אִמָּא, רֶגַע אֶחָד,

קֹדֶם תִּשְׁמְעִי בְּדִיחָה.

לְאִישׁ אֶחָד הָיוּ שָׁלֹשׁ נָשִׁים

שֶׁמֵּתוּ.

שׁוֹאֲלִים אוֹתוֹ: "מִמָּה מֵתָה

אִשְּׁתְּךָ הָרִאשׁוֹנָה?"

אוֹמֵר: “אָכְלָה פִּטְרִיּוֹת־רַעַל.”

“וְהַשְּׁנִיָּה?” – "גַּם כֵּן אָכְלָה

פִּטְרִיּוֹת־רַעַל." – “וְהַשְּׁלִישִׁית?”

“מִמַּכָּה בָּרֹאשׁ.” – “לָמָּה?”

“לֹא רָצְתָה לֶאֱכֹל פִּטְרִיּוֹת.”

אִמָּא,

לָמָּה אַתְּ לֹא צוֹחֶקֶת?

אַתְּ חוֹשֶׁבֶת שֶׁאֲנִי לֹא מֵבִין אֶת הַבְּדִיחָה?

שֶׁאֲנִי עוֹד קָטָן?

לֹא. אֲנִי מֵבִין טוֹב מְאוֹד,

אָסוּר לְהַכְרִיחַ אֲנָשִׁים לֶאֱכֹל

אֶפְשָׁר לָמוּת מִזֶּה.

וְעַכְשָׁיו –

אֲנִי לֹא רוֹצֶה לֶאֱכֹל אֶת הַבֵּיצָה.

שָׁלוֹם.

אוגוסט 1980