה אֵלֵךְ, וּבְלֶכְתִּי כֹה –

וּלְפָנַי כִּכָּר גְּדוֹלָה,

וְעַל־פְּנֵי הַכִּכָּר אַרְמוֹן רָם,

גַּמְלוֹנוֹ מְתַמֵּר וְעוֹלֶה.

חַלּוֹנוֹת אֲטוּמִים, וּבַכֹּל

דּוּמִיָּה שָׁם אֲבֵלָה;

וְדוֹמֶה: הַמָּוֶת הַדּוֹמֵם גָּר

בֵּין חוֹמוֹת־שְׁמָמָה אֵלֶּה.

לִפְנֵי הַשַּׁעַר רָבַץ סְפִינְכְּס,

תְּאוֹמִים שֶׁל אֵימִים וְתַאֲוָה,

כַּפּוֹת הָרֶגֶל וְהַגּוּף כָּאֲרִי,

הָרֹאש וְהַשָּׁדַיִם – בַּת־חַוָּה.

זוֹ אֵשֶׁת־חֵן! עֵין־לֹבֶן זֹה

מִדַּבְּרָהּ עַל חֵשֶׁק פְּרָאִי;

וְאִלְּמוֹת שְׂפָתַיִם נִמְתָּחוֹת דֹּם

וּמְחַיְּכוֹת בְּבִטָּחוֹן חֲשָׁאִי.

הַזָּמִיר שָׁר, הוּא שָׁר בְּרֹךְ,

לֹא אוּכַל עוֹד אֶשְׁלָיָה –

וְאַךְ נָגַעְתִּי בְשִׂפְתֵי הַחֵן,

הַדָּבָר קָם וְהָיָה:

כְּרֶגַע חָיְתָה דְמוּת־הַשֵּׁשׁ,

גָּנְחָה הָאֶבֶן הַקָּרָה,

אֵשׁ נְשִׁיקוֹתַי לוֹחֲשָׁה תֵשְׁתְּ

בְּצָמָא וּבִסְעָרָה.

נִשְׁמָתִי מִקִּרְבִּי תֵשְׁתְּ כִּמְעָט,

וּבְתַאֲוָתָהּ נִלְהָבָה

תְּחַבֵּק אוֹתִי, אֶת בְּשָׂרִי הַדַּל,

תִּדְרְסֶנוֹ בְכַפּוֹת הַלָּבִיא.

עִנּוּיִים נִשְׂגָּבִים וּכְאֵב נִשְׂגָּב כֹּה!

הַתַּאֲוָה כַּכְּאֵב בְּלִי־מְצָרִים!

עִם עֹנֶג הַנְּשִׁיקָה וְאָשְׁרָהּ הָרַב

דְּמֵי פְצָעַי נִגָּרִים, נִגָּרִים.

הַזָּמִיר שָׁר: "הוֹי, סְפִינְכְּס נוֹרָא הוֹד!

הוֹי, אַהֲבָה! לָמָּה מְהוּלִים

בְּעִנּוּיֵי מָוֶת וּבִמְצָרֵי שְׁאוֹל

תַּעֲנוּגַיִךְ כֻּלָּם?

הוֹי, סְפִינְכְּס נוֹרָא הוֹד! פְּתָר־נָא לִי,

חִידָה זוֹ בִּלְתִּי־מוּבָנָה,

הָגִיתִי וְהָגִיתִי בָהּ

זֶה אַלְפֵי־אַלְפֵי שָׁנָה.

* * *

את כל זה הייתי יכול אמנם להביע יפה גם בפרוזה טובה… ברם, כששבים וקוראים את השירים הישנים, בכדי ללטשׁ בהם עוֹד לטישות אחדות לשֵׁם מהדורה חדשה, ונחה על האדם בלי־מֵשִׂים רוח ההרגל של החרוז והמשקל, וּראֵה! הנה חרוזים הם, שבהם פותחת המהדורה השלישית של “ספר־השירים”. הו פֶבּוּס אַפּוֹלוֹ! אם פגמתּי בחרוזים אלה, וסלחתּ לי ברצון… כי הן אתה אֵל כֹּל־יודע, וגלוי וידוע לפניך, בשֶׁלמָה לא יכוֹלתּי במשך שנים רבות כל־כך לתת את היתרון בעבודתי למשקל ולצלילי המלים המתאימות… אתה יודע, למה אותה השלהבת, שהיתה משעשעת קֹדם את העולם בברקי־אוּרים, מֻכרחה היתה להֵהפך לאש בוערת רצינית הרבה יותר… יודע אתה, למה היא אוכלת את לבי עתה בחֹם חרישי… אתה תִכַּנְתָּ את רוחי, אֵל גדול והדור, אשר גם אתה המירוֹתָ פעם את עוּגב־הזהב בַּקֶּשת העזה ובחִצי המות…

היעלה עוד לפניך זֵכר מֵרסיאַס, אשר פשטתּ את עורו בעודנו חי? ימים רבים עברו מאז, ובדָבר דומה לזה יש עתה שוב צֹרך… הנך צוחק, הוי אבי הנצחי!

הינריך הינה.

נכתב בפריז, 20 בפברואר לשנת 1839.