רולה פלויד ורעייתו תיאודוסיה (דוסיה) ומשפחת קלארק, היו הבודדים מאנשי המושבה האמריקאית ביפו שנותרו בארץ לאחר שובם של אנשי המושבה לארצות הברית בשנים 1868–1869. בני שתי המשפחות עסקו בארגון מסעות תיירות לארץ. סביב דמותו של פלויד נרקמו אגדות, אך פרשת חייו בארץ וקשריו העסקיים עם תומס קוק מתוארים לפרטים בעשרות מכתבים שכתב לאחותו אורילה טאבאט שנותרה במיין. הם מתפרסים בין השנים 1910–1869 בספר שערכה הלן פאלמר פרסון שיצא לאור בשנת 1981. במכתבים הוא מתאר את אירועי חייו והקשיים וההצלחות שלו. הוא מספר על מצבו הכלכלי במהלך השנים ועל עבודתו כמדריך ומארגן סיורים, ועל המאבק הארוך עם תומס קוק לאחר שסרב להתקשר עמו בהסכם לטווח ארוך. בניגוד למסופר, פלויד עמד בקשר עם חברת קוק במשך שבע שנים בלבד ושלושים שנה נאבק בה.

עסקי התיירות של רולה פלויד    🔗

רולה פלויד נולד בשנת 1832 בעיירה ‘בלו היל’ שבמיין. מחמשת הילדים שנולדו להוריו, נותרו אחותו אורילה ואחיו הצעיר ווארן. במכתב הראשון ששלח רולה לאחותו, ב-20 ביוני 1869, הוא מספר לה על כך ש-1200 הדולרים שהביא עמו הופקדו בידי מנהיג הקבוצה הכומר ג’ורג אדאמס, שהותיר לו 50 דולרים בלבד למחייה. במהלך השנתיים הראשונות לשהותם ביפו הצליח לחסוך 12 דולרים בלבד. הוא כתב כי ב-14 בדצמבר 1868 שכרה אותו הממשלה התורכית לנהוג כרכרה מיפו לירושלים, ובמאי 1869 חתמה אתו על הסכם כדי שיהיה אחראי על כל העגלונים והכרכרות. במהלך 1870 למד על ההיסטוריה של הארץ כדי להכשיר עצמו כמדריך טיולים, והחל לשוטט ברחביה וללמוד אותה. ביולי 1870 הוא הדריך לראשונה קבוצה של שנים עשרה אמריקאים במשך עשרים יום. הוא הרוויח 50 דולרים וזכה לדבריו לתשבחות והמלצות. במהלך השנים הבאות הוא צבר מוניטין, וקבוצות מטיילים בקשו את שירותיו למסעות בארץ, בסוריה, ובלבנון.

בספטמבר 1874 שכרה לראשונה חברת תומס קוק ובנו את שירותיו כדי לשמש מדריך ומארגן (דראגומן) לסיוריה בארץ. ההסכם נחתם לתקופה של שלוש שנים. בשנת 1875 הם בקשו ממנו לכתוב את מדריך הטיולים של החברה לפלשתינה וסוריה תמורת “תשלום הגון”. במרס 1876 הוא התבקש לנסוע לפילדלפיה כדי לסייע לחברה לשווק טיולים בתערוכה שהתקיימה שם. עם חזרתו ליפו החלה תקופת מתיחות על רקע הסכסוך בין רוסיה לתורכיה והחשש למלחמה. ההתנכלויות לאוכלוסייה הנוצרית פגעו קשות בביטחון ותנועת התיירות. פלויד מספר על שני האקדחים והרובה כפול הקנה שהיו צמודים אליו, כדי שבמקרה סכנה “ימכור את חייו במחיר יקר למי שיעז לפגוע בו”. הוא גם מתאר בפרוט את סדרי ההגנה של המושבה הגרמנית שהוקמה על מקום האמריקאית ונשמרה בידי ארבעה שומרים, והצטיידה במאה רובים וארבעים אקדחים. חששה של דוסיה הביא את בני הזוג לתכנן את חזרתם לארצות-הברית ולנסות למכור את ביתם. הוא לא הצליח “מאחר וגם במחיר של רבע מהשווי לא היו קונים”. המצב הכלכלי החמיר עוד יותר כשהממשל העות’מני הנהיג שטרות נייר לתשלום לחיילים שערכם היה חצי ממטבעות כסף. פלויד מתאר אירוע בו נרצחו שני חלפנים יהודים בדמשק על רקע זה כשעוררו את כעסם של חיילים.

תומס קוק סבר שהסכסוך בין המעצמות עומד להסתיים בקרוב, וביוני 1877 הזמין את פלויד ללונדון כדי לחתום על הסכם חדש. הוא נסע עם דוסיה רעייתו והותיר את הבית בפיקוח סגן הקונסול האמריקאי הרדאג, ונתן חדר ללא תשלום להרברט קלארק הצעיר, שעם אחיו פרנק נהגו השניים להוביל תיירים בסמטאות העיר העתיקה. כדי לספק לעצמו פרנסה הוא לקח עמו חתיכות עץ זית ומזכרות מירושלים ומכר אותם בדוכן שהציב עם רעייתו בארמון הזכוכית בלונדון. תומס קוק הציע לפלויד תשלום שנתי קבוע של 1000 דולרים כדי שימשיך לספק לו שירותים גם במקרה והתיירות לא תתחדש. התשלום אמור היה לגדול לכדי 2000 דולרים במידה ויושג הסכם שלום ותנועת התיירים תגדל, אך קוק התנה זאת בחתימה על הסכם בלעדי לשלוש שנים. פלויד סבר כי במידה והמצב ישתפר הוא יוכל להשתכר יותר באופן פרטי, וסרב לחתום על הסכם לטווח ארוך גם לאור תכניותיו לחזור לארצות-הברית. באוגוסט 1877 הציע לו תומס קוק להיות שותף בסוכנות החברה במזרח ובשליש מרווחיה במידה ויתקשר עמו בהסכם לארבע שנים. פלויד סרב גם לזאת, והסכים להאריך את ההסכם רק עד ספטמבר 1878. הוא כתב לאחותו כי מדובר בשגיאה מצדו, אך הרצון לחזור לארצות-הברית, ולו גם אם יפסיד מחצית משווי ביתו, הוא שעמד מול עיניו. חברת תומס קוק שראתה את הקשר עם פלויד כנכס שיווקי, מיהרה לפרסם מודעה בעיתון ‘לונדון טיימס’ בו היא מודיעה כי פלויד הוא נציגה הראשי בארץ ומשבחת את קשריו עם תושבי הארץ ושבטי הבדואים. לדברי פלויד עשו זאת מבלי לשאול לדעתו או להתייעץ אתו.

בני הזוג פלויד חזרו ליפו ב-28 באוקטובר 1878 לחורף סוער וגשום שגרם לדליפות בביתם. המצב הכלכלי היה עדיין קשה מאוד, ופלויד מתאר את מאות הנשים והילדים הערומים המתחננים לאוכל סביב ביתם. גם אלה שהועסקו על ידי הממשלה לא הצליחו להתקיים מהמשכורת הדלה ומקרי שוד וגנבה התרחשו לבקרים. השלטון העות’מני המשיך לתפוס גברים וילדים לשרות צבאי, ופלויד כתב לאחותו: “הייתי רוצה שתראי איך הם תופסים חיילים. הם קושרים אותם יחד בחבלים ודוחקים בהם כמו בכבשים”. ב-28 בינואר 1878 הוא סיפר לה בשמחה על ארוחת ערב עם תרנגולת שעלתה 35 סנטים. “כמה אני משתוקק שתהיי כאן אתנו לאכול אותה” הוא כתב.

בראשית פברואר 1878 ליווה פלויד את הגנרל והנשיא לשעבר יוליסס גרנט שהגיע מלווה בעשרה קצינים מספינת המלחמה ‘ואנדליה’. הוא סייר אתם ברחבי הארץ וקבלות פנים נערכו על ידי הפחה בירושלים וראשי הכנסיות. בחודשים שלאחר מכן התגברה תנועת התיירים ועשרות קבוצות הגיעו מטעם חברת קוק. פלויד התלונן בפני אחותו כי אינו יכול כמעט לישון מרוב פעילות הנדרשת ממנו. קוק הזמין אותו להגיע לפריז כדי לשווק את הסיורים בתערוכה העולמית שהתקיימה בעיר. הוא הסכים לתנאים שהציג פלויד לשאת בכל הוצאותיו ונסיעתו עם רעייתו במחלקה הראשונה. בפריז החל קוק ללחוץ עליו לחתום עמו הסכם לשנים הבאות ושלח לו טיוטת חוזה לחתימה. פלויד סרב לחתום עליה משום שהוא לא כלל את התנאי שהציב; לאפשר לו להפסיק את ההסכם בהתראה של שלושה חודשים במידה ויחליט לחזור לארצות הברית. קוק נכנע בסופו של דבר, ופלויד הסכים להאריך את ההסכם עד ספטמבר 1881. “ספרתי על כך לאחד מסוכני קוק”, הוא כתב, “והוא אמר לי כי אם היה מדובר בסוכן אחר, הוא היה מפוטר מיד”.

בני הזוג פלויד סיירו בפריז לראשונה ובדרכם חזרה ליפו טיילו גם בקהיר. הם חזרו ליפו ב-13 באוקטובר, ומאז לא היה לפלויד רגע אחד פנוי. דוסיה כתבה לגיסתה והסבירה לה כי רולה אינו יכול להתפנות לכתיבה מעומס העבודה. תנועת התיירות התחדשה ועשרות קבוצות הגיעו וגם חברי הפרלמנט הבריטי. “לאנשים הגדולים הללו צריך לתת דברים נוספים” היא כתבה. פלויד ישב ימים שלמים לכתיבת מענה לפניות שהגיעו אליו. שלושה מהנדסים צרפתים הגיעו לתכנון קו הרכבת לירושלים והשתכנו בביתם למספר שבועות. בערב חג המולד הוזמנו בני הזוג לחגוג בביתו של הברון הרוסי יוסטינוב השכן.“אומרים שהוא מאוד עשיר, אבל גם משוגע” כתב לאחותו. ספינות מלחמה אמריקאיות פקדו את נמל יפו, ובני הזוג נהנו לראות את דגל ארצות הברית מתנוסס על התורן. בפברואר 1879 פקדה מגפה באירופה שהטילה הסגר גם על נמלי סוריה ויפו. תנועת התיירים פסקה, ודוסיה הכינה ארבע מאות סדינים ורקמה עליהם את שם חברת תומס קוק כהכנה לעונת התיירות הקרבה. “אם לא אעשה זאת, הם יגנבו לפני תחילת העונה” כתבה לגיסתה.

במאי התפנה פלויד לכתוב לאחותו וסיפר שהוא מכין את האוהלים והציוד לטיולים הקרבים. קוק ביקש ממנו להכין תכנית לסיור קבוצת סטודנטים אמריקאים גדולה בכל רחבי האזור. הכנת התכנית לקחה יומיים שלמים. באוגוסט צרף רולה את דוסיה לסיור הכנות בלבנון ודמשק והביא לה סוס חדש שקיבל משייך שהיה משכיר לו את הסוסים. לקראת הטיול היא תפרה לעצמה חליפת רכיבה ולרולה תפרו חליפה בירושלים. לאחותו כתב שישלח לה מכתבים מתחנות שבדרך, משום “שעם הדואר התורכי מכתב שנשלח מירושלים אינו מגיע רחוק יותר מיפו”. דוסיה המתינה בעלי שבהר הלבנון כשרולה רכב לפגישות עבודה במרחק של ארבעים מיילים. ב-12 בספטמבר הם חזרו ליפו לאחר ארבעים ושישה ימי רכיבה.

הזוג פלויד חזר ליפו והוא ניגש מיד לדיפון באר הבית בלבנים, משום שהבאר שנחפרה בחופזה עם בואם דרשה תיקון יסודי. נגר גרמני הוסיף גג מעל החזית המזרחית של הבית שעלה אמנם 50 דולרים, אך מאחר והם תכננו למכור את הבית הוא סבר שזה יוסיף לערכו. שר בריטי אמור היה להגיע מקונסטנטינופול לסיור בארץ, ופלויד הגיש הצעה של 1000 דולרים לארגון הביקור שהייתה ההצעה הזולה ביותר. “אני יודע שמי שיגיש הצעה זולה יותר חייב להפסיד” הוא כתב. הוא זכה בסופו של דבר, אבל הצליח להרוויח עבור החברה 16 דולרים בלבד בגלל ההוצאות הגבוהות. השלטון העות’מני החל ברפורמות שכללו החלפת הפקידות הוותיקה. מושל ירושלים מינה פקידים חדשים, תמורת שוחד גבוה כמובן, ולאחר כינוס הפרלמנט החדש נרצח יהודי סמוך לירושלים ונשדדו ממנו 3000 דולרים. שני חשודים נמצאו עם דם על הידיים וסכין בידם, אולם שוחררו לחופשי. “מכך את צריכה להבין את מצב העניינים כאן כרגע, וזה כאשר המדינה עוברת רפורמה כפי שטוענים ידידי תורכיה” כתב פלויד לאחותו בנובמבר 1879.

ינואר 1880 היה קר מאוד ושלג כבד ירד “שזקני העיר לא זוכרים” כתבה דוסיה לגיסתה. רולה היה עסוק מאוד בארגון סיורים לעונה הקרבה ולא נותר לו כמעט זמן לישון. דוסיה חששה לבריאותו וסייעה לו בכתיבת מכתבים וחשבונות. הרבה יותר מטיילים מאשר בשנים קודמות נרשמו לטיולי חברת קוק למסעות של ארבעים יום לצפון הארץ. ווארן, אחיו של רולה נקלע לקשיים כספיים וביקש מאחיו שילווה לו 700 דולרים כדי למנוע את מכירת ביתו שבמיין. רולה הבטיח להעביר את הכסף מיד לאחר שיסיים את ההתחשבנות עם קוק לגבי ארגון הסיורים. הוא התבקש להסביר את הוצאות 70,000 הדולרים שהועברו אליו מראשית ינואר, אך לדבריו ניהול חשבונות מסודר היה קשה עליו, ולכן הוא נאלץ לספוג הפסד של 70 דולרים מתוך 1500 שהגיעו לו. עם זאת הוא היה גאה בכך שהצליח במשימה שאיש לא האמין שניתן לבצעה; הוא שלח חמש מאות ושישים איש לרחבי פלשתינה על גבי סוסים. ארגן להם שהייה באוהלים מדרגה ראשונה, ומאז ינואר לא ישן יותר משלוש שעות בלילה. עונת התיירות הייתה העמוסה ביותר מאז בואו לארץ, ובני הזוג התגוררו בבית שבנה קוק סמוך לחומת העיר המערבית.

ב-26 בספטמבר 1880 חזרו בני הזוג ליפו כדי לפגוש חברים שאמורים היו להגיע על ספינה אוסטרית. שרות הדואר השתפר מאוד ומכתבים הגיעו מאירופה פעמיים בשבוע. יבול השעורה היה באותה השנה טוב מאוד, אבל מחירה האמיר מאוד בגלל המיסוי. המס הרשמי היה אמנם עשרה אחוזים מהיבול, אך השוחד שנדרשו החקלאים לתת לקצינים השונים היה כה גבוה, עד שנשאר להם רק מחצית מהיבול. הקונים נדרשו בסופו של דבר לשלם מחיר גבוה. “מה שכתבתי הוא כדי שתהיה לך ידיעה, ואפילו קלושה, על האופן בו מתנהלת כאן הממשלה לאזרחיה” כתב פלויד. דוסיה הביאה עמה משרתת מירושלים שסייעה לה בניקיון, ובעיקר ידעה לבשל לשביעות רצונו של פלויד. הוא ציפה בכיליון עיניים לסיום החוזה עם קוק בסוף אפריל 1881, והתגעגע מאוד לחטיבת העצים ביערות מיין.

המלחמה עם תומס קוק    🔗

היחסים עם תומס קוק החלו להידרדר לקראת חידוש הסכם ההתקשרות בספטמבר 1881. פלויד כתב לאחותו כי איבד 7000 דולרים בזהב תוך שעות ספורות, והוא כל כך התייאש שהוא נכון היה לעזוב את הארץ בכל רגע. הוא ביקש שדודם ג’ייס, שהיה עורך הדין, יגיע מיד לסייע לו בבעיות אליהן נקלע עם קוק. במכתב ארוך מ-11 באוגוסט 1881 הוא תיאר את כל מסכת קשריו עם חברת תומס קוק מראשיתה. לדבריו, החברה החלה בשנת 1876 לפרסם שהוא מנהל הסניף המזרחי שלה, וזאת מבלי להתייעץ אתו ולקבל את הסכמתו. קוק החל להתנכל לו לאחר שסרב לחתום עמו על הסכם לטווח ארוך, ועמד על כך שהוא יהיה רשאי להפסיק את ההתקשרות בהתראה קצרה. קוק, שהיה זקוק מאוד לפלויד, הבין שאם הוא יעבוד באופן עצמאי הוא לא יצליח להתחרות בו, ולכן היה נחוש לסלקו מהארץ בכל מחיר. לדברי פלויד כל הפקידים והקונסולים שוחדו מידי קוק ופעלו לטובתו, והוא חש חסר אונים וביקש שדודו עורך הדין יבוא לעזרתו.

פלויד מתאר את נסיבות אובדן הכסף שהיה כל רכושו. לדבריו הונה אותו הבנקאי ברגהיים שבבנק שלו ניהל קוק את חשבונותיו. במהלך השנים שלח קוק מנהלי חשבונות כדי שיבדקו את חשבונות פלויד ומצאו שהם תקינים. באוגוסט 1880, כשפלויד סרב לחתום על הסכם לשנים, הוא התבקש להגיע ללונדון ולהסביר את החשבונות. הוא הודיע כי אינו יכול להגיע מאחר והוא עסוק בארגון טיולי העונה וביקש שיישלח בודק. מנהל חשבונות הגיע מהסניף בקהיר ומצא שכל החשבונות תקינים. ב-22 במרס 1881 הגיע ג’ון בנו של קוק כדי לשכנע את פלויד לחדש את ההסכם לתקופה ארוכה וללא תנאים. הוא ענה לו שלא יעשה זאת עבור כל הון שבעולם. קוק האב ניסה לשכנע את פלויד וקיבל תשובה דומה, וב-31 במרס בשעה שש אחר הצהריים קיבל פלויד הודעה כי עליו להחזיר מיד את כל הציוד של החברה הנמצא בידו והיא מנתקת אתו את הקשר לאלתר. ג’ון קוק סרב להיפגש עם פלויד והודיע לו שהגיש תלונה לקונסול הבריטי על כך שפלויד גנב מהחברה. הקונסול סרב להיפגש עם פלויד והציע לו להיפגש עם סגנו סמואל ברגהיים. לאחר שלדבריו שוחח עם קוק, הציע ברגהיים לפלויד לשלם 250 לירות כדי להימנע מדיון משפטי בפני הקונסול האמריקאי שיהיה לו קשה לעמוד בו מול חברת קוק. פלויד הסכים, בלית ברירה לדבריו, על אף שהיו לו עדויות לחפותו, אך בסופו של דבר ברגהיים הונה אותו והחתים אותו על מסמך לאחר שהשקה אותו ביין. למחרת היום התברר לפלויד כי חתם על כך שהוא הונה את קוק בסכום של 7000 לירות, וחתם על שטר להחזרת החוב. בנק ברגהיים פדה את הסכום למחרת היום מחשבונו של פלויד. שלוש שנים לאחר מכן כתב פלויד לאחותו בשמחה כי סמואל ברגהיים שפעל כדי לאלץ אותו לעזוב את הארץ, אולץ בעצמו לעזוב אותה.

מאותו יום החלה מלחמת חורמה בין פלויד לחברת תומס קוק שעשתה ככל יכולתה לסלקו מהארץ כדי שלא יפגע בעסקיה. לדברי רולה החברה ניצלה את עוצמתה הכלכלית ואת העובדה ששיחדה את כל נושאי המשרות בירושלים, לרבות הקונסולים וסגניהם. בין הצדדים התנהל מאבק עם בואה של כל אניית תיירים. פלויד ניסה והצליח לעלות על הספינות ולגייס תיירים לפני שעשו זאת אנשי קוק, גם מבין אלו שהגיעו עם כרטיסים של החברה. הוא היה נכון לרווח קטן ובלבד שיצליח לפגוע בקוק. במכתב מנובמבר 1887 מספר פלויד על נסיבות ההתקשרות שבין חברת קוק לאלכסנדר הווארד. הם השתמשו בשרותיו כדראגומן מראשית שנות השבעים, אך בשנת 1876 הפסידה החברה 3000 לירות אנגליות בעקבות תביעה נגדה בגלל פעילות הווארד, ומאז פסקו היחסים ביניהם לחלוטין. כשהבין קוק כי מספר המטיילים שלו פוחת, ואילו עסקי פלויד פורחים, חידש מחוסר ברירה את הקשרים עם הווארד.

בשנת 1887 סיימה הממשלה התורכית לסלול דרך מרכבות נוחה מיפו לירושלים. היא סללה גם דרכים לחברון, לשכם, ולחיפה. הדרך לירושלים הייתה כביש אגרה שכל העולה עליה, או מוביל בעלי חיים, היה נאלץ לשלם מס. פלויד, לו מיוחסת בטעות בעלות על צי של כרכרות, מספר כי באותם ימים היה בעל שני סוסים, שלו ושל רעייתו, והוא לא היה מחויב בתשלום. מסופר כי פלויד היה הראשון שהביא ארצה כרכרה לנוסעים, אך אין לכך זכר במכתביו. לעומת זאת הוא מספר על השכרת סוסים וכרכרות בלבנון. לאחד מסיוריו הוא שכר מאה וחמישים סוסים משייך שנתן במתנה סוסה לדוסיה. לאורך כל ההתכתבויות הוא מספר על ההוצאות הגדולות לארגון הסיורים והרווח הקטן שנותר בסופו של דבר. הוא קובל על כך שהוא אינו יכול למצוא עוזרים נאמנים שניתן לבטוח בהם “וכנראה גם לא ימצא לעולם”. לדבריו עסקי התיירות הם כמו הימורים: “לפעמים מרוויחים, ולעיתים מפסידים”. פלויד גם מספר על הקדמה שהגיעה ליפו באותם ימים. איטלקי פתח מפעל ליצור קרח, וגרמני פתח מחסן עצים גדול עם מסור עגול המשרת את כל הסביבה. ביפו היו כבר ארבע טחנות קמח שפעלו על קיטור ואחת על אוויר דחוס. “אנחנו מתחילים להיות תרבותיים” הוא כותב. הוא משבח את הממשלה התורכים שגובה מהאנגלים והאמריקאים מס שנתי של שניים וחצי דולרים בלבד, וגם אותו הוא משלם אחת לשש שנים.

במכתב מ-28 באוגוסט 1889 מספר פלויד לאחותו על עסקיו ורכושו. הוא היה נציג רשמי של שתי חברות תיירות, וחברות רבות אחרות המליצו על שירותיו תמורת עמלה. עונת התיירות האחרונה הייתה הטובה ביותר, ולדבריו יש לו פנסיון בביתו ומלון ביפו בן עשרים ושנים חדרים המאפשרים להלין חמישים וארבעה איש בעת ובעונה אחת. בנוסף לכך היו לו הסכמים עם מלון פייל (ככל הנראה פאסט) בירושלים, שהיה גם בעל מלון בחברון. היו לו הסכמים עם מלונות בדמשק, בעל בק, וביירות, והוא קיים קשר טוב עם חברת התיירות המשגשגת של פרנק קלארק שהיה בעל משרד תיירות בשדרות ברודווי בניו-יורק. בשלב מסוים גייס קוק את הרברט אחיו של פרנק לניהול נציגותו בירושלים כדי להילחם בפלויד.

עם החמרת מצבה הבריאותי של דוסיה החליט פלויד להכין צוואה ולאשר אותה בחתימת הקונסול האמריקאי מריל. הוא כתב לאחותו (21 נובמבר 1899) שרכושו יחולק בין ילדיה וילדי אחיו ווארן. הוא קבע את מנהל העיזבון והקציב לו דמי נסיעה במחלקה ראשונה מארצות-הברית. במכתב הוא מפרט את רכושו: בית בשווי 4,000 דולרים ורהיטים בשווי של 500 דולרים. ציוד לטיולים בשווי 18,400 דולרים ממנו מכר כבר חלק בשווי 500 דולרים, וחשבון חיסכון של 5,000 דולרים בבנק הצרפתי קרדיט ליאונז'. מצבה של דוסיה רעייתו, שהייתה מבוגרת ממנו בשש שנים, הדרדר מאוד והיא לא יכולה הייתה לנוע בעצמה או לקרוא. היא נותרה לבד בביתה עם משרתת כשבעלה נאלץ היה להעדר לתקופה ממושכת עקב עיסוקיו. הוא מספר בעצב על הדיכאון שתקף אותה, וחזר שוב ושוב על רצונו לחזור לחיק משפחתו וחבריו בארצות הברית אם יכול היה למכור את רכושו ללא הפסד ניכר שישאיר לו די למחייתו.

דוסיה מתה ב-23 ביולי 1899 ונקברה בקבר בנה אלכסנדר בבית הקברות האנגליקני ביפו בו נקבר שלושים ושלוש שנים קודם לכן, חודש וחצי לאחר בואם ליפו. הוא היה בן שנתיים וחצי במותו. מות הבן היחיד שנותר להם, לאחר שאבדו כבר שלושה ילדים טרם בואם, העיב מאוד על בני הזוג במהלך השנים. פלויד לא היה לצידה כשהלכה לעולמה מאחר ונאלץ לסייר עם לקוחותיו. בת דודתה רוז אמרסון, שהייתה בין חברי הקבוצה שחזרו לארצות הברית, הגיעה כדי להיות לצדה. על מצבת הקבר המשותף לאם ובנה נכתב: “בחייהם ובמותם לא נפרדו”. פלויד הכין לעצמו קבר לצדם, אך הוא נותר יתום עד היום. הוא נפטר שתים עשרה שנה מאוחר יותר ונקבר לצד רעייתו השנייה.

הלן ג’ין ואלברט (ברטי) לייטון-פלויד    🔗

באוגוסט 1900 כתב פלויד לאחותו כי “נישא לאישה קטנה ומתוקה אותה הוא מכיר שלושים וארבע שנים מאז היותה בת שבע”. הייתה זו מרי ג’ין לייטון, בתו של ג’ורג קלארק ואחותם של פרנק והרברט שנותרו עם אמם הלן ביפו לאחר מות אביהם ג’ורג ושני בניו באוקטובר 1866. תשע שנים קודם לנישואים התאלמנה מרי ג’ין מבעלה ראלף, בן למשפחת לייטון המסועפת שהגיעה עם חברי המושבה האמריקאית. היא נותרה עם בנה אלברט (ברטי) בן העשר. פלויד אימץ את הילד שנשא את שם המשפחה לייטון-פלויד. בשנת 1902 החליטו בני הזוג לעבור מיפו לירושלים. הוא רכש “בית אבן ישן עם שישה חדרים ושלושה מרתפים”. לדברי פלויד: “הבית היה קטן אך מוקף בארבעים ושלושה עצי זית, עשרים עצי שקד, ארבעה עצי רימון, שני עצי תאנה, ושלושה עצי משמש”. פלויד הקים אוהל בחצר והוא היה מבלה בו להנאתו שהיא “טובה יותר מכל תרופה”. החיים עם מרי ג’ין הצעירה רפאו גם את הרגל הכואבת, ו“כוחו חזר והשתפר יום יום, והוא אוכל כמו שישה אנשים”, כך כתב לאחותו. הבן אלברט היה שובב שסרב ללכת לבית ספר. הוא שלט באנגלית, גרמנית וערבית, ופלויד החל לצרף אותו למסעותיו והוא דהר על סוסתו האצילה במהירות “פחותה ממייל בשלוש דקות”. בגיל שש עשרה החל לשמש כמדריך לתיירים במסע לבית לחם, בריכות שלמה, חברון ויריחו, ועשה זאת לדברי פלויד בהצלחה. הוא שימש גם כמלצר בפנסיון שפתחו בני הזוג בביתם בירושלים. במכתב לאחותו בינואר 1907 מתגאה פלויד בבנו המאומץ אותו הוא אוהב לדבריו כבן.

ב-20 במאי 1910 התפרסמה בעיתון ‘הצבי’ ידיעה על שהתרחש בבית פלויד:

מלחמת שנים – מקרה מעניין של מלחמת שנים מוזרה קרה בעירנו ביום אתמול, או יותר נכון בליל יום חמישי. זה היה בשעה עשר בערך, בחצרו של האמריקני פלויד. פתאום שמעו צעקות, קללות, נפוץ זכוכית, והשכנים הבינו מיד כי גם הלילה, כמו פעמים רבות בלילות אחרים, פרץ ריב בין פלויד הזקן ובנו פלויד הצעיר. לכן נשארו כל השכנים בחדריהם ויצפו לשארית המעשה. ואולם הצעקות והקללות גדלו מאוד, האב הסתער על בנו, הבן התחמק מבין זרועות האב, ויאחז אקדח בידיו, ויגזם [?] שאם לא יניחו במנוחה, ישלח בו את כדוריו. האב תפש סכין וירץ לקראת בנו להכותו. הבן ירה באוויר יריות אחדות. ויהי כי ראה האב כי הדבר הגיע לידי כך, מהר להתחבא באחת מפנות הבית. סוף סוף התערבו המשרתים בדבר, והמלחמה שקטה. המעשה הזה עורר התרגשות רבה בכל הסביבה. שמענו כי הקונסוליה האמריקנית תתערב בדבר ותשתדל להפריד בין האב ובין הבן.

ב-16 באוגוסט פורסמה ידיעה נוספת בעיתון ‘הצבי’ על כך שהצעיר פלויד רכב מבושם על סוסתו ברחוב יפו והתגרה באנשים ונשים. הם פנו למשטרה וזו עצרה את הנער. הקונסוליה האמריקאית בקשה לשחרר אותו, אולם הוא הובל בסופו של דבר לבית המעצר. בנובמבר התפרסמה ידיעה נוספת על כך שפלויד הצעיר נעצר לאחר שירה בשוטר. במעצר “הוא כינה אסירים אחרים בכינויים בלתי יפים”. האסירים פנו למנהל בית הסוהר בתלונה, וזה “התרה בצעיר פלויד לבל ישנה עוד פעם דברים כאלה”. הצעיר ענה בחוצפה למנהל, ולאחר פניה לתובע “שמו כבלי ברזל על רגליו” (‘הצבי’, 15 נובמבר 1909). ארבע ימים לאחר מכן התפרסמה ידיעה כי הנער הועבר למעצר בקונסוליה האמריקאית על פי פקודה מקושטא.

ב-29 באפריל 1910 כתב פלויד לאחותו וסיפר לה על צרותיו עם הנער שלדבריו הוא פיקח מאוד ויפה תואר. שנתיים קודם לכן התחבר הצעיר עם בנו של קצין תורכי בן למשפחה עשירה. הצעיר התורכי הזמין את אלברט למסיבות בביתו בהן השתתפו גם שתי אחיותיו הנאות. באחת המסיבות ניסה הצעיר התורכי לבצע מעשה סדום באלברט, וזה הפליא בו את מכותיו. מאז המקרה ניסה הקצין התורכי להכניס את אלברט לתגרות כדי שייעצר. באחד המקרים הוא שיסה בו קבוצת חיילים תורכים שהכתה אותו וגררה אותו ברחובות ירושלים לבית המעצר. בחצות הלילה מצא אותו פלויד “יותר מת מחי”. פלויד התלונן בפני הקונסול האמריקאי וגייס עשרים עדים כדי לתאר את שהתרחש. שמונה עשרה חזרו מעדותם לאחר שקבלו איומים מהקצין התורכי שיכניסם לכלא אם יעידו לטובת פלויד הצעיר. הוא שוחרר בסופו של דבר, אך עד מהרה נקלע לפרשה חדשה.

פלויד מספר כי בעת שנסע עם רעייתו ליפו השאיר את ביתו בהשגחת אלברט בן התשע-עשרה. למחרת קיבל הודעה מהקונסול האמריקאי שאלברט נכלא שוב באשמת ירי על שוטר. לגרסת פלויד טייל אלברט עם חבר גרמני והם חלפו על פני בית קפה. שני מוסלמים יצאו לקראתם וירו עליהם. שוטר שניסה להפריד בין הניצים נורה בכתפו. שוטרים שהגיעו למקום גררו את אלברט וחברו במהלומות קתות הרובים לבית הסוהר והאשימו אותו בפגיעה בשוטר. פלויד ביקש מהקונסול להתערב ופנה גם לנשיא ארצות הברית. לאחר שבועיים הועבר אלברט לידי הקונסול האמריקאי ונשלח לביתו. פלויד מתאר את אלברט כחולה אפילפסיה שגרמה לו להתקפי רעדות וטלטולי ידיים כמעט בכל בוקר. מידי עשרים וחמשה יום היה נופל בהתקפים חריפים שנמשכו על פני שעות בהן היה מאבד את הכרתו לחלוטין.

ב-5 לאוקטובר 1911, הלך פלויד לעולמו ונקבר בבית הקברות הפרוטסטנטי על הר-ציון. במכתב שכתבה מרי ג’ין לגיסתה לאחר מותו היא מספרת על מצבו של אלברט. הוא נשלח לטיפול לאלכסנדריה ופלויד הזמין תרופה כלשהיא שאמורה הייתה לשפר את מצבו. לדבריה היא נסעה לאלכסנדריה כדי לוודא שאלברט אכן לוקח את התרופה. כדי לסייע לה, ומאחר ולא ידעה מה תהייה השפעת התרופה, היא לקחה אתה את אלדר ג’נקינס ורעייתו כדי שיתפללו למענו. התפילות והתרופה ככל הנראה סייעו על פי דברי מרי ג’ין, והיא חזרה לירושלים לאחר מספר חודשים.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה עזבו מרי ג’ין ובנה את ירושלים ונסעו לארצות הברית. ב-1 ביולי 1914 נשא אלברט לאישה במונטנה את קלרה נורין ברנדל, ובנם הווארד נולד חמישה חודשים לאחר מכן, ובעקבותיו הבת לואה והבן הצעיר ראלף. לאחר סיום המלחמה חזרה מרי ג’ין לביתה בירושלים. היא ניסתה למכור את ביתה ביפו בשנת 1913 (מודעה בעיתון החרות) אך לא הצליחה בכך, ובדצמבר 1923 הופיעה מודעת מכירה נוספת בעיתון ‘הצבי’. הבית לא מכר ככל הנראה. מרי ג’ין התגוררה בירושלים עד מותה בנובמבר 1934 ונקברה סמוך לקברו של רולה פלויד. עיתון ‘הצבי’ כתב: “הייתה תומכת נלהבת לעבודה הציונית בארץ ובמובן זה הייתה חסידת אומות העולם”.

אלברט חזר ארצה בשנת 1930 עם רעייתו והקים את קולנוע ‘עדן’ בירושלים על מגרש בבעלות המשפחה ששימש קודם לכן כראינוע. בשנת 1935 הוא השכיר את בית הקולנוע בהסכם שותפות ופתח משרד לפרסום בירושלים. הוא זכה בזיכיון עיריית ירושלים להדבקת מודעות על לוחות המודעות ברחבי העיר. אשתו והילדים חזרו לארצות הברית בשנת 1938 עקב מצבה הרפואי, ואילו הוא נותר בירושלים ולא יכול היה לחזור לארצות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה. אשתו מתה בשנת 1941 והוא נותר בירושלים עד דצמבר 1950. הוא החכיר את ‘קולנוע עדן’ ואת בית פלויד לחמישים שנה ועבר להתגורר בעיר אנדיפנדאנס במיזורי בה נקבר בשנת 1954. בנו הווארד, שהיה בעל חווה לגידול בקר ופעיל בכנסייה, מת בשנת 2007 ונכדתו כתבה שהייתה בו אהבה עמוקה לישראל. על מצבתו חרוט מגן דוד ומתחתיו: כתבי היהודים (התנ"ך) והברית החדשה הם אמת אחת ונצחית. אלברט, נכדו של אלברט לייטון-פלויד, מתגורר כיום בעיירה הקטנה קאסוויל שבהרי האוזרק שבמיזורי. נכדתו הגיעה ארצה בשנת 2016 כדי להשתתף באירוע לציון 150 שנים ליסודה של המושבה האמריקאית ביפו. מניו זילנד הגיע גם צאצא של הרברט קלארק, שאחותו נישאה לרולה פלויד, ובני המשפחה נפגשו לראשונה במוזיאון ארץ ישראל.

רולה ותיאודוסיה פלויד

קבר תיאודוסיה ואלכסנדר פלוויד והקבר שהכין עבורו לצדם

רולה, מרי ג’ין, ואלברט 1901