עם אשף לא נדבר. הם מאוסים לגמרי.
ועם מי כן?
עם ערבים בלתי קיימים.
ועל מה נדבר איתם?
על הכל. ועל מזג האוויר.
ועל מה לא נדבר?
על המחיר שצריך לשלם תמורת השלום.
ולמה לא נדבר?
מפני שאיננו מוכנים לשלם כלום.
ומה נשיג אז?
זמן. דחיית זמן.
ואז?
אז תפרוץ המלחמה.
לא עם אש"ף, ולא עם שונאי ישראל. ולא עם קיצוניים.
ועם מי כן?
עם מדינות ערב. הן גם תצענה לנו ערבים לשיחה. ומהם ניבחר לנו את הערבים הטובים. את משתפי הפעולה. את הערבים שלנו.
ואז?
אז נתבע מהם כניעה ללא תנאי לכל התנאים שלנו. מפני שיהודים גאים אינם מוותרים על כלום ומשיגים את הכל.
את הכל ואת המלחמה הבאה.
* * *
והלא את זה כבר עשיתם.
הלא כבר גרשתם, כבר סגרתם, כבר כלאתם רבבות וכבר עצרתם את כולם, כבר הרעבתם, כבר הכבדתם על היום יום, ועל כל תנועה חיים אפשרית ומה הועלתם?
במקום לשבת ולפתור את הסיבות שוב לדרוך על התוצאות? שוב רגליים גסות במקום פתרון? שוב לא לומדים כי פתרון לא עושים ברגליים? שוב לא זוכרים את לבנון?
פתרון, פתרון, פתרון, מוח, עוד מוח, יותר מוח. לא כוח, עוד כוח, יותר כוח.
* * *
כשראש הממשלה אומר “שלום”, מתכווץ השלום והופך לאפר.
כשראש הממשלה אומר “שלום”, פורץ השלום בצחוק, בין לעג לבכי.
כשראש הממשלה אומר “שלום”, שומעים קדיש מבתי הקברות ואל מלא רחמים.
יזהר סמילנסקי
דבר (יד ניסן תשנ''א 29.3.1991): 15