לוגו
מפתח בידי הבַּשָׂם
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

“מפתח ־זהב של עירית תל־אביב הוענק לבּשׂמית הלנה רובינשטיין על תרומתה בסך 100 אלף דולרלביתן אמנות בעיר”.

[מן העתונות]

לפני זמן־מה נזדמן בודאי לרבים לראות פיגומים מתנשאים על חזית היכל־התרבות ופועלים עולים ויורדים בסולמות. כסבורים היינו שנחפזים לשַׁנוֹת צורתו החיצונית של בית־הנתיבות המוסיקלי של העיר כדי למנוע אזרחים הממהרים לרכבת מלהשתהות בטעות ליד בית־מידות זה. ובכן טעינו. בעיר הזאת, כבכל עיר אחרת, הבנוי – בנוי ועומד, ויותר משהוא משמש אתראה לחרטה הוא מעורר יצרי חיקוי ויש להניח כי בקרוב יקיפו את בית־הזגגים הגדול בתים זיגוגיים אחרים והשמש, בכיכר התרבות של העיר, תרַצֵד באין מפריע משמשה לשמשה ותטיל בהן את בשורת האדריכלות החדשה של ימינו. לאָשרנוּ, אפילו אכסדראות צוננות אלו אין בהן כדי לפגום בטיבה של המוסיקה שהתזמורת המהוללה שלנו משמיעה בפנים.

מה, בכל־זאת, עשו הפועלים שעלו וירדו בסולמות בחזית הבנין המוגמר? ובכן, הם גררו אותיות. ולא סתם אותיות אלא אותיות של ברזל. נחשי־נחושת. שני פועלים היו גוררים אותיות גדולות מלמטה למעלה ופועל אחד, מבויש כלשהו, היה דוחף אותיות קטנות מלמעלה למטה. ואף שלא ראינו שם גוילים נשרפים, האותיות הפורחות כשלעצמן עוררו סקרנותנו. ביקשנו להשתהות במקום שעה קלה כדי לראות לְמָה עשויות להצטרף אותיות בודדות אלו, אלא שנלאינו להמתין. יום־יום היו הפועלים מטפלים בארבע אותיות בלבד – ארבע שהן שתים: שתים היו מעלים ושתים שהיו מורידים ולא נצטרפו לשום דבר־של־משמעות. מקץ שבועים נפתרה התעלומה. נצטרפו אותיות למלים ומלים למאמר ומאמר למשמעות ושלט מאיר־עינים קם ויהי: היכל התרבות על שם הנדבן פלוני־בן־פלוני. מסתבר כי האותיות הקודמות נראו קטנות מדי בעיני הנדבן ובלי שום פרופורציה לערך־הדולר. עמדו והוסיפו ארבעה אינצ’ים לכל אות והפיסוּ דעתו של הנדבן או של אחד האחשדרפנים שלו, שאמריקאים קוראים לו: ניצב ליחסי־ציבור.

אלא שבתוך־כך – כמאמר תיבת־הרדיו – נודע לנו כי לא רק גודל האותיות בלבד עורר חמתו של הנדבן אלא גם התוכן שנצטרף מאותיות אלו. ואף שהדבר סוּפּר בגדר סוד אין אנו רואים שום טעם להעלימו מן הציבור. ראשית, אין לך דבר במדינה דמוקרטית השייך לציבור שאי־אפשר לגלוֹתוֹ אלא אם יש בו כדי להזיק לחינוכם של קטינים. הענין שלפנינו אין בו סכנה כזאת; שנית, מתוך אותו סוד נתגלגלה לידינו הגדרה ממצה אחת להרבה תופעות בחיינו ואין אנו רשאים להדיר הנאת ההגדרה הזאת מן הציבור.

ובכן, אם לא ידעתם – להוי ידוע לכם כי במלאת שבעה ימים לבית־הנגינות ביקשו אבות העיר לתת לו שם. אמרו: הבית כולו הוא בית־תרבות של העיר, ואילו אולם אחד בתוכו הוא אולמו של הנדבן. עמדו וניסחו שלט ברוח זו ושלחו נוסח שלו לאישורו של אותו נדבן. לא יצאו שעות אחדות וגלי־האלחוט הבריקו לתל־אביב תשובת הנדבן שלשונה במקורה: ”שום ‘תרבות’. נקודה. שטויות. נקודה. רק השם שלי. נקודה. ושמי שלי בלבד. נקודה".

אילו טילגרפו כך אנשי בית־מדיצ’י לעירית פירנצה בודאי היתה עירית פירנצה מחזירה להם את המברק ואולי גם את התרומה. אלא שאין להקיש מפירנצה של הרנסַנס על תל־אביב של ימינו ואין לתבוע עודף של גאוה מוניציפלית מעיריה שעדיין לא הגיעה לשנות־עצה. תל־אביב נוזפה וקיבלה, והעלתה פועלים בפיגומים לתקן את הכותרת. כבודו של הנדבן – רצונו. כבודה של עיריה בישראל – רצונו של נדבן.

המברק התמציתי הזהה לא הונף על הבנין לצדו של השלט, אף כי הוא ראוי לכך אולי יותר מן השלט גופו, כי שום איש מבית לא הצליח עדיין להגדיר באופן מדויק וקולע כל־כך כמה גילויים בחיינו כפי שהגדיר אותו מאן־דהו מפילדלפיה בפשטות אמריקאית אָפיינית:”נוֹ תרבות. נונסֵנס". שום תרבות. נקודה. הבלים. נקודה.

 

ב    🔗

הבשׂם היה מאז ומתמיד עלי במכתשו של הציבור היהודי. החברה היהודית הקדומה היתה רגישה ביותר לענינים שבריח עד כדי כך שניסתה לגזור שכבות ומעמדות לפי ערוגות הבושם. הבורסקאי והבשׂם –זה לשלילה וזה לחיוב – נהפכו לסמלים בקיטוב המקצועות של החברה היהודית. חכמים שביקשו להגדיר אנין־דעת מהו אמרו: זה אדם שריח עשן בנחיריו כריח־מחראות. כאילו כל חכמת ההבחנה של אדם – בנחיריִם. כשאתה מנסה להתחקות על השקפות בעניני הריח בספרותנו הקדומה אִי אתה יכול שלא לתמוה למקום הנכבד שהיו תופסים ענינים אלה בקודש ובחול, בין אדם למקום ובין אדם לחברו. כל ענין הקטורת עיקרוֹ סגידה לריח או נסיון לרצות את הבורא בדרכי ניחוח. ברכת מוצאי־השבת ומבואי השבוע פותחת בבורא־מיני־בשמים ואילו בין אדם לחברו אין קצה לדימויים ולהגדרות השאולים מעולם הבשׂמים, החל מדימויי האהבה, בנוסח: צרור המור דודי לי, ועד מאמציהם הבלתי־נלאים של בני־אדם בימינו להבאיש את ריח חברו. בקיצור: אל אלוהי הריחוֹת לכל בשר.

מטעמים שבמסורת יהודית איננו רואים, איפוא, שום ריח־לפגם בקבלת־הפנים המבושמה שערכה העיר העברית הראשונה לגבירה הראשונה של התמרוקים. בּשֶׂמת, סוף־סוף, אינה בורסקית, ואֵם יהודיה ההולכת אחרינו כשני ימי־דור ומבשמת את כל המין הנשיי בעולם, ראויה־גם־ראויה לכבוד, אפילו בישראל. אלא שגם מטעמים מוניציפליים טהורים אין לראות שום פגם בהתלהבותו של הכרך העברי לביקורה של מלכת הכַּרכּוֹם. סוף־סוף, אין עוד עיר בעולם הזקוקה כל־כך לשטיפת מי־קולון כעיר המתבשמת יום־יום בריחות־הנהר שלה, עיר שניתן לומר עליה כי היא מן המקומות המעטים בעולם שבו אפשר להתוַכּח גם על טעם גם על ריח. מכל־מקום: עיר הסוגדת זה שנים באדיקות דתית, כמעט, לאלת־הסרחונות, אין רע אם תחוֶה פעם קידה גם לאלילת הבושם. על כך, בכל־אופן לא ניַדה בה אבן. בעיר, כמובן.

גם לא ניַדה בה אבן על שהיא מציבה אבני־זכרון לכל המנדב כשוה־דולר. אדרבא, ירבו עוזבי העזבונות ורושמי רכושם לענינים שבטובת הציבור ונציב לשם שלטים בכל פונדק־דרכים ונחרות מונוגרמים שלהם על כל מכונת־אספרסו. כל עוד לא ניתן לשנות מעיקרם סדרי חברה – והדבר, כנראה, איננו פשוט בשום מקום – נשארה המֶצֶנַטיוּת החומר הטוב והיחיד שניתן בכלל להפיקוֹ מן העשירוּת, או מן העשירים. כמאמר הנביא: יקר מזולל. ואם נגזר על החברה, בתוקף סדריה הבלתי־מתוקנים, להגיר את כל ערך־המוסף של עמלהּ לכיסי העשירים, נברך על כל פתיון החוזר ושואב חלק מן הערך הזה מכיסיהם לצרכי הכלל. ואם כל הענין הוא בשלט ובגודל האות – יהיה־נא אלוהים עם כל החרותים על השלטים ותהיה ברכת נדיבותם על כולנו. אמידים בכל העולם קיבלו הסדר מוסכם זה בינם לבין החברה האנושית והם משתדלים להאדיר שמם בעזרת הונם, להאדיר הונם בעזרת שמם וחוזר חלילה, בטובתם שלהם ובטובתו של הציבור. אמידים בישראל – שעלו מנכסיהם – לאו דוקא. שלושה נדיבים גדולים ידועים לעם היהודי מימי מצוקתו הגדולה: נקדימון בן־גוריון, בן ציצית הכסת וכלבא־שבוע. עשירי ישראל בימינו בחרו להם משום־מה את משמעותו הסמלית של האחרון בהם. כמעט לא תמצא בישראל בית־עם שהוקם על־ידי איזה שהוא בן־ציצית אלא אם כן הקים אותו הציבור מנדבת ציציותיהם של העניים ומעוטי־היכולת. לכן, אם הגיעה אלינו לאחר כבוד ולאחר יגיעה מרובה – יש אומרים: מרובה מאוד – אחת מרתה בת־בייתוס של התמרוק ושלפה מכיסה בעצם ימי אימת המשבר הכלכלי בארצות־הברית שטר של מאה אלף דולר כדי להציב בעירנו יד לה, לרמברנדט ולאוטריללו – אַל תהיה עיננו צרה בה ובשלט שלה. אדרבה: יבואו יהודיות ויהודים אחרים בישראל ויעשו כּמוֹתה. יש לנו שורה שלמה של דברים שאין לנו ושעדיין הם פנויים לתרומה ולשלטים. יבואו התורמים וישלטו עליהם שלט. אולי היינו מתוַכּחים קצת על גודל האותיות ועל הנוסח – שלא לעשות בניני־תרבות שלנו למצבות ולא להפוך כיכרות הערים שלנו בתי־עלמין של מכובדים – אך לעצם הציוּן, אדרבא ואדרבא. כאַוַת נפש הנדיבים. זה נהנה וזה לא חסר – אין לך עיסקה הוגנת מזו.

ואולם על דבר אחד נשלח אבן קטנה לרקתה של העיר הזאת: על הקרתנות. על אבדן חוש־מידה, על לחשושי החנופה, על כרכורי החנחוּן ועל כריעת פרנסיה הנושמים משב־נפנופו של שטר אחד בן מאה אלף דולר ומדמים כי הם והעיר כולה נושמים אויר־פסגות; על כך שלא קבעו בכלל שום מחיר או תעריף לכבודה של העיר: בשכר כמה דינרים עורכים גאַלה, בשכר כמה תינגר שמפניה ומה מחירו המינימלי של מפתח־זהב לעיר העברית הראשונה. איננו מתנגדים שכל אדם כאן או בחוץ־לארץ יהלך כשבכיסו מפתח־גנבים לשערי העיר שבה אנו חיים. סוף־סוף אין בעיר הזאת כל־כך הרבה שכיות־חמדה וגם לא כל מחזיק־מפתח מוּעד לבוא אלינו באישון־לילה וללסטם אותנו. אך מפתח־זהב ללב העיר הזאת – על דרך הפשט ועל דרך ההשאלה – מחירו עולה קצת על מאה אלף דולר ממורקים. כי עיר זאת, אם אתה שוכח לרגע שפירושה הוא גם עיריה ומסים ותככים של עסקנים ושטפונות בשכונת־התקוה ושפת־ים מזוהמה ואתה חוזר ורואה אותה מגולמה באותה קבוצת־צלליות חולמנית מאחוזת־בית שעמדה על החולות ותקעה בהם יתד לחטיבת־ממשל עברית ראשונה בדמות עיר – עיר זו, מפתח־זהב שלה לא כל שטר קונה אותו. מקומו באוצר המוצגים המסמלים חלומות־של־חלוצים ויסורי התגשמותם ולא בשום חנות־תמרוקים בניו־יורק. אפילו לא בתמרוקיה של בַּשׂמת־הבשׂמים של העם היהודי.

פרנסי העיר שומרים בשבע עינים על מפתח העיריה. אותו אינם מוכנים להפקיד אף לשעה קלה בידי אחרים, אך את מפתח העיר הם נכונים למסור לכל בּשׂם. לבורסקים, כפי שנחירינו חשים, מסרוהו מכבר. איך טילגרף אותו איש מדיצ’י מפילדלפיה: ”נוֹ תרבות, נוֹנסֶנס“. ”שום תרבות. נקודה. הבלים. נקודה”.

 

ג    🔗

קשה לומר כי השפה העברית היא העשירה והמשוכללת בשפות. די לקרוא בספר יחזקאל או בספר איוב כדי לראות כמה נלבטו הנביאים בנסיונם להתבטא בלשון דלת־ניב זו. עתה אין עוד שום ספק כי אילו היתה האנגלית קיימת בימי ישעיהו ועמוס היינו זוכים לאֶפּוֹסים עשירים פי כמה מפי חוזים סעורי־חויות וצמאי־מבע אלה. או קחו את הספרות המאוחרת יותר: כמה היתה שירתו של ביאליק נשכרת אילו היה כותבה בשפת ביירון ושֶׁלי, משמאל לימין. הניבים, השמות הרדופים, הסלֶנג, הגמישות, הנוף הוֶלשי – מה יש לומר: שום דמיון. כרחוק מזרח ממערב. אלא שלחינם נתלה את מורשת־הדלות של הלשון בנביאים או במשוררים. הם חפים מפשע. אשמים האבות. כן, האבות הקדמונים. הם־הם אבות־הנזיקין של הלשון. זה התחיל באלוני־ממרא. היו אלה אברהם אבינו ושרה אמנו, שממש כמו אליעזר בן־יהודה וחמדה רעייתו בשעתם, החלו לגלגל בשפת העברים תחילה בחדר־הכּיריִם, אחר־כך בחדר־האוכל, אחר־כך בסַלוֹן־האורחים המהולל של אברהם וכך גילגלו וגילגלו בה דרך ההיקסוס, יהודה־הלוי והפלמ“ח עד שנתגלגלה אלינו. מהם נפתחה הרעה. בשל אבות־ישורון אלה עומדות עתה נערות ישראל לפני הטלויזיה בלונדון ופניהן מתכּרכּמוֹת מבּוּשה. לכאורה, המוח שלהן שופע, הלב נסער, הפה פעור לדיבור, כל החושים משוועים ממש לניב ולביטוי, אך הניב – איננו. יד העברית תקצר. פשוט, באלוני־ממרא לא היתה טלויזיה ואברהם אבינו, ראשון העברים, לא דאג להכשיר את הלשון למעמדים כאלה. האמת היא שלא רק הוא לא דאג, גם אנחנו לא דאגנו. ציידנו בנותינו בידיעת הסטֶן, בידיעת הארץ, בקרב פנים־אל־פנים, בכל גינוני הדוגמניות, רק בדבר אחד לא ציידנו אותן: בשפה. ועתה הן עומדות בוהות לפני הטלויזיה וכל העם הבריטי רואה ושם ישראל מתחלל. ואין פודה. כוחות ספרותיים אדירים גנוזים בהן. מעיינות מתגברים. פוטנציה אדירה של חויות, מראות והתרשמויות. הגדה שלֵמָה לבית פורסייט. אנה קרֶנינה חדשה.”שלום לך, עצבות” ישראלית – ושפה – אין. לחץ של אלפי אטמוספרות – והכלי פקוק. כמאמר היהודי: הלשון בגולה וגואל אין. הלא דברים בגו: מעט ההברות האנגליות שבנותינו מגרגרות בקושי בכיתות־ההמשך, בתוספת סיפורי הניבים שהן קולטות מסרטי הוליבוד – מעט זה מצייד אותן בדיאפוזון לשוני להבעת עצמן עשיר יותר מכל ספר־הספרים, מדרש־רבה וימי־צקלג גם יחד! נוכח חוסר־אונים זה, אין לה ללשון העברית אלא לטפס לצריח של ביג־בֶּן ולאבד שפתה לדעת. שפה שאיננה מסוגלת לשרת נערה ישראלית בשעת דַחקהּ לצרכי שידור, ספרות, או תסריט – נוח לה שלא נבראה משנבראה.

לצערנו, אין לנו במה לנחם אתכן, סַגַניוֹת של ישראל. נוכל רק להבטיחכן כי אין אתן בודדות. כולנו באותה סירה. גם אנחנו, כפי שעיניכן רואות, נתונים בסד הלשון הזו ואין מפלט ואין מרחב ואין, כנראה, גם שביב־תקוה. קרוב לודאי שעוד ארבעת אלפים שנים נוספות נצטרך ללַבּט לשוננו באותה שפה שמית עייפה שנבראה אי־שם בין עצי הממרא של כנען ועוד הרבה שנים, כנראה, ניאלץ להביע הגיגינו בכתב במין שפיפוֹנים עגלגלים כאלה הזוחלים, כעין הילק, מימין לשמאל, בניגוד לכל חוקי התנועה והכיוון של אירופה. אך למה, עלמות אנוסות־על־פי־הדיבור, נקבול על הקנקן כאשר היין עצמו איננו יין? למה נירא שפה כשמלאך הבערות רוכב על כתפנו ובפינו מתגו? מלונדון מטלגרפת לנו סוכנות אחת בשם בת־ישראל חשובה כי אין לנו שפה, רחמנא ליצלן; מפילדלפיה מטלגרפים כי אין לנו תרבות. לא קנקן, לא יין. נוֹ תרבות, נוֹנסֶנס. מה יהיה?

1959