הָהּ, אוֹתָם הַיָּמִים, הַלֵּילוֹת, הֵם אֵינָם!

מַחֲקִי מִלִּבֵּךְ אֶת נֶגְהָם, אֶת חִנָּם;

נַעֲרִי מֵחָצְנֵךְ,,מְחִי כָּל זֵכֶר, כָּל אוֹת,

מִקָּסְמָם, כְּאֵבָם, שֶׁל אוֹתָם הַלֵּילוֹת.

קְחִי, הַשְׁלִיכִי אוֹתָם הַלֵּילוֹת, הַיָּמִים,

אֶל תְּהוֹמוֹת נְשִׁיָּה, אֶל עִמְקֵי דִמְדּוּמִים…

הָהּ, לִזְכֹּר כֹּה קָשֶׁה, וְלִנְשׁוֹת – הַאוּכַל?

הֵם הָלְכוּ וְאֵינָם, הִתְרוֹקֵן הַהֵיכָל…

עוֹד קוֹלֵךְ בְּאָזְנָי, עוֹד זוֹהֵר מַבָּטֵךְ…

צֵל הָאֹשֶׁר הַהוּא… הַאֶשְׁכַּח אוֹתָךְ? אֵיךְ?

וְאוֹתָהּ לְבָנָה – וַאֲנַחְנוּ נֶגְדָּהּ?

וְרָקִיעַ אָפֵל – וְהָרֵי יְהוּדָה…

הַיָּמִים, הַלֵּילוֹת, נֶחֶרְטוּ כְּחוֹתָם

בְּנַפְשִׁי, בִּבְשָׂרִי – לֹא אוּכַל לִמְחוֹתָם.

הַגּוֹרָל בְּחַרְבּוֹ אֶת הַקֶּשֶׁר חָתַךְ –

אַךְ אֲנִי לֹא אֶשְׁכַּח לֹא אוֹתָם, לֹא אוֹתָךְ.