לוגו
חבלי גידול
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

(אחרי המושב השני של ועידת ההסתדרות הרביעית)

 

א.    🔗

אחד־עשר החדשים שעברו מהמושב הראשון של ועידת ההסתדרות הרביעית עד המושב השני, היו חדשי עליה ותגבורת חיילים לישוב העברי בא“י ולתנועת הפועלים המאורגנת בתוכו. תקופת הגאות שעמדה בימי המושב הראשון רק בפרק ההתחלה שלה והיתה מלווה עוד ספיקות רבים אם היא בת קיימא והתמדה, נוספו לה במשך הזמן הזה כוחות מדרבנים וגורמי צמחיה ושגשוג חדשים. מאורעות גרמניה והשם הטוב שיצא לא”י כנאת־מדבר מבורכת אשר פסח עליה המלאך המשחית של המשבר העולמי, שימשו כוחות דחיפה וכוחות משיכה להמוני העם היהודי לבקש בה את מקלטם מחמת הגורל הקשה אשר ניתך על כנסת־ישראל בגולה, ולבנות בה את קינם אשר נהרס. ארץ־ישראל היא כיום הזה אולי הארץ היחידה בעולם השרויה בקדחת של עשיה, של בניה פורצת לרוחב ולעומק, של לידת מפעלים כלכליים חדשים לבקרים, של התפשטות המשק החקלאי בכפר וגידול שטחי החרושת והמלאכה בעיר, של עלית המסחר ומחסור בידים עובדות, ושל גילויי פוטנציה להתפתחות משגשגת מוסיפה ועולה, אם לא יניחו מכשולים מלאכותיים על דרכה ולא יסתמו מתוך שרירות־לב את הצינורות העיקריים שמהם יונקת התפתחות זו: העליה היהודית!

אכן “תקופת גיאות”, אם כי ישנם שוברים בצידה של הגדרה זו, מתוך הערכת דרכה ומהותה של התקופה, לאור חזיונות־הלווי השליליים והמסוכנים המלווים אותה, ולאור הסתירות המתגלות בה לתוכנו ההיסטורי של מפעלנו, מפאת אופיה האנרכי. אבל נעימה מעציבה ומדאיגה ביותר נטפלת לקביעת סימניה של תקופה זו ביחוד בשעה הנוכחית, כאשר מזל הגיאות שאנו עומדים בו הוקדר עלינו בעצם גבורתו. הקיצוץ בעליה יהודית ע“י השלטון הא”י, הנימוקים לקיצוץ זה, הפירוש המסולף של השלטון לנוסחא שהוא עצמו קבע אותה בפולטיקה של העליה ו“הרחבת” המושג “כוח הקליטה של הארץ” לא רק על המצב הקיים באותו זמן אלא גם על המצב שיכול להשתנות בפרפקטיבה רחוקה, הקונצפציה החדשה של השלטון לגבי צרכי העבודה שלנו ו“העצה הטובה” מצדו למלאות את הצורך בידים עובדות במשק היהודי מתוך הריזרבה הגדולה של העבודה הערבית בארץ ובסביבותיה — כל אלה נותנים מקום לחשוש שעין השלטון צרה בהתפתחות הנפלאה שהגיעה לארץ בכוחן של האיניציאטיבה והעבודה החלוצית של היהודים, ומגמת פניה היא לחולל משבר מלאכותי, או לכל הפחות לעכב ע"י אמצעים אדמיניסטרטיביים בעד המשכה וגידולה של ההתפתחות הזאת.

פגיעתה הקשה של פוליטיקה זדונית זו ניחתה במלוא כוח מחצה קודם כל בעליה העובדת. היא נפגעה ממנה במידה הקשה ביותר לא רק בגלל העובדה הקורעת שחקים שבאותה שעה שהמשק היהודי משוע לעליה וישנה בארץ אפשרות של קליטה לרבבות עובדים חדשים, עומדים מחנות הנוער החלוצי המתכשרים לעליה ולעבודה בפני שערים סגורים למחצה או יותר נכון לשלושת־רבעים — אלא גם בעובדה שאף במחנה הפועלים הנמצא כבר בארץ והשרוי כאילו בתקופה של גיאות, היתה יד הפּוליטיקה הזאת לרעה ולמכשול. כי אין כל ספק בדבר שנקודת המוצא לרוב החזיונות השליליים בתוך ציבור הפועלים, אשר בהם דן המושב השני של ועידת ההסתדרות מתוך התרגשות רבה, כמו עזיבת המושבות, עזיבת עמדות הכיבוש במשק המדינה, הנהירה אל העיר, הבהלה הספקולציונית והיגררות חלקים ידועים בציבור הפועלים אחרי הקוניונקטורה ורווחיה הקלים — מקורם ראשית כל בחוסר עליה מספיקה, אשר יהיה בה כדי למלאות את צרכי העבודה בכל מקום ומקום ותכניס שיווי־משקל ב“הצע ובביקוש” שבשוק העבודה.

לאור המציאות החדשה הזאת הולך ומתבלט ערכה הקובע והמכריע של העליה לא רק כפרוצס טכני של העברת אנשים לארץ, אלא כמפתח העיקרי לפרובלימות החיוניות המתעוררות בדרך עבודתנו. העליה היא התשובה לימי משבר והיא התשובה גם למשברים פנימיים שאנו נאבקים עמהם בימי רווחה; היא איננה רק שאלה של כמות אלא גם שאלה של איכות; וקשה קשה מאוד תהיה מלחמתנו על איכותה של תנועת הפועלים ועל שמירת אופיה החלוצי כל עוד יהיו קיימים אותם סרסורי־העבירה הנוצרים בשוק העבודה בגלל חוסר העליה, והמעבירים את שחיתותה של הדיספרופורציה שבקוניונקטורה גם לשדה זה שחומת ההגשמה החלוצית היתה מגן לו כל הימים. באשר אנו רוצים בכיבוש כל ענפי העבודה ע“י הפועל העברי, אנו רוצים לראות את הפועל העברי גם בעיר וגם במושבה, גם בחקלאות וגם בבנין, גם במשק היהודי וגם במשק המדינה והמוניציפאלי, גם ברכבת וגם במשטרה, גם במפעלי ההון הבין־לאומי וגם במפעלים הקונצסיוניים של ההון המעורב — ולא כל פועל יכול לעמוד בנסיון קשה זה לבחור בשכר עבודה נמוך ובלתי מספיק לקיומו, או מספיק רק בצמצום רב, במקום־עבודה ש”קרני־הפז" של הקוניונקטורה לא הגיעו אליו, ולא להיפתות לשכר יותר גובה הצפוי לו במקום אחר, שאף הוא סוף סוף מקום עבודה הדורש את הפועל היהודי.

לנו ישנה אמת־מידה חלוצית שבה אנו מודדים את הדברים. תנועתנו תובעת מאת הפועל נכונות של כיבוש והגשמה בכל התנאים והמצבים, ודחיית האינטרס של הפרט בפני הצורך הציבורי והלאומי. אבל לא ייתכן בכל זאת להתעלם במקרה זה מן הסיטואציה אשר נוצרה ע“י גורמים חיצוניים. המצב שנתהווה בארץ בגלל הפוליטיקה הנלוזה של העליה, הוא קודם לפסיכולוגיה של פריקת חובות חלוציות; הפסיכולוגיה באה רק אחרי כן, היא בבחינת תאוות־האכילה שבאה עם מעשה־האכילה, והיא הרת כשלונות וסטיות, אשר מי יודע אם יעלה בידינו להתגבר עליהן בטרם יוסרו הגורמים האובייקטיביים ובטרם יהיו די פועלים ועולים בארץ אשר יוכלו לספק את הדרישה בכל המקצועות הקיימים, ובאלה הנוצרים ע”י הדינמיקה של העליה עצמה.

 

ב.    🔗

בסימנה של בשורת הגידול עמד המושב הראשון של ועידת ההסתדרות הרביעית ובסימנים של חבלי הגידול עמד המושב השני של ועידה זו. “הפועל בתקופת הגיאות” פירושו בשפת המציאות: תגבורת כוחו במנין ובבנין; פירושו: עבודה ולחם לפועל בארץ; פירושו: מפעל משקי וחלוצי גדול, מפעלי התיישבות ללא אמצעים ציבוריים, מאמץ עצמי של הקיבוץ ושל הפרט, להאחז באדמה ובמשק; פירושו: הרחבת המפעל הקואופּרטיבי של הפועל, גידול רכושו הציבורי, תגבורת יכולת החסכון שלו; ופירושו לבסוף: מעון לפועל, גג על ראשו, דירת קבע לו ולמשפחתו, בעיר ובמושבה. המפעלים האלה אינם כולם אורה בלבד, פה ושם מתגלים גם צללים, פה ושם הצללים מקופלים וחבויים עדיין ועלולים להגיח רק בזמן מן הזמנים, אם לא יוקם בפניהם תריס חברתי מבעוד מועד. וטוב שאנו חוזרים לעתים בועידותינו ובמועצותינו על בדיקת יסודות התנועה ובוחנים לאורם את המציאות שלנו; וטוב שישנה בתוכנו בקורת עצמית זו, הקפדנית, שאינה מחפה על חטאים פנימיים, ששוברת כוסות של זכוכית לבנה מול פני גיאות האופטימיות בתוכנו, ומנסה להציל את התנועה משיכחת עצמה ותעודתה, מסטיות איגואיסטיות, מהתרופפות הערבות ההדדית והאחריות ההדדית בתוכה. עצם הדיון והבירור בשאלות אלה יש בו משהו מטהר; הוא אומר קודם כל שעין המצפון הציבורי שלנו צופיה תמיד, שאין היא נותנת להשלות את עצמה ע"י ברק של כיבושים חיצוניים בלבד, גם אם הם רבים ועצומים, שהיא בוחנת תמיד את תכנו של כל כיבוש ואת כוח קליעתו לא רק להנאת הפרט, אלא להנאת הציבור, ולא רק להנאת הציבור שישנו כבר בארץ, אלא גם של זה אשר עומד וצריך לבוא. ואם לא תמיד עשוי בירור זה להחזיר למוטב את אלה שנתפסו כבר לדבר עבירה חברתית ודשים בה, הרי עשוי הוא בלי ספק לשמש תריס מוסרי בפני פרצות נוספות.

ואעפי“כ דומה היה הויכוח הרגשני הזה בועידה לא פעם כצלצול מבהיל יותר מדי בפעמוני הסכנה, שעשוי לעורר פּניקה ולהפיק רושם בלתי נכון ממצב הדברים, כאילו נהרסו כל הסכרים במחננו, נתערערו כל היסודות וכאילו הפרצות אשר ניבעו בחומה עוברות את המידה של קלקולים וסטיות המלווים בהכרח כל פרוצס מעין זה של גידול והסתעפות, בעיקר בתנאי סביבה של אנרכיה כלכלית שאנו חיים בה כיום ובתנאי עליה שיש לה באמת אופי של סטיכיה, ושמידת הכשרתה החלוצית איננה מספיקה. שני הצירים שמסביבם הסתובב הויכוח הזה היו ההרצאות על “השיכון” ו”העבודה השכירה", שבהם מתגלים בעיקר מקומות תורפה לא מעטים. העבודה השכירה היא הנקודה החמורה ביותר. עבודה שכירה אצל חברי ההסתדרות, עבודה שיש עמה ניצול ושעבוד ועשיית רווחים של פועל על חשבון הפועל חברו, זה חזיון שאי אפשר לסבול אותו בתנועתנו. אנחנו איננו יכולים בנידון זה להקיש היקשים מתנועות פועלים אחרות שאינן מדייקות כל כך במצוה זו וסובלות בתוך שורותיהן גם מעבידים, באשר ההשתייכות לתנועה אצלן היא אידיאולוגית בלבד, ואינה מותנה כלל באורח חייו של הפרט. תנועתנו איננה תנועה של פּרוליטרים מלידה, הדבק שלה איננה רק האידיאולוגיה כי אם המעשה החלוצי, והיא חלוצית לא רק בעבודתה בארץ, בהעפלה הכיבושית שלה, אלא בעצם היותה לתנועת פועלים, בעצם הפיכתה צאצאי בעלי־בתים ובורגנים זעירים לעובדים. בשטח זה יכולים להתגלות תמיד אטביזמים שונים, לפיכך לא רק מבחינה פרינציפיונית אלא גם מבחינה חינוכית מצוּוה תנועתנו להקים סייגים וסייגים לסייגים מסביב למצוה ראשונה זו בחוקת ההסתדרות.

ואמנם כאשר התחיל המרצה בשאלה זו לגולל את מראות הנגעים על גבי יריעה רחבה וארוכה, כשהתחיל למנות אחד אחד את שטחי העבודה והמשק אשר בהם מצויה עבודה שכירה אצל חברי ההסתדרות: עבודה שכירה בקואופּרציה היצרנית, עבודה שכירה בהובלה, עבודה שכירה בענף הבנין, עבודה שכירה בהתיישבות חקלאית, עבודה שכירה בשירות בית, עבודה שכירה במקצועות החפשיים, וכאשר התחיל לפרט מספרים ואחוזים ושברי האחוזים — עברה כעין צמרמורת את השומע ותמונה מבהילה מאד הזדקרה נגד עיניו. אולם כשבא המרצה לידי סיום וסיכום, נתברר שהעבריינות הזאת מתנודדת בין אחוז אחד לשני אחוזים ממחנה הפועלים בן הרבבות המאורגן בהסתדרות, ושגם מאלה אפשר לנכות בודאי כמה וכמה שברי אחוזים על חשבון של שוליות אשר לגבם אין תפיסה להגדרה זו של “עבודה שכירה”, וכמה וכמה שברי אחוזים של עבודה שכירה כהופעה זמנית וחולפת — לעומת זה חיים תשעים ותשעה או נניח תשעים ושמונה אחוזים של חברי ההסתדרות חיי עמל כשרים ללא ניצול עבודת זולתם.

ונשאלת השאלה: האמנם אפשר לדבר כאן על “תהליך של דיפרוליטריזציה”, על “תבוסות וכשלונות”, על “הבריחה מן המעמד” כדבריהם של כמה מחברי “השומר הצעיר”, או על “יציאה מן המעמד” כדברי רבים מחברינו; והאם אפשר למתוח את קו הבקורת במידה כזאת, עד כדי להפיק רושם שכל המחנה עומד בלהבה בגלל חטאם של שני אחוזים מתוכו? ומתי היה מחנה הפועלים שלם יותר, ללא כל סטיות וקלקולים? גם בתקופה הקלסית של החלוציות, בימי העליה השניה, היתה בריחה ופרישה מן המעמד; האחוז היה אז בודאי לא יותר קטן מאשר היום והאחוז הנשאר לפליטה בודאי לא היה יותר גדול מבחינה יחסית מזה של היום; רבים מכובשי העבודה בימים ההם עזבו את העבודה ואת הארץ גם יחד, לא מעטים מהם הפכו לרוכלים באמריקה או לחנוונים בא“י, עברו למקצועות חפשיים, נעשו פרדסנים ובעלי רכוש — ואעפי”כ לא אלה הם אשר קבעו וקובעים את דמותה ואת תוכנה של התקופה ההיא בדרכה החלוצית המעפילה של תנועת העבודה בארץ. הוא הדין בימי העליה השלישית והרביעית. אף בתקופה הנוכחית אין דמותה ותוכנה של תנועת הפועלים נקבעות ע"י שני אחוזים חוטאים וסוטים שבקרבה, אלא על ידי תשעים ושמונה האחוזים נאמני בריתה ושומרי משמרתה.

לפיכך יש לדבר על חזיונות שליליים בקצוות השונים של המחנה, וצריך להלחם בחזיונות האלה, צריך להקים תריס בפניהם, ביחוד בתקופה שכה מרובים בה הפיתויים וסרסורי העבירה, וכה קל המעבר מחיי עבודה לחיים קלים המזדמנים תמיד בתקופות של קוניונקטורה; צריך להרחיב ולהעמיק את פעולת ההסברה והחינוך הציבורי בתוכנו, וצריך לשכלל את הפעולה הארגונית; אבל אין להפריז ואין להכליל ואין לראות באפיזודות, שהן תמיד בנות לוויה של כל חיי ציבור וחברה, יהיו אלה המוסריות והטהורות ביותר, כאילו מפנה יסודי בתוכנה ודרכה של תנועתנו.

גם בנקודה השניה שעליה נסבו דברי הויכוח והבקורת החמורה במושב זה של הועידה, בשאלת השיכון והסכנות החברתיות שכבר נתגלו ושעתידות להתגלות בו, היתה הפרזה לא מעטה. נעשה מפעל כביר בתוך ציבור הפועלים. אלפים משפחות מתוכו, אשר השלימו עם הווית חייהם בתור פרוליטרים לנצח, ללא תקוה ל“אמנציפציה” וללא סיכויים לעבור פעם לעבודה ברשות עצמם, להתיישבות; אלפי פרוליטרים אמתיים (וכאלה הם גם הפקידים וכל בעל מקצוע או מחוסר מקצוע אשר אין ברשותו מכשירי תוצרת אחרים מלבד שתי ידיו הריקות) הגיעו או עומדים להגיע, ע“י סיוע ארגוני של מוסדות הסתדרות וע”י חסכונותיהם הקטנים, לבית־דירה ומעון להם ולילדיהם, בסביבות העיר או המושבה שהם עובדים בה. נחלת שדה ופרדס אין להם ולא תהיה להם. זהו אוהל תם של האדם העמל, זאת היא נחלתו היחידה: דלת וחלון ואולי ערוגת פרחים מאחורי החלון הזה וערוגת ירק בחצרו. זאת היא משאת נפש שאליה שאפה תנועת הפועלים שנים רבות, והיה זמן שהסיסמא “שכונת עובדים” עמדה במרכז מחשבתה ותביעותיה של התנועה — והנה הגיעה השעה שמשאת נפש זו הולכת ומתגשמת, ומה גדולה הרתיעה ומה רבו הפחדים פתאום! האמנם יש כאן “התבצרות דיפרולטרית” כפי שהתבטא מישהו בועידה? אכן גם כאן נמצא אחוז קטן אשר לא עמד בפני פיתוייו של יצר הזמן והוא משכיר חדר במחיר השוק המאמיר, וישנם גם פה ושם יחידים אשר נאחזו במצודת הספיקולציה ועושים מסחר במגרשם או בביתם. במצב הזה ישנה תקלה גדולה והוא מחייב פיקוח הסתדרותי על השיכון, והגבלת השימוש החפשי של החבר ברכוש. אבל גם כאן אין העבריינות סימנו הכללי של המפעל, ואין היא יכולה לשמש נקודת מוצא להערכתו ולרצון צמצומו וקיצוצו, או לרצון הכנסתו לתוך הגבלות כאלה שהוא לא יוכל לעמוד בהן ושגם אינן רצויות מבחנה אובייקטיבית.

קשה להבין באיזו דרך מוזרה התגנבה אלינו המחשבה שיש להעמיד את שיכון הפועל העירוני על כתלי הביטון או על כתלי הלבנים הערומות בלבד, ללא גינה וללא מגרש. כשאנו מדברים על צפיפות האוכלוסין בא“י, כוונתנו היא יצירת אפשרות של כלכלה ומחיה בארץ להמונים יהודיים גדולים, אבל לא לצפיפות של חומות, לא להגיע בית בבית, ולא לצפיפות של ששה בחדר אחד; וכשאנו מדברים על א”י שהיא קטנה, הרי שוב אנו מדברים על האספקטים הכלכליים שלה בהתאם לצרכי העם, אבל אין איש חושב בזה שאין בארץ די מקום להכיל, במובן האלמנטרי של המלה, המונים יהודיים עצומים, וכי לשם כך יש הכרח לנהל פּוליטיקה של צמצום בשטח הבניה העירונית או הסביב־עירונית, לבנות רחובות צרים ללא גן וללא מגרש ציבורי, ללא עצים וללא חתימת עשב, ללא אויר וללא מרחב, רק חומות אל חומות, אשר מביניהן נרים את ראשינו ונציץ אל אותה פסת היריעה הכחולה המצומצמת אשר אוסקר וילד ב“בלדה מבית־האסורים” שלו אומר עליה ש“אסירי־עוני קוראים לזה שמים”. והעיקר, שהפועל העברי צריך להיות החלוץ על השדה “התרבותי” הזה!

ואין אני דן בשאלה מנקודת ההשקפה של החקלאים בתוכנו, הרואים בגינת הפועל העירוני ובמגרשו הנטוע לכל הפחות סמל לחקלאות לאיש־העבודה שאינו יכול להגיע לחקלאות עצמה וגורם חינוכי לילדיו; ואין אני דן בזה מנקודת ההשקפה הכלכלית, באיזו מידה עלול מגרש של דונם, למשל, בסביבת חיפה להיות למשק־עזר ממשי למשפחת הפועל היום, ובעיקר בימי צרה וחוסר־עבודה מחר — אם כי אין לזלזל כלל וכלל בשאלה זו, וערים הרבה יותר גדולות מתל־אביב ומחיפה, באירופה, שאף אצלן כל זרת קרקע נשקלת בזהב, הקצו שטחים גדולים בסביבתן למטרות כאלה, לטובת אלפי משפחות פועלים וגם לטובת הערים עצמן; אבל דן אני בשאלה זו מנקודת ההשקפה של היגיינת־הנפש והיגיינת־התרבות של הפועל, אשר ביתו ומגרשו הקטן הזה הוא נחלת הקבע היחידה שלו בארץ, ואינני חושב שיש בזה איזה אידיאל להכניס את הפועל לתוך חור או לתוך מרתף ואין שום הכרח אובייקטיבי לכך, לא מטעמי הפּוליטיקה של העליה ולא מטעמי הפּוליטיקה של ההתיישבות. יש לדאוג לכך ליצור בטחונות שהדונם או חצי הדונם לא ישמשו אובייקט לספקולציה ולרווחים שאינם מהוגנים — אבל אין לראות בזה דחיקת רגליו של מי שהוא או הצרת צעדי השיכון בשביל העליה החדשה, כיון שאין בזה לא הכרח ולא צורך שכל העליה תתרכז בתל־אביב ובחיפה או בירושלים וסביבותיהן, ויש בא“י עוד די מרחב לשיכון, בעיקר בתקופה זו של “קפיצת הדרך” ע”י מכשירי ההובלה החדישים. אנו מצווים לבנות קומות על גבי קומות את הכלכלה שלנו, לעשותה אינטנסיבית ומצופפת לבלי להשאיר בה זרת לא מנוצלת, אבל אין לעשות כך בשטח השיכון והבניה.

ועוד דבר: בקשר עם הויכוח שהיה בועידה הזכיר מי שהוא, שיש פועלים המתחילים לדאוג לעת זקנתם ורואים ב“נחלתם” הקטנה במידת־מה משען לעת הזאת: והנה נטפלו בויכוח למלה זו ואמרו: דאגה לעת זקנה — פירושה רינטה, ורינטה פסולה תמיד. ונכון הדבר: רינטה פסולה תמיד. אבל נדמה לי שבקלות יותר מדי עוברים אצלנו על פרובלימה רצינית זו. במשק השיתופי, בקבוצה ובקיבוץ, איננה קיימת שאלה כזאת; צורת חיים זו היא באמת “חברת אחריות” לימי זקנה ולאבדן כושר העבודה של הפרט; גם במושב העובדים איננה קיימת שאלה זו בצורה כה חריפה. יש משק, יש קרקע ומכשירי תוצרת, יש ילדים במשק, ישנה עזרה הדדית בין החברים, ישנה דאגת הכלל לפרט. אבל שאלה זו קיימת ועתידה להיות קיימת באופן טראגי מאד בשביל הפועל העירוני. כי איננו רשאים להתעלם מן העובדה, שתנועתנו איננה מורכבת כיום, כפי שהיתה פעם, מרווקים בגיל צעיר; ישנם כבר אלפים העומדים בשרות החלוצי של העבודה עשרות בשנים, ולא מעטים מהם מתחילים להרגיש כבר בעצמותיהם את קרבת השנים אשר אין בהן חפץ — ומה יעשו אלה כשיבואו “ימי הרעה”, בשעה שאין לא ביטוח ממלכתי לימי זקנה ולא קופת פנסיה, האם יחזרו על הפתחים? לא די להגיד שרינטה פסולה — צריך לתת תשובה ממשית על השאלה הזאת. והאין במתן פתרון ציבורי לשאלה זו (כי מפתרון ממלכתי אנו כנראה רחוקים עדיין) המפתח למניעת כמה סטיות וקלקולים במחננו?

 

ג.    🔗

המערכת השניה של השאלות אשר בהן דנה הועידה, שאלות התרבות וחינוך הנוער, אף בה אפשר למצוא בודאי מפתח להבנת כמה וכמה חזיונות שליליים שנמנו במערכת השאלות הכלכליות. כל כמה שתנועתנו הולכת וגדלה בכמותה, מסתמנים יותר ויותר הקשיים הנובעים לפרקים מתוך אי־התאמה בין כושר רוחה לבין תפקידי הכיבוש וההגשמה החלוצית העומדים לפניה. גם במידה שהורם הלוט מעל פני שאלה זו בועידה, נתגלו התהומות שבה והן עתידות להתגלות יותר ויותר במידה שנרבה לטפל בה ולרדת לעומקה. על כל פנים הצגת השאלה הזאת לבירור מקיף וממצה בתוכנו — היא צו התקופה; ומן הקליעה לנקודת ההכרעה של השאלה, ומבקשת תיקון ופתרון במקום שהיא חיונית ביותר, תלוי לא רק עתידה ועיצוב דמותה התרבותית של תנועתנו, אלא גם עתידו ההיסטורי של מפעלנו כולו.

ושוב, גם לגבי שאלה זו אין לבקש את נקודת־המוצא בהיקשים ממה שהיה פעם על זה שישנו כיום. אמיתותם ההיסטורית של היקשים כאלה מוטלת תמיד בספק, הן במה שנוגע לשטח הכללי של הפּרובלימה והן במה שנוגע לשטח המיוחד שלנו. “תור הזהב” לא היה ולא נברא, הוא מצד אחד מושג דמיוני הנעוץ בטעות המרחק, ומצד השני הוא מצטרף מניצוצות ניצוצות קטנים של תקופות ממושכות, תקופות אשר בני הדורות ההם ראו אותן בודאי כחשכות ועמוסות פגימות וליקויים, ואף הם נשאו את עיניהם בודאי לאיזה “תור זהב” של תקופה רחוקה אשר מאחוריהם. מה שיש באמת ומה שאי־אפשר להחזירו, אלה הן תקופות בראשית, החורתות את רישומן העמוק בקורות החיים והעולם והמלוּות חיל ורעדה של התגלות ושל התהוות חדשה.

היתה תקופת בראשית של התנועה הסוציאליסטית, ימי ההתגלות הראשונים שלה מופזים קרני אורה של השמש העולה. בראש התקופה הזאת עמדו ענקי הרוח, וקודם כל ענק־הרוח שלה, יוצר הסוציאליזם המדעי קרל מרכס. אבל תוכנה, מהותה, אופיה וגדלותה של תקופה כזאת הם בזה שהיא אינה חוזרת עולמית, שהיא חד־פעמית אצל כל תנועה אשר איננה ממלאה את שליחותה תוך כדי תנופה מהפכנית אחת, אלא נידונה מראש לפרוצס ממושך של התפתחות, של הבשלת תנאים אובייקטיביים ובגרות כוחות סובייקטיביים כדי שתביא את רעיונותיה ואת שאיפותיה לידי הגשמה. אי־אפשר שיהיו שני קרל מרכס כשם שאי אפשר שיהיו שני ניקולאוס קופרניקוס; וכשם שאפשר רק פעם אחת לחולל מהפכה כזאת בגרמי השמים ולגלות את כבשונו של העולם, שהארץ סובבת את השמש, כך אפשר רק פעם אחת לחולל מהפכה בגרמי החברה ולגלות את המגמות היסודיות של התפתחותה — וכל עוד מהפכה זו עצמה אינה הפכת ואינה מתבדה, כל עוד היא ממשיכה לשמש קו ומשקולת בדרכי המחשבה, הרי כל ההולכים בדרכה מוכרחים להיות במידת מה אפיגונים, אם גם הם במעלות רוחם וכשרונם אינם נופלים או אולי גם עולים על רבותיהם.

קשה לומר שמאחרי מרכס ותקופתו לא קמו אישים בעלי גילויים אינטלקטואליים ולא גדלו קניני הרוח בתנועת הפועלים העולמית; להיפך, עצם המרכסיות, המיתוד שלה בתורת החברה ובתורת הכלכלה, מצאה את המשך בנינה, את הבהרתה ואת פירושה, את בקורתה ואת התאמת או אי־התאמת מסקנותיה לדינמיקה החיה של ההתפתחות, ע“י שורה של הוגי־דעות ואנשי רוח בעלי פורמט גדול, אשר גם כיום, בתקופת המבוכה והירידה לכאורה, לא פסו עוד מתוך התנועה. אולם, אם לגבי ה”צמרות" של התנועה יכולים להיות חילוקי־הערכה בנידון זה, הרי אין כל ספק בדבר שתנועת הפועלים בכללה, על כל פנים זו אשר באירופּה, היא היום הרבה יותר תרבותית והרבה יותר משכילה והרבה יותר בעלת הכרה משהיתה זו אשר מצאו אותה מרכס וכוכבי־הלויה שלו בשעת מתן תורה; אז היה זה ציבור אמוֹרפי לגמרי, גוש של עוני ושעבוד, פרוע כמעט, מורכב ברובו מאנאלפביתים, אשר לא ידעו כלל איך לגשת אליו, איך לתפוס אותו למחשבה החדשה, ואשר אפילות רוחו היתה אולי הקושי הגדול ביותר שעמו נאבק הסוציאליזם במשך יובל שנים. ואם הכזיבה התנועה הסוציאליסטית פעמיים במשך עשרים השנים האחרונות, פעם עם פרוץ המלחמה העולמית, ועם מוצאי־המלחמה העולמית בפעם השניה, הרי זה לא בא בודאי משום נמיכות קומתה התרבותית ולא בגלל היותה אפיגונית, אלא משום שישנו עוד כנראה שטח בלתי מגושר מן הרעיון אל המעשה, אשר תנועת הפועלים צריכה לעבור אותו עד כדי שתוכל לעמוד בנסיון של ההכרעה האחרונה ותוכל להשתמש במלוא כוחה הרוחני כדי להקים את משטר החיים החדש אשר אליו היא חותרת. ואכזבות הרי היא הנחילה ונחלה גם בעצם “סערת האביב” שלה, גם בימי ראשית אונה ופרוץ רוחה הרענן, גם בתקופה ההירואית, אשר זהרה מהבהב נגד עינינו תמיד; וכיבושים חשובים הרי היא כבשה בכל זאת גם בתקופה הנוכחית.

 

ד.    🔗

נקודת המוצא איננה, איפוא, בהיקשים; היא איננה בהיקש ממה שהיה פעם על מה שישנו כיום, והיא איננה גם בהיקש מתנועת הפועלים העולמית על תנועתנו אנו, או להיפך. גם לתנועת הפועלים העברית בא“י היתה תקופת בראשית עטורת זוהר, אשר חרתה בחיינו רישומים עמוקים — והיא לא תחזור עוד. גם לתנועתנו קמו אנשי רוח ראשונים אשר גילו את כבשונה של דרכנו וקבעו את נקודת־המהפכה העיקרית בחיי העם והתנועה: שיבה לעבודה, לקרקע, ליצירה העצמית, ליצירת צרכי בראשית של האומה, התנערות מן הטפילות שדבקה בחיי האומה בתקופת גלותה הממושכת, הגשמה עצמית והקמת צורות־חיים מחודשות ומשחררות, שיש בהן חזון עתידות לאדם ולעם — זוהי האש אשר נתגלתה פעם, ואשר פעמיים אי־אפשר לגלות אותה. גם היסודות הראשונים האלה של תנועתנו מצאו להם את המשך בנינם, את הבהרתם, את בקורתם ואת התאמתם לדינמיקה של ההתפתחות החדשה, עם המשך גידולה של התנועה. לידי אפיגוניות אצלנו בודאי שלא יכולנו להגיע עוד, באשר תקופת בראשית שלנו איננה עוד רחוקה כל כך ורבים מיוצריה, מסוללי דרכה וממעצבי דמותה של תנועתנו עוד חיים אתנו ופועלים בתוכה. ומה שנוגע לרמה התרבותית של תנועת הפועלים העברית כיום, הרי אין להשוות, כמובן את הציבור מן חמש רבבות בארץ ובן עשר רבבות בגולה, לשכבה הדקה של יחידי סגולה בימים ההם — אבל בדרך כלל בודאי שאין הרמה התרבותית של ציבורנו כיום נופלת מזו השכיחה שבדור העברי הצעיר אז. להיפך, ישנן כיום בתוך התנועה, במידה הרבה יותר גדולה משהיו פעם, שכבות עבות למדי של אנשי תרבות והשכלה, של צעירים אשר קראו ושנו ומילאו את כרסם ספרים וידיעות. יש רק הבדל אחד — וכאן “מקודת הקפיצה” של הפרובלימה, וכאן שונה היא תכלית שינוי שאלת התרבות אצלנו מאשר בכל תנועת פועלים אחרת; ההבדל הוא שהדור הראשון לתנועת הפועלים הארץ־ישראלית ידע גם “חומש” ו”תהלים" והדור הזה אינו יודע.

אני משתמש בכוונה בהגדרה זו, הנראית כ“וולגרית”, ושהיתה פעם אידיאל תרבותי של “שואב המים” אשר בעיירה היהודית, כדי לסמן פרובלימה עמוקה וטראגית בתרבות הדור היהודי החדש — למען לא נפליג לשדות הרחוקים והרחבים של ההפשטה. אם קיימת כיום בקרבנו פרובלימה תרבותית רצינית, הרי אין זאת שאלה של כמות ולא שאלה של השכלה במובן הרגיל (אם כי בודאי גם שאלה כזאת קיימת) — אלא קודם כל שאלת תוכנה המהותי של תרבותנו. והשאלה איננה בויכוח על האינטרפרטציה של מרכס ועל המיתודיקה המדעית בהערכת חזיונות שונים בחיים ובחברה, אלא במצע ההיסטורי לחידוש חיינו התרבותיים בארץ. שום תרבות, לא תרבות חיים ולא תרבות רוח, איננה יכולה להתקיים ולהתפתח בלי שרשים; היא אינה יכולה להתקיים מהכלורופיל אשר בעליה החיצוניים בלבד, ממתנת חנם זו שהיא קולטת ומלקטת מן ההפקר של אור העולם — אם אין כלורופיל זה מקושר אורגנית לסובסטנציה של חיים אשר היא יונקת אותה בשרשיה מן ה“אמהות”, ממסורתה ומערכיה הקדומים.

מקורו העיקרי של חזיון הכמישה וסילוק השכינה והתרופפות כוח היצירה הרוחנית בדור הזה בישראל (וחזיון זה אינו בתנועת הפועלים בלבד, אדרבה, הוא בא לידי גילוי בתנועת הפועלים הרבה פחות מאשר בשדרות־עם אחרות) הוא בחוסר שרשיות זו, בזה שחסר לה לתרבות הדור הצעיר אותו הדבר המוחלט והבלתי מותנה שהיה לה לתרבות הדור הקודם ושישנו לכל תרבות האחוזה במסורת קדומה (והדבר המוחלט הזה איננו רק במקום שקיימת רליגיוזיות קפדנית, אלא גם במקום ששלטת סקולריזציה גמורה, בנויה על יסודות מוסריים, על תוכן סוציאלי עמוק ועל אחריות קולקטיבית). לפיכך תרבות זו נשארת תלושה גם בשעה שהיא מדברת וכותבת עברית, והיא נשארת רופסת גם בשעה שהיא כאילו מחבקת זרועות עולם; לפיכך אין בה כל מידה נכונה להערכת דברים ולהערכת עצמה; לפיכך היא כה “מודרנית”, כה נוחה לקלוט וכה נוחה לפלוט, מרעישה את כל בדיה למשב כל רוח קלוקל, מעטה עליה מסכות שאולות, גם את נעוות הדמות ביותר, ומפזמת כל “מנגינת רחוב” חדשה וזרה; לפיכך היא מתנודדת תמיד בין הקצוות, היא פעם קומוניזמוס ופעם פשיזמוס, תמיד בלתי בטוחה בדרכה, תמיד מחוסרת כוח ההכרעה הפנימי, משמשת תמיד כנה אשר מרכיבים עליה על נקלה כל זמורת זר וכל דעה נפסדת, גם את האנטי־תרבותית, האנטי־חברתית והאנטי־אנושית ביותר.

אכן, אנחנו כבשנו כיבוש תרבותי גדול בדור הזה, את הלשון העברית. לא רק בא“י, כי אם גם בגולה נפוצה ידיעת הלשון העברית כיום במידה שלא היתה נפוצה בשום זמן מן הזמנים במשך כל התקופה הארוכה שנותקנו בה מעל אדמתנו, ואולי גם במשך הדורות האחרונים שלפני החורבן בא”י עצמה; רבבות, רבבות, לומדים עברית, רשתות של בתי ספר עבריים קיימות בכל רחבי הגולה, רבבות רבבות יודעים עברית, מדברים בה וגם כותבים בה — ואעפי“כ תוקף אותנו לעתים רגש של עצבות ודאגה רבה למראה הכיבוש הזה. מהי הלשון הזאת? איזו קליפה טפלה, איזה סכום גדול או קטן של מלים פורחות בלתי מעוגנת במקורן, מדרדרות כאבני־שפך, ללא דבק הדורות וללא שום בריח תרבותי ברוחן. ולא רק אלה שלמדו עברית בימי בגרותם כך, אלא גם אלה שינקו אותה ב”לשד אמם" בא"י, גדלו בה ונתחנכו עליה. ויפה תיאר ב. כצנלסון בהרצאתו את הטיפוס של “בני הארץ בגולה”, את תלישותם, את שטחיותם, את פריקת העול מצדם, את הנכר שלהם גם לארץ וגם לתרבות שעליה גודלו ושאותה הם ממירים על נקלה בתרבות אחרת ובלשון אחרת. גם “בני הארץ” בארץ אינם שונים בהרבה. ואין כל פלא אם הצרכנות לספר עברי ולעתון עברי עומדת בפרופורציה הפוכה להתפשטותה של ידיעת הלשון העברית, כי אין בין שני אלה שום קשר ושום השפעת גומלין, כי הלשון צמודה לספר רק בשעה שפועלת בה רצינות היסטורית, בשעה שיש בה כוח־כובד תרבותי המחבר אותה אל אדני היסוד, והיא אינה זקוקה לו לגמרי בשעה שאיננה אלא נפח תפוח בלבד, ויהא גודל הנפח הזה מה שיהיה.

 

ה.    🔗

כאן היא “נקודת הקפיצה” של הפרובלימה — ופתרונה אינו קל ואינו ניתן אפילו להגדרה בהצעות שימושיות. כשדנים בשאלה הזאת מתוך הצורך לתת תשובות על תביעות דחופות ושוטפות, מוכרחים להתאים את הכלים לצורך זה; אבל מלבד “חיי שעה” יש בה גם שאלה של “חיי עולם”, ואף אלה תובעים כלים מיוחדים להם. התקופה הנוכחית העמידה את העולם בפני הפרובלימה של אוטרקיה לא רק במובן המשקי והכלכלי, אלא גם במובן הרוחני. שאלת ההתבצרות בתחום הרוחני של האומה, עלתה על הפרק כשאלת גורל לא רק אצל עמים קטנים חלשי־תרבות, אלא גם אצל עמים גדולים כבדי תרבות. רעיון האוטרקיה הזה הוא שלילי וריאקציוני, גם בשטח הכלכלי וגם בשטח הרוחני, בשעה שמתלווה אליו כוונה שלילית, אנטי־סוציאלית ואנטי־תרבותי; אבל הוא חיובי בהחלט בשעה שתוכנו החברתי והתרבותי הוא חיובי. אינני יודע אם עלינו להצטער על כך או לא להצטער — העובדה היא עובדה: אותם היסודות שעליהם היתה בנויה התקופה הליברלית התערערו לחלוטין. מקודם התערער “אזרח העולם”, אח"כ התערער “משק העולם”, עכשיו הולכת ומתערערת “תרבות העולם”. מחשבת האוטרקיה באה כהגנה עצמית של העמים מפני השערים הפתוחים והמפולשים יותר מדי, שרוח פרצים מהרסת עוברת בהם עד שאין איש ואין עם בטוח מפגיעתה הרעה. ואם העמים הנטועים על אדמתם כך — אנו שמתחילים רק להנטע ושהננו הקרבנות הראשונים של תמורת עולם זו, על אחת כמה וכמה.

המשגה ההיסטורי הגדול ביותר שאנחנו עלולים לעשות בתקופה זו יהיה זה, אם נשנה רק את האוכף שרכבנו עליו ולא נשנה את הסוס; אם במקום התרבות הרוסית והתרבות הגרמנית שרכבנו עליהן תמול והושלכנו מעל אוכפיהן ארצה, נרכב היום על מרדעת התרבות האנגלית (וסימנים בולטים לכך ישנם כבר). זה יתנקם בנו אכזרית. זה כבר מתנקם בנו. אנחנו נקים דור שיהיה גרוע מדור הפלגה, כי בדור הפלגה ובכל מוראותיו אנו חיים כבר היום.

והיכן המוצא? — תרבות עברית בעלת שרשים, שיבה למקורותיה ולערכיה ההיסטוריים של התרבות הזאת. לא לזה שמכנים כיום אצלנו “הווי”, לא לצורות החיצוניות ובנות החלוף של המסורת אשר רבים מתגעגעים עליהן גם בתוך מחננו, אלא להוויה התרבותית של האומה ולצורות הקבע שלה. התפקיד הראשון הוא להודיע דבר לדור (ופירושו של “להודיע” כאן אינו להכריז ולומר, כי אם לנטוע זאת בהכרתו ובמחשבתו ובאחריותו של היחיד והציבור) כי הספרות העברית איננה מתחילה מהוצאת “מצפה” ו“שטיבל” (ואין בכוונתי כאן לזלזל כלל וכלל בערכן התרבותי של הוצאות אלה) ובודאי לא מגלי המוץ של עלונים קלוקלים ומחברות תפלות, שמהם שואב הדור הצעיר כיום את מזונו הרוחני; והתפקיד השני הוא להביא לידי נגירה ולידי שימוש אקטואלי את כל ערכי התרבות והספרות היסודיים ובני הקיימא, מהתנ"ך דרך המשנה ושירת ימי הבינים עד היום הזה, כדי לעצב מתוכם את מחשבת הדור; כי בכל מקום שערכים אלה הם באמת יסודיים ובני קיימא הם עולים בד בבד עם תוכנו האנושי והסוציאלי של מפעלנו המשחרר והמהפכני; יותר מזה: הם האבנַים אשר עליהם נוצר התוכן הזה ראשונה בתרבות האנושית.

והכוונה איננה סתימת חלונות בפני רוח העולם. להיפך בית־התרבות העברית עם חלונות קרועים לרווחה נוכח כל רוח תרבותי מרענן ומחדש מבחוץ, במקום קירות פרוצים והרוסים לחלוטין ובמקום אנרכיה תרבותית.

כיצד עושים זאת? — מסופקני אם יש מי שהוא בתוכנו אשר בידו המנוף והוא יודע כיצד להרים את המשא הכבד הזה. אפשר כשנוסיף לדון בשאלה זו ולהתעמק בה, נמצא גם דרכים ונתיבות לתת לה פתרונים מעשיים. על כל פנים אין הפתרון עלול להיות ניתן מהיום למחר, והוא דורש מהפכה גמורה גם בשיטת החינוך וגם בעבודה התרבותית בין הגדולים. הוא דורש גם עבודה מוקדמת רבה של הכשרת הלבבות בתוך מחננו, כדי לסלול דרך להבנת השאלה הזאת במלוא משמעותה.

תרצ"ד