(שיחה בין שני בני הנביאים בימי אחאב מלך ישראל)

אָחִי וָרֹאשׁ! הַגִּידָה

נָא לִי פִּתְרוֹן הַחִידָה,

– שָׁאַל אֶחָד מִבְּנֵי־הַנְּבִיאִים, נַעַר תָּמִים,

אֶת רֵעֵהוּ הַזָּקֵן מִמֶּנּוּ לְיָמִים –

הֵן עַמֵּנוּ כֻּלָּם חֲכָמִים,

כֻּלָּם נְבוֹנִים,

אֹהֲבִים לִדְרוֹשׁ וּלְדַרְיוֹשׁ וּלְהַעֲמִיק חֵקֶר,

וּמַדּוּעַ הִנָּם תָּמִיד נְכוֹנִים

קַל מְהֵרָה לְהִמָּכֵר לְעֵקֶר,

וּכְיוֹנָה פוֹתָה אֵין־לֵב הֵם זֹנִים

אַחֲרֵי כָל רוֹפֵא אֱלִיל טֹפֵל שֶׁקֶר?

רְאֵה, הַדָּבָר בָּרוּר פָּרוּשׂ כַּשִּׂמְלָה

כִּי מִיכָיְהוּ בֶּן יִמְלָה

נְבִיא אֱמֶת הוּא, צִיר אֵל מִמַּעַל,

וּבֶן־כְּנַעֲנָה נְבִיא הַבַּעַל

פִּיהוּ שָׁוְא וּדְבַר כָּזָב נִמְלָא,

אַף דַּבֵּר כֵּן בִּשְׂפָתֵנוּ לֹא יֵדָע –

וּבְכָל יוֹם וָיוֹם בְּתוֹךְ קָהָל וְעֵדָה

בִּשְׂפַת פַּתְרֻסִים אוֹ כַּסְלֻחִים

יָפִיחַ כְּזָבִים וְנֹאדוֹת נְפוּחִים

יֶחֱזֶה־לָּנוּ מַשְׂאוֹת שָׁוְא וּמַדּוּחִים,

וְעַם יְיָ יֵרֵד לַשְּׁעָרִים

כָּעַיִט עַל הַפְּגָרִים

לִשְׁמֹעַ כְּזָבָיו וּדְבָרָיו הַנִּבְעָרִים. –

בַּגֹּרֶן פֶּתַח הַשַּׁעַר הָיִיתִי

וּבְעֵינַי רָאִיתִי

כִּי הֵעֵז אִישׁ רָשָׁע זֶה בְּפָנָיו

וַיַּךְ עַל הַלֶּחִי אֶת מִיכָיְהוּ הֶעָנָו

וְלֹא הָיָה פֹּצֶה פֶה וְנֹדֵד כָּנָף;

וְעוֹד יִגְדַּל הַפֶּלֶא

כִּי אֶת הַמֻּכֶּה שָׂמוּ בֵּית־הַכֶּלֶא

וּבְצִדְקִיָּהוּ

אֲשֶׁר הִכָּהוּ

הַסָּרִיסִים לֹא נָגָעוּ.

לַמְּדֵנִי אֵפוֹא טוּב טַעַם וָדַעַת,

בַּמֶּה גָּדוֹל כֹּחַ נְבִיא הַשֶּׁקֶר

כִּי רַבִּים אַחֲרָיו יִנָּהוּ

וּמִבְּלִי חֲקֹר חֵקֶר

יִתְּנוּ לִכְזָבָיו אֹזֶן שׁוֹמָעַת.

אָחִי! – הַנִּשְׁאָל עָנָהוּ

הִנֵּה הַחִידָה

פִּתְרוֹנָהּ בְּצִדָּהּ:

מִיכָיְהוּ אִישׁ צַדִּיק, נֶפֶשׁ נַעֲנָה,

מִתְנַהֵג בִּצְנִיעוּת וּבִקְדֻשָּׁה,

וּלְצִדְקִיָּהוּ בֶּן־כְּנַעֲנָה

קַרְנֵי בַרְזֶל וּמֵצַח נְחוּשָׁה.

יוֹדֵע הַשֶּׁקֶר כִּי אֵין לוֹ רַגְלַיִם,

וּלְמַלְאוֹת חֶסְרוֹנוֹ לִסְגֹּר הַפָּרֶץ

יִקַּח לוֹ קַרְנַיִם

לְנַקֵּר בָּם עֵינַיִם

וּלְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ.