בִּהְיוֹתִי עוֹד צְעִירָה נֶחְמֶדֶת,
כַּמּוּבָן, חָשַׁבְתִּי כִּי אֲנִי
מִין בְּרִיאָה מְיֻחֶדֶת.
לֹא סָבַלְתִּי בַּמָּרָק שׁוּם שְׂעָרוֹת,
כְּאָדָם, שֶׁלֹּא אוֹהֵב פְּשָׁרוֹת.
אָז אַנְקוֹר זִמֵּר:
לֹא לְמַהֵר!
צוֹעֵד אַתָּה בְּגַאֲוָה
לְקוֹל תִּזְמֹרֶת הַצָּבָא.
יָמִין וּשְׂמֹאל! לְהִתְפַּזֵּר!
רַק בָּא וּכְבָר חוֹזֵר.
אָדָם מְהַרְהֵר,
אָדָם מְהַרְהֵר,
אֱלוֹהַּ פּוֹתֵר, –
מַה יֵּשׁ לְדַבֵּר!
לֹא חָלְפָה שָׁנָה וּכְבָר יָדַעְתִּי
כִּי צָרִיךְ לְהִסְתַּדֵּר
וְאָז גְּלוּלוֹת מָרוֹת בָּלַעְתִּי
כְּשֶׁסִּדְּרוּ אוֹתִי כָּרַעְתִּי עַל בִּרְכַּי
עַל בִּרְכַּי וְגַם עַל עַכּוּזִי.
אָז אַנְקוֹר זִמֵּר
לֹא לְמַהֵר!
צוֹעֵד אַתָּה בְּגַאֲוָה
לְקוֹל תִּזְמֹרֶת הַצָּבָא.
יָמִין וּשְׂמֹאל! לְהִתְפַּזֵּר!
רַק בָּא וּכְבָר חוֹזֵר!
אָדָם מְהַרְהֵר,
אֱלוֹהַּ פּוֹתֵר,
מַה יֵשׁ לְדַבֵּר!