גם אצל ראשוני הקולוניאליסטים באפריקה – המיסיון בא ראשון לפני החרב, והתנ“ך הכשיר את הכיבוש. אל תקרא אפוא לשטחים הכבושים שעל הרי חברון ושכם בשם “יהודה ושומרון” – היומרה התנ”כית הזאת היא אותה צביעות קולוניאליסטית מתחסדת, ואם לאחוז בתנ“ך – קרא לשטחים הכבושים האלה בשמם התנ”כי ההולם: כרם נבות.
גם כאן מתחילים בשינוי שם המקום ואחר־כך דוחקים את יושבי המקום החוצה ונדחקים למקומם, ורק מכסים בשם תנ"כי את הגזל, את השוד, ואת ההגלייה. אלא שגם אז, לפני אלפי שנים, לא מנע השם שומרון מן הנביאים מנבא להם חורבן וגלות, בדיוק בגלל גזל, שאיפת הארץ ורמיסת הצדק.
מי שלח את המתנחלים האלה להידחק לתוך עצמות הערבים היושבים שם מדורי דורות ולנשל אותם ממקומם באגרוף רשע וברגל גסה? ולמה הם מתפלאים שהערבים אינם מסכימים להיות נדחקים מעל נחלת אבותיהם – מי כן היה מסכים? מי לא היה מתנגד ובכל האמצעים שנשארו לרשותו? האם היו היהודים מניחים למישהו לפלוש ולקחת את אדמתם ובלי להתנגד?
האם לא ידעו המתנחלים לאן הם הולכים? ושכבר יושבים שם בני־אדם שלא יסכימו מרצונם להידחק החוצה? ולמה הם מייללים כשמשיבים להם בהתנגדות, בכל מעט כוח ההתנגדות שנשאר בידיים הקשורות ובכל האמצעים הפרימיטיביים שנותרו בידי הנכבש, למה ציפו – שהמגורש ממקומו יקבל אותם באורז ובממתקים?
האם היהודי היה מניח למישהו לחדור למקומו, לישובו, לחצרו, לביתו – בלי לעשות משהו כנגד? האם היה בוחל בשום אמצעי התנגדות כדי להרתיע מעליו את הפולש למקומו? האם היה היהודי חושב עצמו אז למרצח, למחבל, לפורע – או יודע שהוא נלחם להגנתו ולעצם קיומו, במלחמה האחת שאין צודק ממנה?
מה היו עושים כל המתנחלים בהר חברון ובהר שכם אילו בוקר וערב היו שומעים כי הנה הולכים לגרש אותם ולרשת את מקומם, ושמחר מחרתיים גם הולכים לערוך בהם טרנספר היסטורי – מה היו עושים המתנחלים כשהיו קמים בבוקר והנה פלשו לדירתם לזרוק אותם החוצה?
ומה זכותם של היהודים להידחק אל מקומם של הפלסטינים? מזכירים את התנ"ך, מזכירים את זכות האבות ולא מזכירים את הכוח. אלוהים הבטיח לאבותינו, אומרים. ואכן הבטיח אלוהים לאברהם כי “לזרעך נתתי את הארץ הזאת”. ובכור זרעו של אברהם היה ישמעאל. מזכירים כי אלוהי ישראל שהבטיח ליהודים הוא גדול מכל שאר האלוהים, אף־כי אלוהי העולם אינו אלוהים פרטי, וכי האלוהים, אם הוא אמנם אלוהים, מביט כעת ואינו מאמין מה עושים בשמו אנשי דת ורבנים – ולאיזה שפל אדם הגיעו.
מה שעושה איפוא את הזכות על השטחים הוא הכוח, רק הכוח, והכוח לבדו, ובלעדי הכוח לא היו מעזים החוטפים לקחת להם את מה שלקחו, לרשת מקום בלי רשות, להגלות עם ממקומו, ועוד לרוץ בערי הערבים ולעשות בהם שפטים, מפני שהעזו שלא לקבל את אונס הכנעתם בכוח.
כל טענה של היהודים על זכותם על הארץ היא ממש גם טענת הפלסטינים לזכותם על הארץ. צד כנגד צד, בעלי זכויות כנגד בעלי זכויות. ואין איפוא מוצא – אלא רק דיבור פשרה והסכמה לחלוקה. ושאם יש ממש בערכי היהדות – זו שעתם להתגלות. ושאם לא כן – לנצח יעמוד כוח מול כוח וכוח יהיה מזמין כוח. והעולם לא יישב מחריש למלחמת הכוח בכוח. ולא קשה לראות לאן כל הכוח הזה יוליך.
הממשלה מעולם לא הצליחה להכניע את הפלסטינים על־ידי שימוש בכוח וביותר כוח, ולא ביותר גירושים ולא ביותר גזירות, מפני שכמעט ואין להם עוד מה להפסיד חוץ מאשר את אדמתם, את זהותם ואת חייהם. והשאלה גם לא תיפתר על־ידי משחקי ההתשה בישיבה במסדרונות וושינגטון עד שייכנעו הפלסטינים בלי תנאי לתכתיב הישראלי, כשם שאנחנו לא היינו נכנעים, והם לא ישלימו עם חטיפת האדמה והבתים על־ידי השודדים, כשם שאיש לא היה משלים וגם לא אנחנו.
ההצלחה האחת הנראית באופק כתוצאה ממדיניות זו – היא מלחמת המזרח התיכון המתקרבת. וההתקרבות המבהילה של הסקאדים המשתכללים והנשק הלא קונבנציונלי לסוגיו, והשלטת היאוש מכל מהלך של הבנה הדדית, והפקרת הארץ למהלכי הטירוף עד לנצחונו האחרון והסופי.
היום עומדת מדינת ישראל ממול “ארץ ישראל”. על מדינת ישראל חלים חוקי המדינה, ועל ארץ ישראל חל טירוף משיחי השקר.
ואילו שתיקת האדישות של יהודי ישראל היום היא בכי ההיסטוריה והיא תעלה בהכי יקר שאפשר לשער. וקבלת מדיניות הממשלה בשתיקה היא ההסכמה לשוד עם ולשוד ארץ, להדחת מדינת ישראל, להשפלת היהדות ולהכפשת התנ"ך. ובמקום לצאת משיטת דם תחת דם, רק להסתבך בעוול עושה יותר עוול. ולבדנו, לבד מול כל העולם.
שום כוח לא יביא לשום פתרון. פתרון משיגים מתוך חיפוש הדדי, מתוך ויתור הדדי ומתוך פשרה הדדית. אש לא מכבה אש וכוח לא מחסל כוח. ובמקום לגרש את הנכבשים צריך לגרש מסילואן את הפולשים.
אין היום אוייב גדול לישראל, לעם ישראל ולמדינת ישראל מאשר מדיניות הממשלה הזאת בהנהגת ראש הממשלה הזה: והוא היום – האויב לעתידה של ישראל.
יזהר סמילנסקי
ידיעות אחרונות (ה שבט תשנ''ב 10.1.1992) 17