לוגו
תסביך הכפירה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

מי שעוקב מעט אחרי מד־הבריאות הרוחני של העם יעמוד על תופעה שאיננה חסרת־ענין: אחת לתקופה, כמעט במחזוריות קבועה, נתקף העם פתאום שׁפּעַת אתיאיסטית. אחת לתקופה הוא מתעורר כאילו היו ידיו כפותות ברצועות תפילין, וגופו בטלית, ונחירי־אפו סתומים בפיטום האתרוג, ונשימתו חנוקה עליו, והוא מתפרע התפרעות של מרדות עד שעייף. או – עד המחזור הבא. הליגה נגד כפיה דתית מכנסת תחת כיפת־השמים אסיפות־מחאה נגד שלטון הכיפה; אנשים ליברליים מזכירים בגעגועים את היום הגדול של הנרי השמיני שבו נפרדה הממלכה מן הדת; ואילו הרגילים בצידוק־הדין פורשים לקרן־זוית ונכנעים. מה אפשר לעשות? מדינת היהודים גולשת במדרון־השמים ואין מציל.

מתגים אתיאיסטיים אלה, ככל מתג דלקתי, יש להם מעוררים שונים. פעם זה ריח התבשיל הכשר העולה מאניה יהודית נמכרת, פעם זה נמל יהודי המבקש לנוח בשבת, פעם זו כיכר הנחסמת לשעות־תפילה של מאמינים ופעם – שומו שמים – זו התכנית השטנית, הרשומה – כך אומרים – שחור על־גבי לבן בהסכם קואליציוני של עירית ירושלים להקים בית־כנסת מרכזי בבירת האומה. בית־כנסת בעיר דויד. לא פחות ולא יותר. לא מִתקני באולינג, לא דיסקוֹטק. רק בית־כנסת. ומרכזי. והיכן? – בירושלים. בעיר שחוברה לה יחדיו.

ויען כי חילול כזה של הקודש לא ידעה ירושלים מעודה, אין פלא אם אנשים יהודים נשכבו במחאה על הכבישים.

ככל חזיון מחזורי גם התקף זה יש לו נקודת שקיעה וארגעה ולא היינו עוסקים בו. היה וחלף ואיננו. כצהבת, כאדמת, כסתם מחלוקת של ישראל – כשאר מחלות העונה. אבל מתג זה של התעוררות נגד הסכנה הנשקפת מאלוהי היהודים איננו מסוג המתגים המחסנים. גם כאשר הוא מדביר עצמו ונרגע הוא מניח ביצי־שנאה. מחלוקת בין מפלגות, שהיא תרגיל לאומי לישראל, משניאה מפלגות זו על זו; מחלוקת בשכיבה על הכבישים מול השבת – משניאה יהודים. ומשניאה יהודים מסוימים.

ומפני הארס הזה, היוצא אלינו באחרונה מן ההילולות בדרך לירושלים ובדרך לאשדוד – הטורים הבאים.

 

ב    🔗

נאמר מיד: אין זה מרנין את הלב לראות את הדת – יפי אמונת אדם – מוצאת למכירה בשוק־התגרים הפוליטי. אנו יודעים כי הביטוי הוא חמוּר, אך לא נִסוֹג ממנו כי אין לכנות אחרת שוק־של־מציאות שבו מעורבים בסחר־חליפין משׂרת משגיח במטוס ”אל־על" מול תמיכה בממשל צבאי או סגן מנהל מחלקת־התברואה מול תמיכה במדיניות כלפי גרמניה. גם מי שמאמין בתום־לב כי הוא נלחם באדיקות ובחוסר־פשרה למען הישג דתי, אינו יכול שלא להרגיש את הפגם המוסרי שבעצם הצעת־חליפין כזאת. כי אם ממשל צבאי נחוץ לבטחון המדינה הוא חיוני גם אם לא יהיה עוד משגיח אחד על הכשרות; ואם קשרים עם גרמניה הם תועבה – הם אינם חדלים להיות כזאת על־ידי מינוי עוזר למחלקת־המסים. ואף שאנו סבורים כי מדינה זו חייבת להתנהל על־ידי כל הכוחות הציבוריים המהווים אותה – והציבור הדתי הוא אחד הכוחות החשובים האלה – היינו מבינים יותר טעם מערכותיהם של המאמינים אילו לא היו קשורות במיקוח הזה.

כי אם להמשיך בעקיבות חוט־הגיונו של איש מאמין, שאמונתו קודמת למרכולתו הפוליטית, השתתפותו בשלטון יותר משהיא מבטיחה כמה עניני דת, היא נותנת היתר ממלכתי להרבה דברים שאין איש דתי יכול כלל להשלים אתם. ובאַפיה של מדינה חילונית בימינו מספר הדברים האלה ומשקלם אינו מועט כלל.

אבל גם המיקוח הגשמי – עתים גם המגושם מאוד – שבו מנהלות מפלגות דתיות משא־ומתן על שלל בשלטון, אינו צריך לערפל הכרתנו לגבי מקומם של כמה ערכי־יסוד בחיי האומה הרסוקה הזאת – וראשונה בהם: השבת.

 

ג    🔗

איננו יודעים מה יהיו סימני־ההיכר של נמל יהודי. דבר אחד אנו יודעים בוַדאוּת: ישוכלל ציודו כאשר ישוכלל – יש ויהיו בעולם חשובים ממנו. קרוב לודאי – גם יעילים ממנו. צור וצידון ותרשיש נתנו לעולם מנופי־משאות גדולים. פיסת־הארץ הזאת נתנה לעולם את מנופיו הרוחניים. וכוח־ההינף המוסרי הזה מקופל לא רק בחזון החברתי של ישעיהו ועמוס והושע. כוח־ההינף הזה מקופל גם במושג השבת. בשבת כמושג, בשבת לא רק כיום־מנוחה גופני אלא כמושג של התאצלות רוחנית. רוב ימי המנוחה של דתות אחרות עשויים כמתכונת השבת היהודית, אך דמיונם אליה כדמיון הסנאי אל האילה. ואם עדיין אנו נוטים להאמין שפרט לספֵירה הרגילה והמגושמת של חיינו הארציים יש עוד איזו ספירה אחרת, שבה רוח האדם מתעלה ומזדככת מעט – ואפילו איננו מאמינים אבל תופסים את עצמנו עורגים אל ספירות כאלו – השבת היא שער שלהן.

 

ד    🔗

ויען כי זה היה מאז ומעולם אחד מסימני־ההיכר שלנו בעמים, אין לך הבל גדול יותר מן החשש שמא ייגרע כבודנו בגויים אם נשבית נמלנו בשבת, או אם נסגור כיכר לתנועה בעת תפילה. כי אם יש דבר עושה עם למבוּזה בעמים זוהי תאוַת המחיקה המהירה והנחפזת של סימני־היִחוּד. רק יהודים מתבטלים בעיני עצמם, הסובלים לא כל־כך מחוסר רצונם שלהם להתבולל כמו מחוסר רצונו של העולם לבולל אותם – רק הם יכולים לסלוד מפני הבלטת סימני־ההיכר של עמם. כי לא זו בלבד שאין זה מקור לחרפה בעמים אם במפת הנמלים בעולם יצוין שנמל ישראל נעול בשבת – זהו מקור לגאוה. זה איננו סימן לנחשלוּת. זהו סימן לשרשים. וכשם שלא כל דבר שהומצא בימינו הוא על־פי עצם חידושו מתקדם, כן לא כל דבר שהונהג לפני אלפי שנים הוא על־פי עצם גילו – מפגר. רוח השבת היהודית היא אחד הדברים האלה.

 

ה    🔗

ואולם נואָל לא פחות הוא חשבון הרוַח וההפסד. לא משום שכספה של מדינה מרודה זאת הוא הפקר. אלא מפני שבשום מקום אין האיום החמרי מופיע בחריפות כזאת, בהטלת־אימה כזאת, כמו בשה שהדברים אמורים בעניני רוח. וכל־אימת שענינים כאלה – והשבת היא אחד מהם – עולים על הפרק מיד מאיים עלינו הלבלר בברירה החדש והמסוכנת: תנועת נמל בשבת או פשיטת־רגל.

אלא שכל אימת החשבון הזה איננה אימה. עוד לפני היות נמל כבר היו למדינה בעסקי אותה אשדוד עצמה סיבות חמורות יותר לפשיטת־רגל – ולא פשטה. ואם נמצאה הצדקה מדינית להשקעה כאשר הושקעה במלון מפואר אחד; ואם נמצאה הצדקה של יומרה להשקעה כאשר הושקעה בספינה אחת – שלושת אלפים שנות שבת של יהודים מצדיקות גם השקעה של השבתת נמל יום אחד. השבתת הנמל והלבלרים עושי־החשבונות.

 

ו    🔗

ואולם תמוה מעצם המיקוח הממושך והמיותר על מנוחת נמל או מהמחאות על סגירת כיכר בירושלים בעת תפילה הוא תסביך־המינוּת הכללי הנדלק אצלנו כל־אימת שאנו נעמדים פנים־אל־פנים מול תביעה של המאמינים שבתוכנו. שום דבר אינו מבטא כל־כך את חוסר אמונתו בעצמנו, בערכי החברה שיצרנו ובחסנם, ביסודות חירות־הרוח שהנחנו כאן למראשית ימי התחיה, כמו הרעד העובר בכל צמרות היער הרוחני שלנו עם כל רוח דתית מצויה.

כבר העם היהודי מוטל פרקדן, רמוס ושסוע. כבר שרופים ונתוצים בתי־הכנסת שלו וקבורים בקברות־אחים מתפלליהם. כבר נעקר הזקן היהודי ונתלשו פאותיו. כבר נרמסות דתו ואמונתו בכלאו הגדול בארץ המהפכה ומתוך הרמיסה הזאת כבר צפים ועולים רבבות יהודים חסרי תו וחסרי דמות – ולשמחת השמחים: כבר לא נימולים. כבר הולכים ומתרוקנים מתכנם האמונתי חייהם של מיליוני יהודים בארצות החופש, אך מעל לכל: כבר קמה מדינה ריבונית על חירות של חולין ועל חיים של חולין וכבר נוצק בה יסודות של חיים חילוניים וכבר יש תנ“ך ישראלי בלי אלוהים – ועדיין כל תביעה לאיזה שהוא סמל דתי או סימן־היכר של אמונה מעבירה צמרמורת ומעוררת כל תסביך המינות של בן־הרב או בן־החזן הנוקם עד אחרון ימיו במדינת ישראל הריבונית את נקמת זעמו על רב שחייבו לגדל פיאה או על סב שאסר עליו ללכת מעבר לתחום שבת. האב איננו, הסב איננו, כבר כבה הרץ על אפרם, אך בניהם – החוגגים יום־יום את נצחונם ונצחון חילוניותם – עדיין לא שכחו את אש המרד נגד ה”עירוּב". והם חוזרים ומדליקים אותה בתקופה שבה השיגה החילונות שיאים כאלה של מותר־כל־אסור עד שמותר לה גם מותר להטות מעט אוזן לשרידי היהודי המאמין ולעשות גם מצפונו פחות נצבט בחייה הריבוניים של המדינה.

אחרי הכל דבקותו באמונה שרירה וקיימת כבר אַלפּיִם שנה; דבקותנו בכפירה – רק דורות אחדים.

 

ז    🔗

אך מסוכן מכל הוא גילויו האחרון של תסביך זה – גילוי הריקנות.

האפיקורסות היהודית בדורות האחרונים ידעה שני גלים ראשיים: גל ההשכלה וגל החלוציות החילונית. שני הגלים האלה לא היו גלים של אפיקורסות לשמה. הם היו חלק מהתנערות כללית של האדם היהודי. אך אולי יותר מכל – נסיון להפנות תשומת־הלב אל ערכים אחרים. לא פחות משהדגישו מחוללי תנועות אלו את ההכרח להשתחרר מהרבה אמונות תפלות ומעול של מצוות שנראו להם מיושנות – הדגישו את הצורך לקחת עול של מצוות אחרות. זו לא היתה החלפת עול בפריקת־עול. זו היתה החלפת עול בעול.

תנועת ההשכלה הביאה עמה החיאת הלשון העברית וספרותה והולידה את התנועה של שיבת ציון. תנועת התחיה החלוצית הביאה עמה עול של הגשמה. עדיין לא נכתב במקובץ ”אורח החיים" או ”חושן המשפט" של התנועה הקיבוצית. אבל מצוות־העשה והלא־תעשה שחיי תנועה זו הטילו על האדם לא היו קלות – ומבחינת טבע האדם אולי קשות מן החומרות שהטילה הדת היהודית. יתר על־כן: בעוד החלוציות החילונית כמעט זרקה מעליה כל המצוות המעשיות שבין אדם למקום – היא החמירה שבעתים במצוות שבין אדם לחברו. היא הדגישה ערכי החברה השויונית כמוקד מוסרי שאליו ולקראתו חייב אדם להכשיר את עצמו. זה לא היה רק מרד של השלילה. זה היה מרד של העפלה אל פסגות חברתיות מתוך הרגשה, מוצדקת בשעתה, שאגב העפלה זו – תוך קדמת ורעב ומלחמה על כיבוש טבע הארץ וטבע האדם – קשה לגרור במעלה ההר גם משא כבד של מצוות דתיות, שחלק מהן אמנם אבד עליו כלח.

דברי ימי העם אינם יודעים אפיקורסות נעלה ומחייבת יותר מזו.

 

ח    🔗

ואולם תנועת הפוֹלקסואגנים בשבת בדרך לירושלים וברחובות אשדוד – אין בה אף שמץ ממגמה זו. זוהי תנועה של פריקה בלי טעינה. זוהי אפיקורסות של הזרות היהודית שאיננה מביאה שום ערך מול הדת, זולת הערך המקודש היום בארץ: כך נוח לי. הגל הזה יותר משהוא סימנה של תנועה המבקשת לשחרר אותנו מאזיקי־הכפיה שאינם, הוא מבקש לחפות על אבטלה רוחנית ומוסרית.

גל זה מסוכן לא רק לדת. הוא מסוכן לכל ערך. ההתיצבות נגדו נחוצה לא להגנה על השבת מפני כופרים. היא נחוצה להגנה על כולנו מפני ראש־החץ של העם־הארצוּת היהודית הממונעת.

1966