אֶל אַרְמוֹן גָּדוֹל הֲבִיאַנִי שַׂר־הַחֲלוֹם,

מְכֻשָּׁף כֻּלּוֹ, וְאוֹר מִסְתַּנֵּן בְּעַד עַרְפַּלִּים,

אוֹר רְמִיָה, וְעַם רָב, עַם רָב בְּלִי תֹם

נוֹהֲרִים בַּסָּךְ, בַּסָּךְ וְגַלִּים גַּלִּים;

כָּל אֶחָד תּוֹעֶה, מְבַקֵּשׁ פֶּתַח דֹם

וְנָבוֹךְ בֵּין הֲמוֹן נְבוֹכִים וְנִבְהָלִים.

גְּבָרִים וַעֲלָמוֹת מוֹפִיעִים מֵעֲבָרִים

וְגַם אָנֹכִי נִסְחָף עִם הַזֶּרֶם.

אַךְ פִּתְאֹם אַבִּיט, אֶתְמַהּ בְּחֶרְדַּת לֵב –

אֲנִי לְבַדִּי נִצָּב, הָעֵדָה נֶעֱלָמָה,

לְבַדִּי מֵאוּלָם לְאוּלָם, מִגֵּו לְגֵו

אֵתַע חָרֵד, רוּחַ בִּי לֹא קָמָה.

רַגְלַי בָּצְקוּ, אֶת לִבִּי לַָחַץ כְּאֵב,

נוֹאַשְׁתִּי כְבָר מִמְּצֹא הַפֶּתַח שָֹמָּה.

סוֹף־סוֹף הִגַּעְתִּי לְשַׁעַר אַחֲרוֹן, בּוֹ

חָפַצְתִּי צֵאת – הוֹי אֵלִי, אָת מִי אֶרְאֶה פֹה?

זֹאת הָיְתָה אֲהוּבָתִי אֲשֶׁר עָמְדָה שָׁם,

עַל פִּיהָ כְּאֵב וְעַל מִצְחָהּ יִשְׁכֹּן עֶצֶב.

“חֲזֹר!” הֵרִימָה יָד; הַהֵרִימָה סְתָּם

הַיָד? וּמֶה הָאוֹת? הַתְרָאָה הִיא אוֹ קָצֶף?

וְאוּלָם מֵעֵינֶיהָ פָּרַץ גַּל אוֹר חָם,

וַיִּשְׁטְפֵנִי, הַמּוֹחַ וְהַלֵּב, וַיָּצֶף…

מַבָּטָהּ פֶּלִאי, עַז וּבוֹחֵן אוֹתִי,

אַךְ מָלֵא אַהֲבָה – וֶהֱקִיצוֹתִי.