לוגו
בזכות הצביעות
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

נפתח ונאמר כי מטבענו אנו הוגים חיבה לליברלים העצמאיים. מאז ומתמיד הם – כמפלגה וכאנשים המרכיבים אותה – מעוררים את אהדתנו. נקיי־דעת ויפי־הליכות נראים הליברלים בעינינו כשרידים מעולם חולמני־מעט של ראשית המאה. אדוקים אולי במשנתם המיוחדת, אך לא קנאים. הדין הוא דין, ההר הוא הר, ואין זה נוקב את זה ויש תמיד איזה שביל להלך ביניהם. אילולא המאבקים ההיוליים והחריפים של הארץ הזאת על קיומה, בתוך המערבולת של אש מזה וטיט־בנין מזה; ואילו ביקשנו לקיים מצוה של השתייכות מפלגתית רק כביטוי של אזרחות טובה – היינו בוחרים בהם. נקיי־דעת אמרנו? – גם נקיי־כף. מלכותם אמנם אינה גדולה, אך חצרם נקיה. עד כה, לפחות, לא שמענו על מרמה באחוזתם או על איחוּז־עין. בקיצור: מפלגה של סובלנות אנושית וציבורית.

חייה הפוליטיים עד כה – מי־מנוחות. מי־מאוד־מנוחות. מעטים היו הדברים בחייה המדיניים של הארץ כל השנים שמסוגלים היו להוציא מפלגה זו משלוָתה. חינה כל ימיה ביצריה המאוזנים. אין נהרגים ואין עוברים. או, רצונך, גם אם עוברים אין נהרגים.

כך חיתה מפלגה נעימה את חייה כל הימים.

ואולם מה שמתרחש במפלגה זאת עתה מסביב לענין הנישואין החריגים – הוא שינוי מֶטַבּוֹלי קיצוני בכל חילוף־החמרים שלה, על כל גילויי העוית, אי־השקט, קוצר־הרוח ואי־השליטה בעצבים המלווים את התחוללותו הפתאומית של שינוי זה.

 

ב    🔗

אולי ראוי שנחזור ונאמר כי גם הפעם איננו רואים כּל אסון בעצם הופעת ההתנגשות הזאת של סדרי מדינה מתוקנת עם ההלכה היהודית. היה זה מנוגד לכל הוייתו של העם אילו ימי השוֹאה והריסוק, שכמעט קרעו לגזרים את כל רקמת התא המשפחתי ואת כל מארג ההויה היהודית – אילו ימים אלה לא היו מולידים התנגשות עם הלכות קיימות ואילו נמצאו כל התקנות והדינים, מימי התלמוד, דרך הגאונים והפוסקים והשו"ת, משיבים על נסיבות של שוֹאה איומה, שאפילו המיסרים בנביאים לא יכלו לנבאה; על ריבונות שלא נראתה בעין, או על נסיבות של התקדמות חברתי וטכנולוגית, שמעטים מסוגלים היו לבשרה רק לפני שנים מעטות.

אך כשם שאין לך גילוי גדול יותר של קפיאות ואטימות־הדעת מאשר אכיפת כל התקנות כּמוֹת שהן על החים המפותלים של ימינו (כגון תקנות כן וגרושה וחליצה), כך אין לך גילוי חריף יותר של פזיזות וקוצר־הדעת מן הנסיון לגהץ חד־וחָלק במשך עשרים וארבע שנים את כל הקמטים והעיווּתים שנתהוו בקלסתרו של עם באלפי שנים. יהיו מעמדה וחשיבותה של מפלגה ליברלית סימפטית אחת בישראל אשר יהיו – הדבר הוא למעלה מכוחה. המצער הוא רק שיומרתה, מבחינה זאת, עולה על כוחה עוד יותר.

 

ג    🔗

סבלם של כמה מאות אזרחים, ואפילו של כל יחיד ויחיד, הוא ענין חמוּר, ואין המדינה יכולה להתנכר לו. וייתכן כי אילו נתנו את דעתן על סבלם זה לא רק המפלגות הדתיות אלא המפלגה הראשית המהווה כל השנים את לוז־השלטון והמִמשל בארץ – אולי היינו מוצאים כבר שביל אם לא לפתרון לפחות להקלה. עם זאת, אין סבלה של קבוצה אחת יכול להיות הבחינה המכרעת היחידה. כנגדה ובמשקל שוה־ערך – ולא רק בתחום זה – עומדת בחינתו של העם כולו. ולא רק מצד השאלה: מה טוב יותר בחיי שעה לכל האוכלוסין המהווים את העם הזה, או את החטיבה הלאומית העצמאית היושבת בישראל היום, אלא מה משַמֵר את אחדותה המהותית של חטיבה זאת לעתיד, כל עוד אנו מאמינים כי יש טעם – ולכן גם חובה – לשמור אחדותיות זאת.

איננו בטוחים אם התקנת סדרי־אישות מיוחדים לחריגים כהצעת ח“כ האוזזנר אמנם נושאת בחוּבּה כבר עתה סכנה ממשית של פירוד, אך איננו בטוחים כלל שאינה נושאת זרעים כאלה לעתיד. מכל־מקום, מה שברור הוא כי היא פותחת פתחים שלא היו פתוחים עד כה. ידידנו ח”כ גדעון האוזנר – המכובד עלינו מאוד כישר־לב, כמשפטן וכתלמיד־חכם – רשאי לומר, לצורך טיעונו, כי השלבים העלולים לבוא לאחר ”היתר לחריגים" אינם מעסיקים אותו עכשיו. אבל מי שבוחן את התקנות האלו – אותן עצמן ואת השפעתן כאקט של פריצת־דרך, במובן של יצירת מערכת חילונית בתחום האישות בצד המערכת ההלכתית – אנו יכול להתעלם מן ההתפתחויות האפשריות המסתמנות עם פירצה ראשונה זאת.

אפשר לחלוק על כך. אפשר לזעוף על כך. אך כל עוד איננו אומרים כי כל ענין הפירוד האפשרי של האומה מעניין אותנו כקליפת־השום – אי־אפשר לנהוג בזה בהילות. ובודאי אי־אפשר לומר: אם תקבלו את התיקון הזה היום – מוטב, ולא – פה תהיה קבורתה – של קואליציה לכל הפחות.

 

ד    🔗

כי מידה של הגינות אלמנטרית מצד מִמשל מחייבת לומר לעם ולכל אזרח בתוכו, גם לזוגות מעורבים, כי לא כל מַדוי העם יוכלו להירפא בדור אחד או שנַיִם. לא כל מדוי הבערות. לא כל מדוי העוני והדחקות. לא כל מדוי החירות האישית. לא כל מדוי השויון האזרחי. לא כל מה שעוּות וקופח בזרם ההיסטוריה היהודית. לא עשתה זאת שום מהפכה לאומית. לא עשתה זאת בחמישים שנה הגדולה במהפכות הסוציאליסטיות. מטבע הדברים לא יכולה לעשות זאת גם הציונות. הדרך לישר הדורים אלה, יותר משהיא פשוטה כגיהוצו של אריג, היא מורכבה כיִשוּרוֹ של ברזל, שאין לעשותו כלל אלא בדרך סבלנית של ליבון וניגוד.

העובדה שבשנת התשל"ב ישנה כנסת עברית עם מאה ועשרים נציגים בעלי זכות הצבעה – בכללם ארבעה צירים אמיצים של הליברלים העצמאיים – עדיין איננה מזכה אותנו לחולל בחפזון, בדרך של תחיקה חילונית, תמורות בתחום מסורת שהשפעתן עשויה לחרוג מעבר לתחום התקופה, מעבר לתחום הענין שבו הן מתחוללות והרחק מעבר לתחום אותו חלק מן העם, שבמקרה או שלא במקרה, הוא היושב היום בציון. ודיני הנישואין, בין נאהב זאת בין לא נאהב, הם לפחות לפי התפיסה המסורתית של היהדות וגם לפי תפיסת רבים שאינם דתיים – אחד מתחומי־היסוד האלה.

 

ה    🔗

עד כאן תוך הענינים. מכאן ואילך – קליפתם. ועניניה של קליפה זו – הקואליציה, השותפות במִמשל וכל היוצא בהן.

דוקא מן הליברלים העצמאיים, הנחשבים מהדרים בגינוני חברה ומִמשל, אפשר היה לצפות לסדר־מהלכים אחר מזה שנקטו. אם אמנם כה מעַנה העוול וכה יקר תיקונו – מדוע לעשות אקט הסותר – ובפירוש סותר – חתימה על קואליציה? מדוע לא קם ליברל עז־לב, הדבק בעקרונו יותר מבכסאו, ולא אמר, כדבר החכם היוָני: יקר לנו השלטון, אך אמיתנו יקרה לנו יותר ויהיה כסא רם בממשלה כפרת זרת קטנה של שני ממזרים או קצה אגודלו של כהן שאין מניחים לו לשאת גרושה ערגת־לבו? מדוע גם מפלגה זאת, שדגלה – אף כי הוא חיור מעט, הוא נקי למשעי – מדוע גם היא מוכרחה לאחוז בזה וגם מזה לא להניח ידה? נאהב קואליציות או נסלוד מפניהן – ככלות הכל, גם כיבוד חתימה הוא אקט של אזרחות טובה ואי־כיבודה – חינוך לציניוּת אזרחית, אם לא לרמיה.

אין להשוות, כמובן, חומרת ההפרה של הסכם קואליציוני לחטא מניעת בנין־משפחה מן הברואים בצלם. אך מפלגה המהדרת כל־כך במצוות האזרחות – מדוע היא צריכה בכלל להעמיד שני אלה להתמודדות? אם שינוי תקנות האישות הוא בגדר חיי־עולם בשבילה מבחינה מצפונית, מדוע איננה יכולה – מראש, ביודעין, ואפילו במופגן – לוַתר על חיי־שעה, כגון תיק של תיירות, ולצאת למערכה מוסרית נחרצת, כשהיא חפשית מזוהר השלטון וממוסרותיו גם יחד? כלום כה גדול הקרבן?

 

ו    🔗

אלא שהצביעות, שכה מטילים עלינו את אימתה בענין הנישואין הדתיים, איננה, כנראה, רק נחלתן הבלעדית של מפלגות גדולות המאומנות בתחבולה ובתכך. גם מפלגות צנועות יותר אינן מתנזרות ממנה.

ואולם מן הראוי להסתכן ולהקדים מלים אחדות בזכותה של הצביעות. כן בזכותה.

נתעֶבת מאוד העמדת־הפנים. מסוכנת מאוד בחיי חברה מידה של איפה ואיפה, הין והין. מעוררת סלידה כל מַניֵרה ציבורית מתחסדת הבאה לפות על עיקום, על התעיה, על עוול. אך מסוכנים לא פחות המגלגלים עיניהם לשמים ומבקשים כי נאמין שניתן, אפילו בחברה מתקדמת ופרוגרסיבית מאוד, למצות, בתוך תחומי חוקיה ותקנותיה, חירות אישית וחברתית עד תומה, ולעשות זאת מניה־וביה, כהרף דור.

כי אם צביעות פירושה השלמה זמנית עם עוול חלקי משום שאין השעה כשרה עדיין לסתימת כל מקורות העוול; אם צביעות פירושה חיפוש אחרי ”מוֹדוס ויונדי" בסיסי של קיום אומה מאוחדת – מודוס שלפיו כמעט כל חלק מן האומה מועדף־מעט אך גם מקופח־מעט לטובת החלק האחר; שבו ניתנת לכל העם כולו תשתית רחבה של הרגשת נוחות ממלכתית, אישית וחברתית, אך גם אזורים – שוים פחות או יותר – של אי־נוחות לכל חלק ממנו; אך צביעות פירושה השלמה עם הכורח לחיות זמן־מה עם תקלה מסוימת לצורך שותפות־מלחמה או בנין או איחוי־העם – כי אז אין הצביעות תועבה מאוסה כל־כך.

ינעמו הדברים לליברלים אם לאו – החיים הפוליטיים, שבהם הם עצמם משתתפים באופן פעיל כל השנים, אינם חסרים צביעות כזאת. ישיבתן של מפד“ל ומפ”ם בממשלה אחת – היא מבחינה זאת צביעות בתחום האמונה; ישיבתם של גח“ל ומפ”ם ביחד היא צביעות מבחינה סוציאלית; ועדיין איננו בטוחים אם ישיבתם של קיצוני מפ“ם ואנשי רפ”י במערך אחד, חסרה לחלוטין יסוד של צביעות בתחום המדיניות. וכיון שהשלמנו עם רָגזם של ידידים לא נהסס לשאול: כלום העובדה שמפגה קטנה מאוד נהפכת לא פעם ללשון־מאזנים במִמשל וזוכה, מסיבה זאת בלבד, ליתרונות פוליטיים ואחרים הרבה למעלה מכוחה – כלום עובדה זאת נקיה לחלוטין מאבק צביעות?

אין זאת כי משהו כופה עלינו צביעות זאת. יש, כנראה, משהו הנשקל כנגדה. יש, מסתבר, מכנה משותף בסיסי לכל הפלגים האלה, הכופה אותם לקפל פה ושם סיסמה ואפילו עקרון. רצונך, הדמוקרטיה במהותה נושאת עמה אלמנט של צביעות – אם נקרא כך לכל פשרה ולכל ”עמק שוה" בדיונים חברתיים או פוליטיים. רק משטר־רודנים הוא מבחינה זאת כולו יַשרוּת. רק בו הכח חד־משמעי. רק בו נהרגים ולא עוברים או הורגים את העוברים. רק בו ממוצה כל עקרון עד תומו, עד תומו של האדם, עד המערפת. הרבה אנשים במשטר זה היו מתפללים לקצת ”צביעות" של דמוקרטיה רכרוכית ומתפשרת, אך מעט מאוד אנשים מחוץ למשטר זה יתפללו אל חיים, שבהם לפעמים נעלמת הצביעות ביחד עם החיים עצמם.

 

ז    🔗

ככל שאיננו להוטים למעורבות בבית־המבשל של הפוליטיקה הפנים־מפלגתית אי־אפשר שלא להתקומם לחוסר ההגיון שבהשוָאה הנערכת בין עמדת הליברלים לענין הנישואין האזרחיים לבין עמדתה של המפלגה הדתית־לאומית לענין הגיור כהלכה. ההתעוררות החריפה של הליברלים העצמאיים לענין הנישואין החלה לפני שבועות אחדים בלבד. אילולא אדיקותו הקנאית של איש אחד, שגרף עמו בסוּפה מוזרה את תנועתו, יכול היה מצפון זה לנמנם היטב עוד שנה וחצי, כשם שרדם שנתים וחצי מאז חתמו ונצטרפו לממשלה. מכל־מקום: הבקשה שהופנתה לתנועה הליברלית שלא לעורר ענין זה עכשיו, איננה פוגעת עוד בגילוי מעמדה בציבור כתנועה עצמאית אמיצה, הלוחמת על עקרון.

אין הדבר דומה כלל למצבה של המפלגה הדתית לאומית. ענין הגיור לפי ההלכה איננו דבר שנולד בדמדומי עגבים קואליציונים. בתכנוֹ הוא עם־מעצמה ודם־מדמה של יהדות דתית. יכלה מפלגה דתית לוַתר בזמנו על שתי מלים אלו, כאשר בהגדרה המלוּלית של החוק לא נאמר היפוכו ויכלה להניח לעצמה עוד מרחב דיון ומאבק על פירושה של הסתמיות שבחוק. אך משעה שמוֹעלית הצעה על־ידי מפלגה דתית קיצונית אחרת, שכל־עיקרה תוספת שתי מלים ”לפי ההלכה" – ויהי הטעם להעלאת ההצעה הזאת תכסיסי ונרגן כאשר יהיה – אין שום פלג דתי יכול להצביע נגדה. ומי שתובע זאת מהם, מתקלס בהם ובמצפון אנשיהם. אפשר לתבוע ממפלגה כזאת להימנע מהצבעה מטעמים של חתימה קואליציונית, אך אי־אפשר לתבוע ממנה להצביע נגד ההגדרה הזאת, אלא אם כן מבקשים להשחיר פניה לחלוטין בעיני הציבור הדתי שלה בארץ.

 

ח    🔗

ועל אף כל זאת – גם אם יהיה ההגיון הציבורי מסוגל להסביר טעם הרחקתם של הליברלים העצמאיים מן הממשלה – מידת־החסד הפוליטית וההבנה האנושית לא תצדיק זאת.

מיוחדים כאשר הם – הם תבלין המיטב עם טעמו של המִרקח הממשלתי. הם הצבע המשלים פסיפס זה. ככלות הכל, הסגולות האמיתיות של מפלגה זאת, תכונות־היסוד שלה, הן אלו שמָנינוּ בראשית דברינו. האופן שבו גילגלה את ענין החמוּר הזה של ”פסולי חיתון" הוא רק התקף מקרי של עוית. והכל יודעים לאן מסוגלות גם הטובות בכוונות להוליך.

הרושם המתקבל מתוך מעקב אחרי שפעת הדיונים והדיונים החוזרים הוא, כי בעיית הליברלים העצמאיים בשלב זה היא לא איך לקפוץ מרום־הקומה שאליו נסחפו תוך סחרוּר מיותר, אלא איך לרדת ממנו. מידת החסד של מפלגה גדולה מחייבת איפוא להגיש לה סולם. לאחר־מכן אולי תבוא רגיעה. מפלגה ענוגה כזאת אינה מסוגלת כלל לעבור רֶצידיב מטלטל כזה בעוד ארבעה־חמישה חדשים. ואולי בשוך היצרים ובשוב חילוף־החמרים לתיקנוֹ – תחופש באון נמרץ יותר ותימצא בכל החוגים איזו דרך לפתוח פתח של הקלה לאלפים המתיסרים עתה – לא בשל השמירה על חישוקים אלא בשל הקשיחות האטומה הנלוית אליה.

 

ט    🔗

אין מחסור בפסוקים בתורה ובגנזי חז“ל כדי להוכיח את הממסד הדתי על קשיחותו – לא רק בענין מסוים זה העומד על הפרק אלא בתחום הרחב של דיני אישות, גירושין ונישואין בתנאים המורכבים מאוד שהולידה התקופה. מי שרואה עין־בעין כמוהם את מערכת המסורת של נישואין יהודיים כחישוק בחישוקי היהדות; מי שאינו בוש עדיין לומר באופן חד־משמעי גם בתקופה זו של האָפנה הקוסמופוליטית כי יִחוּדה של היהדות מעניין אותו ומטרידו – ימצא לגבי קשיחות זאת הגדרה מתונה מאוד בתוכחת הנביא: ”ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר”.

החכמה, כנראה, אבדה, כי הרושם המתקבל הוא, שלא רק יראת־שמים בלבד מולידה קשיחות זאת אלא, ולא פחות ממנה, גם יראת רבנים איש את רעהו.

אם עדיין אין מבחינים כי יותר מבכל תקופה אחרת על מצוַת ”וחי בהם" להיות תלויה כגזָר על הרבה הלכות של יוסף קארו; אם עדיין לא מחוּוָר להם כי אין זו תקופה של מיצוי דין והחמרה קנאית ונבירה במעמקי כל הדורות ופרשניהם כדי למצוא פסול ביהודי, אלא תקופה של חיפוש בלתי־נלאה אחרי כל זיק של חסד כדי לזַכּוֹתוֹ – אם כך הדבר אולי באמת ניטל היסוד לשיח משותף, כי ניטל יסוד הבינה־לעתים וניטל יסוד החסד שהוא מן הסגולות המופלאות והמרתקות של היהדות ומיפיה מאז.

איש אינו מציע ליהדות הדתית, בתוך תנאים של סכנה לספינה היהודית המסורתית כולה,”להשליך את הטלית והתפילין הימה". אך בשום דין – ככל שזכור לכותב הטורים – לא נתקדשו באותה מידה עצמה גם הנרתיקים. העוז לבדוק כל נרתיק ונרתיק תוך ראיִה בוחנת ומעמיקה, לא רק במבחנות העבר אלא גם מול פני העתיד, עשוי לקבוע גורלן של שׂכיוֹת־הקדושה עצמן. כי שום דבר לא ירחיק אנשים מאהבת היהדות יותר מאשר הצגתה כדת קשוחה, דוגמטית ונטולת־חסד. שום דבר לא יסתור כל־כך מהותה האימננטית של היהדות מאשר הפיכתה לדת של חוסר־חסד. אך בשום תחום לא תחטא הדת היהודית לעצמה יותר מאשר בהתנכרות לדבר התלוי עליה כגזר כל הימים – וביחוד בימינו – שעולמה של דת ישראל, כמו עולמו של העם היהודי המנופץ והמפורר לאחר שוֹאה – חסד, ורק חסד, ייבנה.

1974