רָאִיתִי בַחֲלוֹמִי בַּר־נַשׁ כֹּה קָט וְנוֹצֵץ

עַל קַבַּיִם הָלַךְ, פּוֹסֵעַ עַל־פְּנֵי חוּץ,

הָדוּר מְאֹד בִּלְבוּשׁוֹ וְצַחִים כְּבָסָיו בּוּץ,

אַךְ קִרְבּוֹ יֵצֶר נִתְעָב וְנֶאֱלָח הִתְרוֹצֵץ.

קִרְבּוֹ לֹא רָחוּץ הָיָה וְלֹא נָחוּץ, וְאוּלָם חוֹצֵץ

עוֹרוֹ בְעַד הַצָּפוּן קִרְבּוֹ, וּמִחוּץ

כְּאִישׁ מַרְאֵהוּ, מְאֹד נִכְבָּד וְאִם גּוּץ,

גַּם לְהִתְלַהֵב יָדַע וּדְבָרוֹ אֵשׁ מְפוֹצֵץ.

“הֲתֵדַע מִי וָמִי הוּא? בֹּא וּרְאֵה!”

לִי קָרָא שַׂר־הַחֲלוֹמוֹת וְהֶרְאָה לִי אֶת פְּנֵי

חֲדַל־אִישִׁים זֶה וְעַל־יָדוֹ – הֲיֵאָמֵן,

נִצֶּבֶת אֲהוּבָתִי יַעֲלַת הַחֵן,

עַל הַבָּמָה עָמְדוּ וּשְׁנֵיהֶם אָמְרוּ: “הֵן!”

וְאַלְפֵי שֵׁדִים צוֹחֲקִים קָרְאוּ: “אָמֵן!”