לוגו
ועידה לשם מה?
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

זאת השאלה אשר הויכּוּח בּבית-הלוֹרדים מציג לפנינוּ בּכל החריפוּת. “היהוּדים עצמם מעוּנינים בּהצלחתה של הועידה הלוֹנדוֹנית”, אוֹמר – לפי העתוֹנוּת – הלוֹרד דֶפרין, הנוֹאם מטעם הממשלה. וּלפיכך? לפיכך עליהם להסכּים שילדי ישׂראל יהיוּ לטרף לסַדיזם הנאצי והוֹרים ואחיוֹת יהיוּ נדוֹנים לגויעה ולרציחה וּלהתאַבּדוּת בּגיהינוֹם הגרמני, ו“הבּית הלאוּמי” יהא אסוּר עליו להוֹשיט יד עזרה והצלה, כּי כּל צעד כּזה עשׂוּי “לקלקל” את תוֹצאוֹת הועידה. זה הגיוֹנה וזוֹ מדיניוּתה החדשה של ממשלת המנדט, פּטרוֹנה של “הבּית הלאוּמי”.

בּנאוּם הפּתיחה בּויכּוּח בּבית-הנבחרים עוֹד ראה מזכּיר

המוֹשבוֹת להוֹדיע כּי הממשלה קיבּלה מכתב מאת הסוֹכנוּת היהוּדית וּבוֹ הצעוֹת מסוּימוֹת על נכוֹנוּתוֹ ויכלתוֹ של הישוּב לקבּל מיד ילדים ונוֹער וּבני משפּחה מגרמניה, וכי להצעוֹת האלה תינתן תשׂוּמת-לב. והיה בּהוֹדעה זוֹ מעל הבּימה העליוֹנה של העם האנגלי כּדי לעוֹרר תקוה בּלבּוֹת נַענים. אפשר היה לקווֹת שהחרדה הגדוֹלה והכּנה של העם האנגלי לגוֹרל קרבּנוֹת התוֹפת הגרמני לא תיכָּזב על סף הבּית הלאוּמי; אפשר היה להניח שהמאמץ הנהדר של הישוּב וּנכוֹנוּתוֹ להביא קרבּנוֹת גדוֹלים למען הצלת נפשוֹת אחים נרדפים, מאמץ זה אשר עליו דוּבּר בּכבוֹד גם בּבית-הנבחרים, לא יהיה נדוֹן לחנק על ידי “חשבּוֹנוֹת” ותחבּוּלוֹת. והנה בּאה תשוּבת הממשלה בּבית הלוֹרדים ועשׂתה לאַל תקוה זוֹ: אין הממשלה יכוֹלה להרשוֹת שוּם מעשׂה הצלה אם יש בּוֹ כּדי להמשיך עָלֶיהָ חוּט של אי-רצוֹן מצד “המוּזמנים” לועידה.

הוֹלך וניטל הרצוֹן להתוַכּח עם הממשלה וּלהוֹכיח לה את משוּגוֹתיה. עשׂרים שנה עוֹסקת בּזה המדיניוּת הציוֹנית, ואם הדברים אינם נשמעים הרי זה לא מחמת מיעוּט הסבּרה מצדנוּ, ואף לא מקוֹצר המשׂיג. הממשלה הבּריטית היא ממשלה נאוֹרה וּנבוֹנה. והיא יוֹדעת ועוֹשׂה את שלה. ולא אנוּ בּלבד עוֹמדים הפּעם וּמסבּירים וּמתחננים על נפשנוּ. גם טוֹבי העם הבּריטי בּשני הבּתים טענוּ והתחננו על ילדי ישׂראל. גם האַרכיבּישוֹף מקנטרבּוּרי, רוֹעה וּמנהיגה של הכּנסיה

האַנגליקנית (שדעתוֹ איננה כּדעת המיסיוֹנרים בּארץ) השמיע את קוֹלוֹ. ואם בּשעה שלוֹרד בּוֹלדוין עוֹמד וּמכריז בּרדיוֹ הבּריטי שהוּא כּאנגלי

פּשוּט נסער ונרגש עד היסוֹד, ושהצלת פּליטי גרמניה היא דבר הנוֹגע “לכבוֹד ארצנוּ”, אם בּשעה זוֹ עוֹמדת ממשלת המַנדט ואוֹסרת על אזרחי הבּית הלאוּמי להוֹשיט יד מצילה לאחיהם הטוֹבעים, הרי שלא מחסוֹר הסבּרה כּאן, אלא גוֹרמים אחרים מכריעים. מסתבּר שהצלת נפשוֹת יהוּדיוֹת יכוֹלה “לקלקל” משהוּ, והַשאָרתם בּגיהינוֹם אינה עשׂוּיה “לקלקל” שוּם חשבּוֹנוֹת.

במצב זה חוֹבה לשאוֹל: אם זהוּ התנאי “להצלחת הועידה”, ששוּם סדק לא יהיה נפתח להצלת אחים נתוּנים להשמדה, אזי מה יש להם ליהוּדים לחכּוֹת מן הועידה הזאת? מה תקוָתם מן המוּזמנים לועידה אשר זה המחיר לרכישת אמוּנם וּלריצוּים? מה תקותם מן הממשלה המזמינה בּתנאים אלה, והמוּכנה לקנוֹת בּמחיר זה את פּיוּסם וריצוּים של מוּזמניה?

ממשלת המנדט עוֹשׂה מאמצים ממאמצים שוֹנים כּדי לרכּוֹש למשׂא-וּמתן את השתתפוּתן של ממשלוֹת מסוּימוֹת, הנוֹקטוֹת עמדה אוֹיבת למנדט ולבּית הלאוּמי, והנוֹתנוֹת מקלט בּגבוּלוֹתיהן לכל תעמוּלת איבה נגד המנדט והבּית הלאוּמי. ודאי היא יוֹדעת למה היא עוֹשׂה זאת, ולמה היא מעוֹדדת, מאַרגנת וּמלכּדת את נוֹשׂאי הלחץ נגדה כּבעלת המנדט וּכאחראית לבּית הלאוּמי. כּדי לרכּוֹש אֵמוּן היא נוֹתנת

חנינה להללוּ שהוֹקיעה אוֹתם כּאחראים לשפיכת דמים ולחוּרבּן, היא נוֹתנת חנינה בּטרם שקטה הארץ. כּדי להבטיח השתתפוּת היא אוֹסרת על היהוּדי בּארץ-ישׂראל מה שמוּתר לכל יהוּדי בּכל ארץ תרבּוּתית – להשתתף השתתפוּת אישית בּהצלת אחים מעוּנים, להכניסם לביתוֹ, להאכילם מפּתוֹ.

וּבכן, אלה הם התנאים ל“הצלחת הועידה” – פּיוּסים לצד אחד, וּגזירוֹת על הצד השני. לא, לא על מנת כּך הסכּימוּ היהוּדים להשתתף בּועידה. מי שניגש כּך לועידה הריהוּ מסַלף מתחילה את עצם הרעיוֹן של משׂא-וּמתן בּין שלוֹשה שוּתפים. היהוּדים הם שהציעוּ לא פּעם לממשלת המנדט שתביא לידי הסכּם בּין שלוֹשת הצדדים המעוּנינים. אך היהוּדים התכּוונוּ להסכּם אשר יֵיטיב עם כּל הצדדים, ולא להסכּם אשר יסדר ענינים בּין הממשלה הבּריטית לבין ממשלוֹת אוֹיבוֹת לבּית הלאוּמי על חשבּוֹן קיוּמוֹ והצלחתוֹ של עם ישׂראל. ואם זהוּ טיבוֹ של “ההסכּם” המבוּקש – האוּמנם עלינוּ לתת לוֹ יד?

הנהלת הסוֹכנוּת קיבּלה את ההזמנה ל“שׂיחות” מתוֹך ספקוֹת חמוּרים. עכשיו, לאחר עמדת הממשלה בּבית-הלוֹרדים, גברוּ הספקוֹת פּי כּמה וכמה. והמנהיגוּת הציוֹנית מן הראוּי שתבדוֹק את עמדתה מחָדש ל“אוֹר” המצב שהחמיר. שוּם אדם אינוֹ ראשי לדרוֹש מאתנוּ כּי נשׂים בּמוֹ ידינוּ את צוארנוּ בּעניבת-חנק.

כּסליו תרצ"ט.