א    🔗

מבחינה צבאית ומבחינה מדינית, אנו נכנסים לתקופת ההפוגה השניה כשמצבנו מחוזק ומבוסס יותר משהיה בתקופה הראשונה. עשרת ימי המלחמה שבין הפוגה להפוגה הביאו יתרונות חשובים לצבאנו המנצח, ועמדות המישלט האיסטרטגיות כמו השטח הנתון לשלטונו חרגו כבר בהרבה מתחומי מדינת ישראל שנקבעו ע“י החלטות או”ם בנובמבר אשתקד. כל כמה שניתן לשער, גוברים הפעם הסיכויים שאנו עתידים לגלוש מהפוגה זו להסדר מדיני. לא הסדר אימפּרוביזציוני ושטחי של הצעות ברנדוט הראשונות, שלא היו בהן לא הגיון של מציאוּת ולא מידה של צדק, אלא הסדר המתקרב יותר לעוּבדה, שקיומה של מדינת ישראל הקטנה הולך ומתבסס מיום ליום, ולא רק שהוכיחה כי מסוגלת היא לעמוד נגד ההסתערות של שבע מדינות ערב מצוּידות ונתמכות ע"י מעצמה גדולה, אלא שהיא מאיימת באופן רציני להביא את המלחמה לתוך שערי ארצותיהן.

ההחלטה על צו הפסקת האש, שנתקבלה בסוף השבוע שעבר בלייק־סאכסס, אם כי אפשר לגלות בה מקומות תורפה שונים, חיזקה ללא כל ספק את מעמדנו הבין־לאומי בעולם. אין מעניננו עתה לרדת לעומקה של התרחשות זו, כדי לגלות בשל מה הלחץ הגדול של ארצות הברית ובריטניה להפסקת האש בארץ־ישראל. ישנם כאן בודאי כמה וכמה שיקולים מדיניים ואסטרטגיים שאין להם כל קשר לנטית־הלב או לרצון המוסרי למנוע שפיכות דמים בארץ־ישראל או לסייע במשהו למדינת ישראל. השיקול הראשון במעלה הוא ודאי זה, שמא יכבוש צבא ההגנה לישראל את ארץ־ישראל כולה ויטרוף ע“י כך את כל הקלפים הפּוליטיים של הקואלציה הערבית־בריטית. אך מתוך שלא לשמה אתה בא לשמה, וההצעה האמריקנית שנתקבלה במועצת הבטחון קבעה כמה עובדות חותכות, שחמתן מרובה מצלתן לגבי מאבקנו המדיני ועתידו. קודם לכל נקבעה במפורש תוקפנותן של מדינות ערב וסכנת התוקפנות הזאת לשלום. עוּבדה זו חשובה, לאחר שבמשך כל ימי המלחמה עמלה מכונת התעמולה הבריטית לתת תוקף ופרסום רב לנוסחא הערבית המגוחכת כי התוקפים הם בעצם היהודים, או לכל הפחות אשמים בכך שני הצדדים במידה שוה. אילולא התנהגות זו של בריטניה ותעלוליה במוסדות או”מ ובליגה הערבית, לא היתה המלחמה פורצת מלכתחילה, או שהיתה נגמרת כבר מזמן. במעט תקיפות, לא בכוח ולא בנשק, אלא בנאמנות ובהתנהגות של יושר, אפשר היה להגשים את החלטות או"מ מ־29 בנובמבר אשתקד, בלי יריה אחת של אקדח ובלי התוהו ובוהו והאסונות שהתרגשו ובאו על הארץ הזאת. עתה נחתמה התוקפנות הערבית, ואם כי זה לא נאמר במפורש, מוכרח כל העולם לקבל את העוּבדה שיחד עם זה נחתמה גם שותפותה של בריטניה לתוקפנות זו. בכל אופן נחתמה הטפשוּת של מדיניות בווין וסיעתו, אשר בהפיחם את שלהבת המלחמה הזאת דימוּ בנפשם, ואף הצליחו להקנות כנראה את האשליה הזאת לגורמים המדיניים שאתם הם נמצאים בברית, כי תהיה זאת “מלחמה קצרה”, שתוך כמה ימים או כמה שבועות תמגר את היהודים, או תוציא מידיהם את הגליל מצפון, את הנגב מדרום ואת החלק הערבי ממזרח, ותשאיר להם “זכר למדינה” בתחומי מוריסון־גריידי, הנתון לחסדו של שלטון בריטי.

איננו יודעים אם בווין עצמו ומושכי־החוּטים המדיניים שלו הניחו כבר ידיהם ממזימות אוויליות אלה, ולא ינסו מחדש לכוון את הדברים לפי הקוים ה“מקוריים” של תכניותיהם. אך אין שוב כל ספק בדבר כי ההחלטה שנתקבלה במועצת הבטחון, שהיא תוצאה ממלחמת היהודים במחצית השנה האחרונה, ערערה מיסודו את בנין הרמיה המדיני של בריטניה, וקירבה את העולם להערכה מציאוּתית יותר של מצב הדברים בא“י ובמזרח התיכון כולו. נתגלה בשורה הראשונה שהאגדה המדינית בדבר ה”ליגה הערבית“, שהוקמה ע”י בריטניה ושנועדה לשמש מבצר־עוז להגנת האינטרסים האימפּריאליסטיים של מעצמות־המערב, לא היתה מלכתחילה אלא פטורי־ציצים ערבסקיים, שבאו לכסות על הכוח המנוּון שבצירוף־עממים מלאכותי זה גם מבחינה אינטלקטואלית וגם מבחינה צבאית. צבא־ההגנה לישראל, שהוקם בן לילה מתוך ישוב בן 700 אל איש, ה“צבא למחצה” הלזה, שנמנעה ממנו ע“י שרירות לב האפשרות להזדיין כהלכה, הכה שוק על ירך את הצבאות הסדירים של מדינות ערב, (המונות, לדבריהן, קרוב לארבעים מיליון תושבים), המאומנים והמצויידים, שאוצרות הנשק הבריטיים היו פתוחים לפניהם לרווחה, והקצינים הבריטיים המנוּסים הועמדו עליהם לשרתם ולהדריכם. זהו אולי הזיוף המדיני הגדול ביותר שנתגלה פעם, שעליו נתכוננו תכניות חובקות זרועות עולם, שהוליכו שולל ידידים ואויבים כאחד. כשפצחה בריטניה ברינה זו: “לאט לכם לנער הזה”, כי ה”ליגה" היא נפט, ה“ליגה” היא אסטרטגיה, ה“ליגה” היא בטחון התחבורה בנתיבות חלקי התבל, וכל הנוגע בה כנוגע בבת־עינה של התרבות המערבית – נזדעזעו מוסדות האימפּריות. על כף המאזנים של שיקולים מדיניים אלה – היה הענין היהודי, הענין הצודק, הקונסטרוקטיבי, התרבותי, כאבק־פורח, לא נערך ולא נחשב, וגם הטובים שבגויים נכונים היו לנער אותו, שעה שהוצג כמכשול על דרך היחסים הטובים עם “מלכי קדם” אלה. עד שקם קומץ בחורים יהודים, קומץ ממש מבחינה יחסית, ובעט בבנין קלפים זה ונתגלו ערייתו ונביבותו.

מהישיבה האחרונה של מועצת־הבטחון אנו למדים, שהקול התקיף והמתרברב של נציגי “הליגה” לא עשה שוב כל רושם על שום איש, אפילו לא על בעל ה“פּאטנט” עצמו של יצירה זו, על בא־כוח המשלחת הבריטית. וככל שניסה עוד בא־כוחה של הממלכה המאוחדת לבער מן ההצעה ביטויים והגדרות העשויים להרגיז את הליגה, הצביע תוך כדי הצטרפות אקטיבית ביותר בעד הצעת ארצות־הברית, שבה הוכנס בפעם הראשונה שמה של “מדינת ישראל” בתעודה רשמית. וההצבעה הרשמית של האומות המאוחדות כמוה כהכרה קולקטיבית בקיום מדינתנו כצד וכבעל־דברים פּוליטי, כבעל הדברים הצודק והזכאי במשפט המלחמה הנוכחית בארץ־ישראל. אין זה עדיין הכל – אך זהו הישג מדיני חשוב, הישג שמקורו אינו בנאומים ובויכוחים ב“לייק־סכסס”, אלא בהתפתחות הדברים בחזיתות המערכה שאנו עומדים בה.

ב    🔗

הפוגה אינה המטרה, אך היא יכולה להיות דרך למטרה. קשה לשער שאחרי שתי הפוּגות תתחדש המלחמה שוב, אבל אין לנו כל בטחון שלא תתחדש. וכשם שידענו להתכונן, תוך כדי ההפוגה הראשונה, לשלב השני של המערכה, ולעלות עליו בתנופה חזקה יותר וביעילות גדולה יותר, כך אנו מצוּוים להיות מוכנים גם לשלב השלישי, אם יבוא, ושיהיה בודאי השלב של הכרעה אחרונה. אין אנו רוצים בהמשך זה, כשם שלא רצינו במלחמה בכלל; אך אנו למדנו מן ההיסטוריה של הימים האלה, כי לא היו כלל מעשי נסים שעה שעמדו היהודים בימי אנטיוכוס אפּיפנס “מעטים נגד רבים”, אלא כוח של עם הנלחם כשגבו אל הקיר, הצומח וגדל מתוך ההכרח, והאיכות שלו מבטלת ממילא את החוקים המיכניים של הכמות. גם עתה אנו נתונים במצב זה. צבא של ישוב בן 700 אלף איש עומד נגד צבא של שבע מדינות ערביות המונות יחד כ־40 מיליון איש, והוא מנחיל להן תבוסה אחרי תבוסה. אנו רוצים, איפוא, בהפוגה ובהפסקת המלחמה, לא כחלשים ומנוצחים אלא כחזקים וכמנצחים, משום שפנינו לשלום ולבנין.

מועצת הבטחון לא קצבה הפעם זמן מסוּים למשך ימי ההפוגה. היא אינה רוצה להיות דחוקה ע"י תאריכים בנסיונותיה למצוא פתרון של קבע לשאלה זוּ, שנהפכה לשאלה בין־לאומית ממדרגה ראשונה. יהיו בודאי כמה שלבים של התפתחות, עד שימצא הפתרון שיסכימו עליו גם המדינות הערביות וגם מדינת ישראל. ההפוגה ללא פתרון תכוף מהווה, ללא כל ספק, מעמס כבד על מדינת ישראל הצעירה, החייבת להחזיק צבא גדול באופן יחסי, ולהשתמש בחלק נכבד מאוד של תקציבה, שצריך להיות מוקדש לעליה ולפיתוח ההתיישבותי, לסעיף בלתי פּרודוקטיבי מיסודו. אך מוטב הפסד כספים בלי קרבנות אדם מאשר הפסד כספים עם קרבנות אדם, בעיקר לאחר שאת אשר רצינו להשיג בשדה־המערכה השגנו.

ימשך זמן ההפוגה ככל שימשך, אין הוא רשאי להפריע לנו מלהשתמש בו לצרכי ייצוּב מדינת־ישראל בשטחים הארגוניים והקונסטרוקטיביים. תקופת “הממשלה הזמנית” צריכה להסתיים בהקדם האפשרי ולפנות מקום לממשלה הקבועה, הנבחרת בבחירות כלליות ודמוקרטיות. מן ההכרח לסלק את האמתלאות הללו, שהאופּוזיציה המקופחת כביכול, משתמשת בהן בכל הזדמנות, כדרך שהיתה משתמשת בשעתם כלפי הסוכנות וכלפי הועד הלאומי של כנסת ישראל: “ועד לאומי זה”, “ממשלה זמנית זו” וכדומה. האפקט הציבורי והפּוליטי הפנימי של אמתלאות אלה אינו אמנם חזק הפעם כפי שהיה לפני כן. הפעם זאת היא ממשלה, עם כוח מוציא לפועל וכוח כפיה, כדרך שישנם לכל ממשלה, והאזרחים מוכרחים לציית לחוקיה ולפקודותיה, כדרך שמצייתים בכל מדינה מסודרת. אין שוב בארץ מוסדות שלמעלה ממנה, אין נציב עליון בריטי ואין נציבי מחוזות, שאפשר “לרוץ” אליהם ולאכול אצלם קורצא. המוסד היחידי שלמעלה ממנה הוא העם, שלדעתו ולרצונו היא כפופה תמיד – והעם אינו קומץ של רוגנים מזי קנאה. בתקופת המעבר ממשטר התוהו ובוהו של סיוּם המנדט למשטר העצמאות של מדינת ישראל, לא היתה כל ברירה אחרת אלא להשתמש בנתוּנים הדמוקרטיים שיצרו את מוסדות הנהלת הסוכנות והנהלת הועד הלאומי, כדי להרכיב מהם את הממשלה ואת מועצת המדינה של ישראל. העם היהודי חייב לתת כבוד ל“ממשלה זמנית” זו, שידעה במשך הזמן הקצר של קיומה ובתוך תנאי מלחמה חמוּרים מאוד להעביר בשלום את מדינתנו הרכה דרך שדה־המוקשים המדיניים, הצבאיים והאדמיניסטרטיביים, לקומם את המנגנון המדינתי ולהפעילו בצורה יעילה למדי.

אך תקופת־המעבר אינה יכולה להיות אלא קצרה, ואנו מצוּוים להתחיל מיד בהתכוננות רצינית לחיים פּרלמנטריים וחוקתיים קבועים ומקוּימים ע"י חותם־רצונו של העם, שאין עליו עוררין.

גם בשטח הבניה ההתיישבותית, הכלכלית והרוחנית של מדינת ישראל, אנו מוכרחים לעבור מן הארעיות, מן הדמדומים שבין היעלמות כוכבי התפקידים של הסוכנות היהודית לבין זריחת־החמה של תפקידי המדינה – לקביעות, לשיטתיות ולתיכנון, ככל שהמלחמה העמיסה עלינו דאגות כבדות, היא גם שיחררה אותנו מדאגות רבות. על התקופה הזאת שבה נתנו בחוּרי ישראל את חייהם בשדה הקרב, איננו חייבים דין־וחשבון לא להיסטוריה, לא לישוב ולא לעם, שענינים קונסטרוקטיביים רבים לא נפקדו ולא נגאלו בה. עתה כשאנו מקווים שתקופת מלחמה זו מתקרבת לקיצה, מזדקרים לפנינו התפקידים האלה במלוא תכיפותם וחומרתם. התפקיד הראשון והעיקרי של מדינת ישראל יהיה קליטת העליה גדולה, עליה של עשרות ומאות אלפים יהודים תוך זמן קצר בערך, והעליה הרי אינה מסתיימת בזה שהאנשים מועברים מן המחנות וממקומות המוצא לחופי הארץ. מן ההכרח ליצור מקורות מחיה בשבילם, להקליטם בכלכלת הארץ ובחייה הרוחניים – וזה לא יעָשה בלי תנופה התיישבותית ורוחנית גדולה.

מלבד זה קיבלנו מן המלחמה הזאת מחדש, ותוך הדגשה גדולה יותר, את הלקח הישן־נושן. אם כי לא יכולנו להימנע מן ההכרח של פינוי כמה נקודות ישוב, ואף לא יכולנו למנוע את חורבנן של אחדות מהן, הרי בכל מקום שהצלחנו לתקוע יתד אף בנקודות מרוחקות ומבודדות, הפכו אלה למבצרי־עוז במלחמתנו, שאליהם נופצו כלי־מחצו הכבדים של האויב. גם אם נגיע הפעם לידי הסדר של קבע ושלום, אין איש מאתנו יודע כמה זמן הסדר זה ימשך ללא הפרעה, ואנו חייבים לדאוג בהקדם לבטחוננו, תוך כדי התיישבות מתאימה ובעלת־היקף, בשורה הראשונה במחוזות הספר של הארץ, למען נוכל להגן על מדינתנו מפני כל הפתעה.

לא נשתמש בהפוגה, שתהיה ממושכת כנראה, כדי לנוח על זרי־הדפנא של נצחונותינו. בל נזניח את דאגתנו למקרה של התחדשות המלחמה, ובל נדחה אף לרגע את דאגותינו לתפקידי הקימום והיצירה הקונסטרוטיביים. מדינתנו נוצרה במזל “קשת” במשל של גיוּס אנשים ואמצעים לצרכי המלחמה; אנו נכנסים עתה למזל “מאזנים”, למזל של גיוּס כוחות ואמצעים לצרכי האיזון בין תביעות הבנין של המדינה ויכולתה. המלחמה היא לעתים בשביל המדינה בחינת הכרח לא יגונה, אך אין היא מתפקידיה הנורמליים ובוודאי לא מן התפקידים הנכספים. תפקידה הנורמליים הם עתה, כמו שהיו בראשית עבודתנו בארץ, תפקידי בנין, קיבוץ־גלויות, התאחזות והתפשטות משקית, עליה רוחנית וקידמה חברתית. מן האמת הניצחת הזאת אין אנו רשאים להסיח את דעתנו בכל עת – ובודאי לא בעת הזאת שאנו נמצאים רק בראשית חיי מדינה ועצמאות. את הנצחון האמיתי שלו יוכל העם לחוג רק כאשר יצליח להתגבר על המכשולים המרובים המונחים עוד לפניו בדרך זו.

תש"ח