הִשְׁבַּעְתִּים בְּמַאֲמָר חָרֵד –

הוֹפִיעוּ הַמֵּתִים בַּצֵּל;

וְעַתָּה לֹא יֹאבוּ הִפָּרֵד

וּשְׁקֹעַ בְּחֶשְׁכַת הַלֵּיל.

שָׁכַחְתִּי הַמַּאֲמָר הַפֶּלִאי

בְפַחְדִּי שָׁכַחְתִּי הַכֹּל;

הָרוּחוֹת בִּי מוֹשְׁכִים בַּשֶּׁלִי

אַחֲרֵיהֶם לִמְעוֹנוֹת שְׁאֹל.

שְׁעוּ מִנִּי, רוּחוֹת הַמָּגוֹר!

הַנִּיחוּ לִי, יַלְדֵי הַשְּׁחוֹר!

מָה רַבָּה הַשִּׂמְחָה עוֹד תָּגוּר

עַל אֶרֶץ הַרוֹחֲצָה בָאוֹר.

מַאֲוַיִּים לִי, גְּדָל מַאֲוַיַּי

לְפֶרַח כֹּה נִפְלָא וָרַךְ

וְכֹה רַעֲנָן, מַה־בֶּצַע בְּחַיַּי

אִם לִבִּי לְפִרְחִי לֹא יַךְ?

אַךְ פַּעַם בְּטֶרֶם אֵאָסֶף

חָפַצְתִּי לְאַמְּצוֹ לַלֵּב,

וְנַשֵּׁק מִלְּחָיָיו וּשְׁפָתָיו

רַק פַּעַם אֶת מֶתֶק הַכְּאֵב.

רַק פַּעַם מִפִּיהָ הַנָּאוֶה

לִשְׁמֹעַ הַדָּבָר הַטּוֹב, –

וַאֲלֵיכֶם, הָרוּחוֹת אָלָּוֶה

בְּדֶרֶךְ הַלֵּיל ללֹא סוֹף.

אֹזֶן הָרוּחוֹת הִקְשִׁיבָה,

הֵנִיעוּ בְרֹאשָם לִי דֹם.

וָאָבֹא אֵלַיִךְ, חֲבִיבָה;

הֲתֹאהֲבִי אוֹתִי כַיּוֹם?