א. 🔗
כּשאַתּה יושב לדון בּדברים־שבּיצירה, מן הראוי שתּברר לעצמך מה היא שאיפתך בּזה: אם להגדיר יחסך אל אותה יצירה, או להבּיע השקפתך עליה.
היחס הוא ענין פּנימי, שבּין מושפּע למשפּיע: הקורא, הנהנה מזיוו של היוצר, חותר להבין את סוד ההשפּעה שהוא מקבּל ממנו – טיבה וסבּתה. על טיבה של ההשפעה הוא עומד מתּוך הסתּכּלות פּנימית ובחינה עצמית, ואת סבּתה הוא משער על יסוד ההתבּוננות בּמסתּריה של היצירה המשפּיעה. נפעל ופועל עומדים נפש מול נפש; והנפש הנפעלת מתעמקת תּוך עצמה, כּדי לגלות בּפנימיותה את מציאותה וכחה של הנפש הפּועלת. בּחינת “מבּשרי אחזה”.
ויש שמושפּע בּן־חורין משתּחרר לשעה קלה משעבּודו למשפּיע, ומסתּכּל בּו פּנים אל פּנים. בּהיותו חפשי אָז מהתפּעלות ונקי משוחד־של־הנאָה, הוא מוכשר אותה שעה לבקר את היוצר ויצירתו ולהגיע לכלל השקפה, שאינה לא פרי היחס הפּנימי ולא סתירתו, אלא בת־לויתו.
ההשקפה היא ענין חיצוני, שבּין מבקר למחבּר: אין לה עסק בּגרעינה של היצירה, כּי אם בּקליפּתה. פּעמים היא חלקית, בּודקת בּגבשושית אַחת או בקמט אחד שעל פּני הקליפּה, ופעמים היא מקיפה ותופסת את כּל השטח כּולו; אַך לפני־ולפנים אין היא חודרת מכּל־מקום. תּכליתה – להתחקות על עקבות צעדיה של היצירה, להכּיר את נתיבותיה שהותוו לפניה מבּראשית.
במקום אַחר (עיין למעלה עמוד כ') קראתי את בּיאליק בּשם “בּעל־תּפלה”. לא בעל־התּפלה הרגיל, שמשמעו שליח־צבּור, המתפּלל בּעד שולחיו תּפלת־קבע: בּמקום מיוחד לכך, בּמועד ידוע, בּנוסח שאין לזוז ממנו, ואפילו בּכוונות – “כּכּתוב”. אלא בעל ואָדון לתפלה, שהוא יוצרה ומחוללה, הוא הנופח בּה נשמת־חיים, והוא המוציאָה לרשות־הרבּים; על־ידיה הוא צר צורה להמית־נפשו או לסערות רוח חברתו, ובה יהגה כּל מר־נפש וכל שכור־ששון, שלבּו צר מהכיל את רגשותיו. בּעל־תּפלה כּזה, השם פּה לאלמים ומדובב שפתי ישנים, הוא משוררנו, שהגיע אל היכל תּפלתנו לאַחר נעילה – ופתח את השערים.
בּדברים ההם נסיתי לנסח את יחסו של הקורא ליוצר, שהרבּה התחמם – ממרחקים – כּנגד אורו, והרבּה הוא חייב לו, תּוך שאָר קוראי תפלותיו. אַך היום לא אָבוא לשלם לו אַף רבּית־דרבּית. אתאַמץ להיות פּעם “כּפוי־טובה”, כּדי שאהיה בּן־חורין להסתּכּל בּאָפני יצירתו הסתּכּלות חיצונית, ולהציע בּזה השקפה חלקית.
בּ. 🔗
בּמשפּחת היוצרים, המנומרת ורבּת־הגוונים, ישנם בּבחינת חורזים, וישנם בבחינת בּנאים.
שני אמני־מחשבה אַנגלים ישמשו לנו דוגמאות לשני הטפּוסים – פראנסיס בּיקון, ודויד יום.
לצד כּתביהם הראשיים, מרובּי הכּמות כּאיכות, אָנו מוצאים בּעזבונם הספרותי גם כּתבים מעוטי־הכּמות, שיאה להם משָלו של בּיקון: דומים הם לאגורות־כּסף מזוקקות, שבּמדה שהכּסף מצורף מסיגיו יקטן המטבּע בּכמותו.
מאמריו הקצרים של בּיקון מלאים בּרקים, הניתּזים מן המרגליות שדלה אותו פּילוסוף ממעמקים. בּחבּה יתירה הוא מטפּל בּכל מרגלית ומרגלית שהעלה בידו, לכברן ולנקבן ולחרזן בּחוט־שני נאה; אולם אין בּחריזה מוקדם ומאוחר: מקריים הם תּחילתה וסופה של המחרוזת, מקרי הוא סדר המרגליות וצירופן, ומקרית היא מדת הקרבה שבּיניהן. ראשונה במחרוזת כּשרה לבוא גם בּסוף, ואַחרונה – בּראש; עליונה עלולה להעשות תּחתּונה, ותחתּונה – עליונה; קרובות בּרגע זה נעשות רחוקות בּרגע משנהו, ולהפך. דבק אין בּין המרגליות; והחוט המקשרן אין בּו כּדי קשר בּר־קיום: דיו מקרה מצוי, שינתּקהו – והחבילה תתפּרד.
המחבּר עצמו מעיד על מאמריו אלה, כּי כתבם “בּין המצרים” – בּשעות הפּנויות מעבודתו הפּילוסופית העיקרית. למסתּכּל מן הצד נראה, כּאילו כתבם בּין היצרים של עבודתו המדינית המגונה: בּין חטא לפשע התחמק ועבר אל עולם־האצילות, ושם חטף ונקב, חטף וחרז מכּל העולה מנבכי המחשבה; וכששב היצר המדיני לטרדו מעולמו הרוחני, נחפּז וחתם את דבריו חתימה חטופה. אַך תּהיה הסבּה מה שתּהיה, העובדה אַחת היא.
ההפך מזה אַתּה מוצא במאמריו הקצרים של יום: חסר שם אותו בּרק, שפּעמים הוא מאיר את העינים ופעמים הוא מסמאָן; אין לו עסק בּמרגליות, אלא בּחומר ובלבנים. גובל הוא ולובן לבנים, ובהגיע שעתן הוא מסדרן ומדבּקן דבק בּר־קיום, – אָריח לצד אָריח, נדבּך על־גבּי נדבּך, – עד שהלבנים הבּודדות מצטרפות לבנין אחד שלם, שכּל חלק וחלק שבּו מכּיר את מקומו ותפקידו. הבּנין, אין תּוכו רצוף אַבני־יקר; אַך כּנגד זה הוא מכוון לתכליתו, ולא יתּכן להחליף בּו את המסד בּטפחות.
פּשטות ודיוק הם החותם של כּתבי יום אלה: אין עתרת־גוונים, אַך יש מדה וקצב. המחבּר מגיד בּכל אחד מהם מה שראוי לדרוש בּאותו ענין, בּאופן הנאות, ובשעור הנכון.
ג. 🔗
בּיאליק, יותר משהוא בּנאי הוא נוקב וחורז מרגליות. בּכל מקום שאַתּה מוצא את דבריו, בּרד של אבנים־טובות ומרגליות יורד עליך; אַך לא תמיד יש בּהם משום בּנין. אַדרבּה, כּל מה שרב מספּר המרגליות בּמחרוזת, וכל מה שעצומים זהרן ויפעתן, כּן גדולה מדת בּדידותן. וכמה מן הגדולים וטובים שבּשיריו יוכיחו.
בּ“המתמיד”, למשל, ישב והפיק מרגליות ענוגות, נקבן וחרזן בּפתיל־תּכלת עדין ואָרוך; ולסוף, כּשהרגיש, כּי המחרוזת ארוכּה ביותר, עמד ולקח את שני קצות הפּתיל וענבם בּעניבה מלאָה חן־של־עצבות.
בּ“הבּרכה” הוא פותח בּתיאור – תּיאורה של נשמה צנועה ועמוקה, שהיא “ראי לחסין־היער”, ועם זה “תּחלום לה חלום עולם הפוך”; נשמה המשתּנה עם כּל שנוי־מזג שבּסביבתה, ובכל זאת אין עצמותה ותומתה נפגמות. ועד שאָנו חולמים עם הבּרכה את חלומה, מפסיק המשורר את התּיאור ומסיים בּביאור.
ו“מגלת־האש”, שיש בּה בּנין, היכל־הטועין היא. כּל הנכנס לשם “טובע בּאור ובשיר”: משתּאה הוא ומשתּומם למראה ההוד וההדר שבּחדריו ואולמיו; אולם לשוא יבקש להכּיר את תּכנית הבּנין, מוצאָיו ומבואָיו.
אפשר היה להאריך בּזה ולהרבּות בּראיות, לולא בת־קול היוצאת ואומרת: דיך!…
ד. 🔗
היכן יש לבקש את סבּת החזיון?
לא במשורר בּלבד, אלא בכלל אומתו. כּי בּיאליק, שרשיו מרובּים וארוכּים מענפיו; יונק הוא משכבות כּל הדורות של הקרקע הלאומי, ושם מקור גבורתו גם חולשותיו.
ואומה זו, גדול כּחה בּקדיחת מרגליות וחריזתן מאשר בּבנין היכלות. בּזמן שזקני־אַתּונה הקימו בנינים פּילוסופיים רחבי־ידים, היו סופרי־ירושלים “חורזים בּדברי תורה”; ומה שהסבּירו חכמי־הסטוא בּספרים שלמים, העמידו חסידי־ישראל על פּתגמים שנונים. וכל מקום שאַתּה רואה בישראל סימני בנין – דוק ותמצא שיד אחרים, או השפּעת אחרים, היתה בּאמצע: שלמה בּן־דוד והורדוס האדומי, ששקעו כחותיהם בּבנין, הלכו בּעקבות מושלי מצרים ורומא שבּימיהם; מסדר־המשנה היה מדבּר בּלשון יונית ו“מספּר בּחכמת־יונית”; ובעל “משנה־תורה” – אין הדבר צריך ראיה, שקבּל בּזה השפּעה מן החוץ.
היש לדרוש סגולה זו לשבח או לגנאי? –
יש פּנים לכאן ולכאן.
מצד אחד אפשר לראות בּזה מום טבעי. ומצד שני אפשר לאמר: לא, כּי צדקה עשה לנו שומר־ישראל, שהתּיש בּנו את כּח הבּנין. צפה וראה, שעתידה אומתנו להיות נעקרת משרשה ונדחת מגולה לגולה, לפיכך החליף לה את הלבנים בּמרגליות, ואת כּף־הסיידים בּמקדח. אפשר לו, לעם נודד ממקום למקום, שיהיה מטלטל עמו צרור מרגליות יקרות; אַך מה יעשה בּבנינים רמים, שיסודם שקוע בּאדמה וראשם קורע שחקים?
ניו־יורק, עשרה בטבת, תרפ"ג.
נדפּס ב“התקופה”, ספר י"ז.