לזכרו של ברונו שולץ שנרצח בידי הנאצים בנובמבר בשנת 1942

ברונו שולץ (1892–1942), הסופר היהודי־פולני המחונן, בן דרוהוביץ (Drohobycz) שבגליציה, מחבר ‘חנויות קינמון’ ו'בית המרפא בסימן שעון החול' – שהיה גם רשם וצייר בעל טביעת עין ייחודית, אשר צייר סיפורי אגדה במילים וסיפר על מעשי קסמים בדרך ציורית – גילה לנו יבשות חדשות ברוח האדם בשעה שצייר על זכוכית מדמיונו הססגוני, הבלתי צפוי, וכתב רשמים קצרים על גלויות וסיפורים ארוכים על נייר מכתבים לחברתו, אהובתו, אוהבת הספרות, דבורה פוגל. היו אלה יצירות סיפוריות, מפעימות, יוצאות דופן ביופיין ובמקוריותן, מפרי רוחו והשראתו, שראשיתן בזיכרונות ילדות על בית הוריו ועל עירו דרוהוביץ. דבורה פוגל, נמענת המכתבים, שהייתה הקוראת הראשונה של סיפוריו הקצרים, עמדה על ייחודם וערכם והאיצה בו לאסוף אותם ולהוציאם לאור.

שולץ, יהודי גליצאי, מורה לציור, שנודע כסופר פולני, נולד בעשור האחרון של המאה ה־19 באימפריה האוסטרו־הונגרית, שהעניקה לראשונה, בימי הקיסר פרנץ יוזף, לכל תושבי האימפריה וליהודים בכללם, מאז שנת 1867, זכויות אזרח, שאפשרו להם ללמוד בכל מוסד לימוד שירצו להשתלם בו, לנוע ברחבי האימפריה כאזרחים חופשיים, ולהתגורר בכל מקום שיבחרו ללא תלות בקהילה היהודית. החוקה החדשה שהעניקה אזרחות ושוויון לכל הגברים באימפריה, פתחה בפני היהודים אופקים חדשים ושחררה את היהודים מהתלות המסורתית בקהילה היהודית ואפשרה להם לבחור את אורחות חייהם כרצונם. אולם התקוות האופטימיות וההבטחות המפתיעות לעידן חדש, שעמד בסימן הליברליזם והמודרניזם, התבדו עד מהרה במפנה המאה, משעה שהמקווים לשוויון ולחירות התאכזבו מרה, משעה ששבו ושמעו על האשמת היהודים בבגידה ובעלילת דם (משפט דרייפוס 1894–1906), עלילת בייליס, 1911 קייב), וקראו על גלי אנטישמיות (משעה שקארל לואגר הפופוליסטי, הקונסרבטיבי והאנטישמי, נבחר לראש עירית וינה בעשור האחרון של המאה ה־19, עיר שבה גרה הקהילה היהודית השלישית בגודלה באירופה, ובחר בשמרנות ובלאומיות נוצרית, בשנאת היהודים ובהפצת האשמות שווא נגדם, כמוקד זהות מרכזי של התאגדות הפועלים הפרולטרית במפלגה הנוצרית־סוציאליסטית), ושמעו על פוגרומים בקישינייב (1903, 1905), על רדיפות היהודים במלחמת העולם הראשונה (1914–1918) ועל פרעות פטליורה (1917–1919) ועל גלי אנטישמיות ברחבי אירופה, ששמעם הגיע לאימפריה האוסטרו־הונגרית, שבה כתב הרצל הנואש את ‘מדינת היהודים’, בעקבות משפט דרייפוס, בעשור האחרון של המאה ה־19, וחבריו ושותפיו קידמו את החזון הציוני הלאומי לאור הפרעות ביהודים ב־1882 ובהשפעת הפוגרומים באוקראינה בשני העשורים הראשונים של המאה ה20. התגובה היהודית לאכזבה הגדולה במקומות שונים ברחבי האימפריה, בין וינה לפראג ובין דרוהוביץ ללבוב ולטשרנוביץ, הייתה תחושה עמוקה של זרות, ייאוש וניכור, ונסיגה מהעולם החיצוני שהכזיב והתכנסות בעולם הפנימי, או חיפוש המשמעות הנעלמת של העולם הנגלה ובנייה של עולמות שבדמיון, בתודעה ובזיכרונות הילדות.

בן דורו של שולץ, פרנץ קפקא (1883–1924), שגדל אף הוא באימפריה האוסטרו־הונגרית, בפראג, כתב משפט מאלף על המציאות היהודית בעשורים הראשונים של המאה העשרים, במכתב לחברו מקס ברוד, בשנת 1921:

“רגליהם האחוריות היו שקועות ביהדות של אבותיהם, ואילו רגליהם הקדמיות לא הצליחו למצוא קרקע חדשה. הייאוש שנבע מכך היה מקור השראתם”.

ברונו שולץ אשר גדל באימפריה האוסטרו־הונגרית, בעשור האחרון של המאה ה־19 ובעשורים הראשונים של המאה ה־20, חווה תחושות אלה של זרות, ריחוק, ייאוש וניכור ביחס למציאות שחי בה, כרבים מבני דורו ילידי מפנה המאה, אותה אפיין בביטוי התמציתי “שלט בנו הייאוש”, וחיפש בדומה לאמנים ויוצרים רבים מציאות חלופית, מופנמת, דמיונית, אינדיבידואלית שתציל אותו מייאוש זה. למזלו, הוא חונן בראייה מפעימה, מיקרוסקופית וטלסקופית ביחס למציאות הנעלמת החבויה מאחורי המציאות הגלויה, שיכולה לפעם ולהפעים את השגרתי באורם של זיכרונות הילדות, ולהפוך כל מרחב גשמי שגרתי או סתמי למפעים פעימות לב בלתי נראות. שולץ חונן ביכולת סיפור ייחודית ובהשראה יוצאת דופן שאפשרה לו להפיח רוח חיים בדומם, להאיר את המוכר באורו של המסתורי והמוזר, לראות את העולם כאחדות הפכים שבה מאחורי כל נגלה מסתתר ממד נעלם, ולפרק את האקראי, המוסכם והשגרתי לפרטי מקורותיו המיתולוגיים העתיקים, הנחזים והמדומיינים.

שולץ הפיח בסיפוריו חיי חיים ותעצומות חיים בדומם ובטבע, באור ובמזג האוויר, ברוח ובשמים, בעננים ובציפורים, בקפלי הווילון ובקירות מכוסי טפטים, בשעה שצייר אותם במילים, בצורה מפעימה, רבת קסם, מסתעפת ומתפתלת, פועמת ומרחפת, משתרגת, צומחת, תופחת ומתרבה, פטורה מכל הגבולות המוסכמים של המציאות. בכל מרחב דומם ראה חוויה רב חושית, חדשה, של אור וצבע, ניחוח, צליל ומישוש, הקשורה במילה, ובכל פרט שניתן לתיאור במילים, ראה עולם מלא שהוא שריד של סיפור קדמון או שבר של מיתוס עתיק. על כל סמטה נידחת יכול היה להאציל על־נקלה הוד קדומים או מטה קסם של ירח כסוף הנתלה ברקיעים שונים ומכשף באורו את המתבונן, ולתאר במכחול אמן צללי יסמין מדיף ניחוח ובושם סיגליות המצוירות על הטפטים או פורחות בגן, במציאות מרובדת, שבה אין הבדל בין הנראה בחלום לנחווה במציאות, וגלגל הזמן יכול בנקל להסתובב בה קדימה ואחורה, למעלה ולמטה.

כנגד העולם הדומם, אותו האיר באור יקרות, ועליו האציל חיים חדשים, מכשפים, הקשורים בספר, מספר ובסיפור או בראייה מקורית של החוויה החושית הכרוכה בהם, ברוב בני האדם המתוארים בסיפוריו ראה בדרך כלל רק את ההתמעטות של החומר והעליבות של הגוף, את ההתרוששות הפיזית והאבדן הנפשי ואת אימת החידלון האורב.

הוא לא נלאה מלתאר בסיפוריו את חייהם המיוסרים של קרובי משפחתו ומכריה, שחיו כל העת חיים מתמהמהים, מרושלים, בין הפיהוק לשינה, בין השיממון לשיגעון, בין השפיות המתמעטת ונסוגה לבין הטירוף המזדחל ופושט, ובין המוות המתקרב לפריון המתרחק. באופן מיוחד תיאר את הזרות הקיומית, את האפסות והעליבות, את טשטוש הגבולות בין הדמיון למציאות ואת מצב אין־האונים הכרוך בו, והפליא לתאר בקווים דקים את השיממון והערגה, את הטירוף ופריצת הגבולות, את העליבות, הכיעור, ההתרוששות הגופנית והנפשית, ההזדקנות וההתבלות, הכאב, התנומה, הנכות, המוגבלות, השיגעון, פחיתות הכבוד, המחלה, הפחד, הרפיון, ואימת המוות.

כנגד כל אלה, אותם ראה כ“חומה בצורה הרובצת על המשמעות”, המכבידה מאד על הקיום האנושי, יצר מרחב שבו המספר יכול לרחף, לחלום, לחדור לממדים נסתרים של הקיום הביתי או העירוני, או לנסוע במרחב הפנטזיה, מחוץ לזמן, בשעה שהוא מתבונן בבולים המעבירים אותו למחוז המיתוס והחלום, או בעמוד ספר נשכח שגנוזים בו אוצרות, או מציץ בגוש קטן של שיער מסורק מזכיר נשכחות או במעט אבק מעופף ברוח הלוכד רסיסי אור, או עומד משתאה בפתחה של חנות אומרת סוד. נדמה שברונו שולץ לא יכול היה לשאת את הכובד הנורא של הבנאלי, האטום, הסגור, הקבוע והעומד, השפוי והמוסכם, או את הנורמליות והשגרה, ושאף כל הזמן ללכוד במילים את הניצוץ החורג מהמסילה הקבועה של היום יום ואת הרגע המאיר אותה מחשכתה. נפשו יצאה אל היוצא מהמסלול, אל המתפוגג והמתנחשל, הסוער והחולם, המתפרץ והחורג ממעגל הזמן המוכר, ואל המשפט החכם המאיר את המציאות באור חדש כהברקת הברק.

למעשה הספרותי שברונו שולץ מחולל כדי להיחלץ מהייאוש, אפשר לקרוא אוטומיתוגרפיה, כלומר כתיבת המיתוס הקדום של העצמי, מעידן הזוהר של הילדות, הוא ה’עידן הגאוני', החורג מגבולות הזמן והמקום ונברא בקסמו של הסיפור המתחולל בעולם מיתולוגי קדום.

מרחבים אוטומיתוגרפיים מכשפים אלה, הנוסכים קסם על הקוראים בסיפוריו, מתוארים בפי שולץ במשפט “מיתולוגיה, שמתחת לפני השטח, תוססת בדמֵנו, מסתבכת בעמקי האבולוציה, ומסתעפת אל הלילה המטאפיסי”. הם קשורים, לדבריו, ב’עידן הגאוני' של הילדות, שבו הכול היה אפשרי, ו’בספר' קדום, עתיק ימים, שכל הסיפורים כבר נכתבו בו בציורים ובמילים. מרחבים חלומיים אלה, הנודעים לנו בספר, מספר וסיפור, שבהם נברא העולם לדברי ‘ספר יצירה’, (טקסט עברי מיסטי קדום מהאלף הראשון לספירה), שזורים זה בזה, כשם שהזמן והמרחב קשורים זה בזה, ונעים בו זמנית קדימה ואחורה, בחלל ובמרחב, במקצב שונה. אוהבו הגדול של ברונו שולץ, מעבר לחוגם של אוהביו הוותיקים, קוראי השפה הפולנית שדאגו לתרגומו הראשון שיוזכר להלן, שהיה הראשון מבין ילידי ישראל, ומי שהציל אותו מכליית השכחה, הסופר דויד גרוסמן, כותב על "אותו ממד נכסף ששולץ מכנה “העידן הגאוני” באחרית הדבר למהדורה החדשה של ‘חנויות קינמון’, בתרגומה של מירי פז, בהוצאת הספרייה החדשה (2018):

“העידן שבו הייתה קיימת ויוקדת תקווה לפשר, למשמעות, והייתה אמונה בכך שאפשר לברוא חיים, שוב ושוב, בכוח הדמיון והתשוקה והאהבה, ועדיין לא שלט בנו הייאוש מכל אלה… העידן שהיה מעין תקופת ילדות מושלמת, ברה ומופזת אור, שגם אם התקיימה רק זמן חטוף מאד בחייו של אדם, הוא יוסיף ויתגעגע אליה כל חייו, ויכאב את חלופיותה ואת חד־פעמיותה, ותמיד יחוש – כמאמרו של ביאליק – כי רק אחת ישת האדם מכוס הזהב, וחזון זיו וזוהר לא־יקום לאיש פעמיים” (אחרית דבר, 319).

נדמה לי, שרק בשירו הנפלא של ביאליק, ‘זהר’, מתקיימת לפלא אותה בריאה של חיים שוב ושוב בכוח חווית התשתית של הילדות המופזת, שבה עוסק שולץ כל העת, מבעד לפריזמה של הזיכרון, המשתקף בדמיון דרך מנסרת השפה, המפיצה נגוהות יופי ורסיסי פלא הקשורים בקסם, בערגה, בשמחה, בתשוקה ליופי והכרת תודה על רגעי החסד וההתגלות הקשורים בזיכרונות הילדות ובדרך בה העולם נגלה מבעדם, עוטה זוהר, יופי וקסם.

שולץ יצר מרחב רביעי, מעבר לשלושה המוכרים לכולנו, לא רק עבר, הווה ועתיד, המובחנים בבהירות זה מזה בלשון ובתודעה, במדע, בדקדוק ובאמנות, אלא מרחב החלום והמיתוס שבו חלה חוקיות שונה לחלוטין, הפטורה מגבולות הזמן והמקום. במרחב אוטומיתוגרפי זה, שלושת הממדים קיימים בו־זמנית במרחב, בחלל ובזמן, ויוצרים קיום חלומי מתמהמה הפטור מכבלי הזמן והמקום ומגבולות ההיגיון והרצף הכרונולוגי, מרחב חלומי נזיל, מתמהמה, מתרחש ומפתיע, שהכול אפשרי בו, כי איננו כפוף לגבולות האפשר, או לגבולות הסביר והמוכר, הטבועים בחותם מגבלות שעון הזמן, חץ הכיוון ומגבלות המרחב.

“האם התקיים העידן הגאוני אי פעם, או לא התקיים?”, תוהה שולץ בסיפור “הספר”. מי יודע. ואם אכן התחולל, האם היינו מסוגלים להכירו, לזהותו, להיענות להזמנה הגלומה בו? האם היינו מעיזים לוותר על מנגנוני המגן המשוכללים שיצרנו נגד כל מה שצפון בעידן כזה, נגד הראשוניות הפראית השופעת שבו, מנגנונים שהפכו אט־אט להיות לנו כלא?"

(דויד גרוסמן, אחרית דבר לחנויות קינמון, עמ 319–320).

על ‘עידן הגאונות’ כתב ברונו שולץ במכתב למשורר היהודי־פולני הגדול, בן דורו, יוליאן טובים (1894–1953), בשנת 1934 בחודש ינואר, כשהגיב תגובה ראשונה למקרא שיריו של טובים:

"השירים הפילו אותי ושיכרו אותי, רמזו לי על כוחות עליונים של ניצחון המצויים באדם, שעתיד לשמוח ולהשתחרר יום אחד. האמנתי אז באגדה על “תקופת הגאונות” שכביכול הייתה פעם בחיי, שלא קרתה מעולם, ורק ריחפה אי שם; חלמתי על תקופה, שכל דבר בה נשם בזוהר צבעים אלוהיים, וכל אחד בה בלע את השמים באנחה אחת, בגמיעה כחולה טהורה.

לא היה ולא נברא. רק בשיריך התגשמה התקופה ההיא בשפע, כעין־טווס מדממת בתכלת, בריסים צעקניים. בכל אלה הייתה דומה לקן קוליברים רעשני…

למדתי ממך שכל הלוך רוח, אם מעמיקים לעקוב אחריו, מוביל אותנו דרך מְצרִים ותעלות מלים – אל מיתולוגיה כלשהי. אך לא מיתולוגיה קפואה בזמן של עמים ואגדות – אלא מיתולוגיה, שמתחת לפני השטח, תוססת בדמֵנו, מסתבכת בעמקי האבולוציה ומסתעפת אל הלילה המטאפיסי"

ברונו שולץ

דרוהוביץ', 26 ינואר 1934

רח' פלורינסקה 10.

*

שולץ, כסופר יהודי־פולני, בן האימפריה האוסטרו־הונגרית, השבוי בקסמי מחזורי הזמן הנצחיים והמודע לאינסופיותה של הלשון, הנטענת במסורת היהודית בקדושה הקשורה באינסופיותה הנצחית הבוראת של לשון הקודש, דורש במשמעותן האינסופית של המילים, הכוללות את היש והאין, את הנגלה והנסתר, את הנברא והמתכלה. הוא מתאר במכחול מילולי רב־יופי את העולם הבלתי נראה המסתתר במוזרותו הרוחשת, המפעימה, מאחורי כל מרחב מוחשי מוכר. הוא מפיח חיים חדשים במסתרי החושך והעובש בפינות הקירות, בנבכי סדקי המרצפות או בתחתית מרישי הרצפה, ונוגע במטה הקסם של לשונו האגדית בגילופי הכיסאות, בכרעי המיטה, בברק הפוליטורה או בנסורת על הרצפה, בגלילי בד ובכסתות או במעקה המרפסת ובמסתרי החדרים הריקים המסתתרים ונמוגים ושבים ונגלים, כמו במחלפות האור בווילונות המתנפנפים ברוח או בריבועי השמש על המרצפות ובהרות החמה בין חרכי התריסים. הוא נוסך קסם מסתורי, מפעים, דו משמעי, רוחש ומבעבע, משתרג ומתנחשל של זיכרונות ילדותו הקושרים בין חלום, דמיון, זיכרון, לשון ומציאות, ומראות זכרונו הנצורים בלשון, המצויים מאחורי כל מקום אפרורי, ההופך כבמטה קסם למקום זוהר, מסתורי, מכושף רוחש סודות ודמיונות, הבלחות אור, זוהר נוצת עין זנב הטווס, רסיסי משמעות אומרת סוד ותועפות יופי.

שולץ שהיה שבוי בקסמי הזמן המשתרג, רוחש חרש בפטוטרות הדמיון, מנץ בניצני חלום, מבשיל ומתפתח במרחב הזיכרון, נצבר ומתפוגג, נשמר, נאצר וחוזר ונגלה וחורג ממסילותיו הקבועות במיתוסים, בסיפורים, בזיכרונות ובחלומות, בחר בכוונת מכוון במרחבים המופקעים מהחיים הרגילים שבהם יכולים להתרחש סיפורי אגדה, ובמדידות זמן עתיקות, לא נודעות, המפקיעות את הזמן ממסילתו השגורה וממחזוריו הידועים. הוא אהב את המילים עם התחילית המשותפת ביוונית הורוסקופ ואורלוגין [הורלוגין] שמשמעותן המילולית היא ראייה של השעה (הורוסקופ) והמילה המורה על השעות (אורלוגין).

ברונו שולץ, הסופר המחונן, שהחיה את הדומם באספקלריה של יופי ותועפות חיים והמית את החי, בין הטירוף, השיממון, הבדידות, הייאוש, השיגעון, החלום, החידלון, ההתרוששות והכיליון, וסיפר מחדש את נבכי האור והחושך, את סתרי העננים והצללים, ואת תעלומת הזריחות והשקיעות מבעד לקפלי הווילון או מגג הארון, מנבכי מחסן הבדים או מריבוע אור על המרצפת, כמספר ציורים במילים וכמספר אגדה בציורים בדרך שאין דומה לה, אהב אגדות, ציורים, שירים ומיתוסים.

הוא הביע את דעתו על מהותה של האגדה ועל תפקידה: ‘האגדה היא אמצעי הביטוי דרכו נתפשת הגדולה. זו תגובתה של רוח האדם לגדולה’

The legend is the organ by which greatness is apprehended. It is human ‘spirit’s reaction to greatness’, (The Collected Works of Bruno Schulz, London 1998, p. 325).

במסה נפלאה ששמה ‘מיתיזציה של המציאות’, כתב ברונו שולץ משפט מפתח להבנת יצירתו, שליווה אותי בכל עבודתי מאז שקראתיו לראשונה, בעת שהמהדורה הראשונה של תרגום ספריו, בידי יורם ברונובסקי, אורי אורלב ורחל קליימן ראתה אור בשנת 1979:

“תוך שימוש במלה בחיי היום יום שלנו, אנו שוכחים שהמלים אינן אלא קטעים של סיפורים קדמונים ונצחיים ושאנו בונים את בתינו, בדומה לברברים, משברי הפסלים וצלמי האלילים. מושגינו והגדרותינו המפוכחים ביותר הם היפעלויות רחוקות של מיתוסים וסיפורים קדומים. אין אפילו פירור אחד מתוך האידיאות שלנו שאינו מתייחס על מיתולוגיה — שלא היה אי־אז מיתולוגיה משונת צורה, חבולה, כזאת שלאחר גלגול”.

[ברונו שולץ, ‘מיתיזציה של המציאות’, בתוך: הנ"ל, חנויות קינמון, בית המרפא בסימן שעון החול, הוצאת שוקן, תל אביב 1979, תרגמו מפולנית אורי אורלב, רחל קליימן ויורם ברונובסקי, באחרית דבר שכתב יורם ברונובסקי, עמ' 272].

לימים כתב עליו יצחק בשביס־זינגר (ב־1963, ביידיש, ב’פאָרווערטס'): “לא קל לסווג את שולץ. אפשר לקרוא לו סוריאליסט, סימבוליסט, אקספרסיוניסט, מודרניסט… לפעמים כתב כמו קפקא, לפעמים כמו פרוסט, ולפעמים הצליח להגיע לעומקים שאיש משניהם לא הגיע אליהם”.

*

לא הרבה אנו יודעים על חייו של ברונו שולץ ומעט מאד ידוע על חייו הפרטיים ועל קשריו עם נשים. הייתה לו חברה אהובה, ויש אומרים שהייתה זו ארוסתו הראשונה של ברונו שולץ, משוררת היידיש והמתרגמת מגרמנית לפולנית של קפקא, ד"ר דבורה פוגל, (1900–1942), דוסיה, בפי חבריה, שבמכתביו אליה החל הגרעין של סיפורי “חנויות קינמון”. דבורה נאלצה לעזוב את דירתה בלבוב ולעבור לגטו. המכתבים שכתב לה ברונו שולץ, כך מספרות הביוגרפיות אודותיו, אותן טיוטות ראשונות לספר “חנויות הקינמון”, עלו באש בשריפה שפרצה בבניין בשנות השישים. וכך גם הספרים ובהם ההקדשות של שולץ.

כך כתבה דבורה פוגל על קשר האהבה ביניהם, לאהובה:

“והרי הקשר בינינו, השיחות שהיו לנו בעבר היו אחד מאותם דברים פלאיים ספורים, אשר מתרחשים רק פעם בחיים, ואולי אפילו רק אחת לכמה תריסרי חיים אבודים ונטולי צבעים”.

“המכתב שהזכרתי לעיל, שנפל לידי במקרה, טרם קראתי את מכתבך האחרון הביא אותי למן מחשבה שכזאת: האם מכיוון שלא קראתי אותו מכתב באופן מילולי לא הסקתי ממנו את המסקנה הראויה? התייחסתי אליו יותר כאל שירה העוסקת בנושא מאשר כביטוי מילולי, אף כי אני עצמי חשתי באותה עת באותן הקטגוריות, ובאותו ייאוש. כך שלא האמנתי שאתה יכול באמת לרצות בחיים, באושר, אלא שתמיד נוהג אתה להמיר את הגעגוע לחוויות טהורות, אשר עברו סובלימיזציה, וזה משקיט אותך מעט, שירת החיים, אותה תמצית הפלאיות, שכן אינך רוצה, או שמא אינך יכול לטעום את החומר הנע, הגס והאפור, המלא בשעמום ובקושי? סביר מאוד כי כך חשתי, וסברתי, בטעות אולי, כי יש בידי הוכחה מוצקה לכך. אחר כך בגרנו. מרכז הכובד של חיינו הותק לביטוי החיים במלים, ובזה האופן יש בראש ובראשונה לחפש את האושר, כך כתבת לי היום במכתב. לחפש אותו ביחד. אני מסכימה כי…” (=המשך המכתב חסר).

התרגום הראשון של הספר חנויות קינמון לעברית, הוקדש בידי יורם ברונובסקי לרחל אוארבאך (או אוירבך) (1903–1976), סופרת אידיש שנולדה בפודוליה ועלתה לישראל בשנת 1950, אחרי שהייתה מפעילי ארכיון “עונג שבת” של עמנואל רינגלבלום בגטו ורשה, והגדילה לעשות במאמציה לאסוף ולפרסם עדויות על השואה, וליזום תרגומים של סופרים יהודיים מפולנית לעברית. רחל אוארבאך הייתה בין הניצולים היחידים שהיו שותפים להקמת “יד ושם”.

בסיום פתח הדבר שכתב יורם ברונובסקי למהדורת “חנויות קינמון ובית המרפא בסימן שעון החול”, שראתה אור בהוצאת שוקן 1979, מספר יורם ברונובסקי שרחל אוארבאך, שלה כאמור הוקדש הספר המתורגם הראשון של ברונו שולץ, ידעה על הסופר הנרצח יותר מכולם, מכל אלה שנותרו בחיים אחרי השואה. זאת משום שהייתה חברה קרובה של ברונו שולץ ושל חברתו דבורה פוגל, דוסיה, שהייתה חברתה הקרובה. ברונובסקי מספר לנו שרחל אוארבאך:

“הייתה ידידה קרובה של ברונו שולץ. היא הרבתה לספר על אודותיו באוזניי והאירה לי סתומות רבות באישיותו וביצירתו, וכמו כן הראתה לי כתבי־יד ורישומים שלו שהיו ברשותה. היא לא זכתה לראות תרגום עברי של יצירותיו, דבר אשר לו השתוקקה יותר מכל. לו יהי ספר זה יד לזכרה”.

בזיכרונות שפרסמה הסופרת רחל אוירבך באידיש, בכתב העת “גאלדענע קייט” ב־1964 שתורגמו לעברית בידי בני מר 28.12.2012, בכתבה ב“הארץ” אשר ראתה אור בכותרת “קפקא הפולני!”: זיכרונות על ברונו שולץ", מסופר:

"שולץ לא היה גבוה. הוא נראה קצת מסוגף, צעיר שחור שיער ובעל עיניים קרובות זו לזו ומקסימות. הוא חי בדרוהוביץ' והיה מורה לציור בגימנסיה המקומית. ציורו הייחודי והמקורי היה מוכר רק ליחידי סגולה. הוא השתמש בטכניקה נדירה של ציור על זכוכית. הנושאים החביבים עליו היו סטיות שונות ומשונות. הוא צייר נשים מצודדות ומנצחות בחברת גברים כנועים ושפלים, מוזנחים ונכים. לעתים מוליכות הגברות כלב ברצועה, ולכלב יש פני אדם – דומים כנראה לפניו של ברונו שולץ. אך העיקר לא היה כמובן הנושא, אלא הכוח היצירתי, האינטנסיביות, יפי הקווים.

שולץ לא היה בריא, והוא נשא על שכמו מחויבות לאחותו, שנותרה אלמנה מטופלת בילדים, והוא היה צריך לפרנס את המשפחה. נוסף לזה הוא סבל מחרדות שונות והיה היפוכונדר מוצהר. לפעמים קבע ביקור בנובמבר, ואחר כך החלה סדרה של ביטולים ודחיות. פעם חלה בשפעת או היה מצונן, ופעם אחרת חלה אחיינו בדלקת גרון. בסופו של דבר הוא הצליח לבוא ללמברג רק אחרי פסח.

אבל הוא כתב מכתבים, והודות למכתבים הללו לדבורה פוגל, התגלה ברונו שולץ הסופר. בחורף השני להיכרותם החל לטוות במכתבים בהמשכים את “הסיפור על אבא”. אותו סיפור במכתבים היה מרתק ומקורי כל כך, עד שהיא [דבורה פוגל] נתנה לי אותם לקריאה.

קראתי בהם ונדלקה בי נורה: אלה אינם רק מכתבים, אלא שירה, ספרות מפוארת.

וזו ראשיתו של הספר הראשון מאת שולץ: אותם המשכים והערות נ“ב במכתבים הועתקו במכונת כתיבה, ועותק שלהם הועבר לזופיה נלקובסקה. הסופרת החכמה והמעודנת הזאת לא היססה לרגע: היא קראה וענתה ב”הן" נחרץ ובקול רם. היא המליצה על הספר להוצאת “רוי”, שבה הופיע כתב היד עד מהרה בשם “חנויות קינמון”. כעבור שנים אחדות הופיע הספר השני של שולץ, “בית המרפא בסימן שעון החול”. בשני הספרים, שאוירו בציוריו המקוריים של המחבר, רצו המבקרים הפולנים לראות ביטוי לשיטה מסוימת, שקירבה את שולץ לגומברוביץ', סופר האבסורד.

ברונו שולץ הוא תופעה ייחודית בספרות הפולנית; ביטוי אינדיבידואלי של גאונות יהודית – משונה ומקורית, חד פעמית ומרוכזת עד אקסטזה. אם אפשר להשוותו למישהו, הרי זה לפרנץ קפקא. על חוקרי הספרות לגלות אם שולץ הכיר בתחילת שנות השלושים את יצירתו של פרנץ קפקא, ובעיקר את “הגלגול”, ש“הסיפור על אבא” דומה לה באופן משונה.

יצירתו של שולץ פונה פנימה. הפלסטיות המוזרה של דמויותיו המצוירות בתיאורים עשירה כמו אצל קפקא. רק עכשיו, עשרים שנה אחרי מותו, הגיעו כתביו, הודות למאמציו של ארתור סאנדויר, לתודעה הספרותית בזכות תרגומם לצרפתית. המבקרים בפאריס קראו בהתפעלות: “קפקא הפולני!” (מיידיש: בני מר).

*

אוהביו של שולץ בארץ ובעולם במאה השנים האחרונות, עשו כל אשר לאל ידם להפקיע אותו מגבולותיו הרגילים של הזמן ולחלצו מסופו הנורא, כנרצח בגטו דרוהוביץ בשרירות לב של קצין נאצי, לקיום נצחי הנוגע באינסוף: הסופר הישראלי דויד גרוסמן, הבריח אותו ממותו השרירותי, האכזרי והנורא בסתמיותו, בידי קצין נאצי בדרוהוביץ בשנת 1942, כשהשיט אותו עם דגי הסלמון, נגד כיוון הזרם, במעלה נהר הזמן, בספרו “עיין ערך אהבה”, וכשסיפר את חייו מחדש בפרק “ברונו” בספר זה. כך כתב:

“הברחתי אותו, בימי המלחמה מדרוהוביץ, מתחת לאפם של חוקרי הספרות וההיסטוריונים, אל המזח בדנציג, ושם הוא קפץ למים והצטרף ללהקה של דגי סלמון” (אחרית דבר, עמ' 317).

גרוסמן כותב על כתיבתו של שולץ: שני ספריו, ‘חנויות קינמון’ (1934) ו’בית המרפא בסימן שעון החול' (1937), בוראים יקום פנטסטי, מעין מיתולוגיה פרטית של משפחה קטנה אחת. הם כתובים בלשון עשירה ומלאת חיים, שהיא עצמה משמשת בהם כגיבור הראשי וגם כממד היחיד שבו הם יכולים להתקיים". (אחרית דבר, עמ' 309). “שולץ הוא מאותם סופרים שהילה של פליאה ותעלומה מרחפת תדיר סביב יצירתם, כמו גם סביב אישיותם ונסיבות חייהם, ומפרנסת בלי הרף את המשיכה אליהם. “הוא היה אחד מאלה שאלוהים העביר את כף ידו על פניהם בשנתם, כך שהם זוכים לדעת מה שאינם יודעים ומתמלאים השערות וניחושים, ומבעד לשמורותיהם העצומות חולפות לנגד עיניהם בבואות של עולמות רחוקים” – כך כתב שולץ על אלכסנדר מוקדון (בסיפור “אביב”). אולי אמר בכך משהו על עצמו, אבל דבר מה דומה מתרחש גם בנו, קוראיו, כאשר סיפוריו חולפים מול עינינו”.(שם, 310).

עוד כתב גרוסמן על שולץ: “כל שורה שלו היא גם התרסה כנגד מה שהוא כינה “חומה בצורה הרובצת על המשמעות”, ומחאה נגד הבנאליה והשגרה; נגד ההתייחסות הסטריאוטיפית אל האדם, נגד העריצות של ההמוניות ושל כל מה שאין בו תעוזה ואין בו השראה ושאר רוח” (שם, 314).

*

*הסופר הישראלי אמיר גוטפרוינד (1963–2015) מחבר “שואה שלנו”, “אחוזות החוף” ו“בשבילה גיבורים עפים”, שהלך מאתנו, למרבה הצער, בדמי ימיו, כתב ספר בשם “אגדת ברונו ואדלה” (אדלה הוא שמה של סוכנת הבית במשפחת שולץ, המייצגת את עיקרון המציאות בבית שהשיגעון וההזיה שולטים בו), שהעניק בו לסופר היהודי פולני הנפלא, ברונו שולץ חיים חדשים במציאות הישראלית, באופן הבלתי צפוי ביותר. כך כתב על המחבר היהודי־פולני האהוב עליו באפילוג לספרו:

“כל כך מעט השאיר לנו ברונו שולץ עד שנרצח. וכל כך הרבה. כי מכל מילה ביצירותיו נובע חרש מעיין שמפכה באיטיות, בזרם נצחי הבונה נטיפים וזקיפים אצל קוראים מסוימים. למעלה משבעים שנה מאז נרצח – ואין שנה שבה לא מתפרסמת במקום כלשהו בעולם יצירת אמנות בהשראת סיפוריו של ברונו שולץ… בימי חייו הקטין ברונו שולץ את תביעותיו מהחיים כמו לכדי פירור זעיר שאין בו להפריע לאיש, ומאז מותו הוא פרוש על פני עולם ומלואו, נסתר, כמעט שקוף, אך קיים לעולם ועד, ממשיך במלאכת הסיפור שלו דרך מכחוליהם ועטיהם של אמנים אחרים, כמעט שווה נפש למותו.”

*

ברונו שולץ וכתביו ממלאים תפקיד מרכזי בספר “עיין ערך אהבה” מאת דויד גרוסמן, ובספרו של אמיר גוטפרוינד “אגדת ברונו ואדלה” ובספרו “אחוזות החוף” בסיפור “טריאסט”. בנוסף, ברונו שולץ מופיע בספר “תולדות האהבה” של ניקול קראוס בתור דמות משנה. כאמור, אמיר גוטפרוינד ודויד גרוסמן, ילידי הארץ, נודעו בזיקתם העמוקה לברונו שולץ בעשורים האחרונים, אולם קדמו לשניהם יורם ברונובסקי ז“ל, רחל קלימן תבל”א ואורי אורלב יבל"א, שתרגמו את סיפוריו ומסותיו של ברונו שולץ בקובץ הנפלא “חנויות קינמון: בית המרפא בסימן שעון החול”, שראה אור לראשונה בהוצאת שוקן בשנת 1979.

שולץ החל לכתוב בשנת 1925/6. קובץ סיפוריו הראשון “חנויות קינמון” הושלם בדרבונה של המשוררת דבורה פוגל, שהייתה חברתו לעט וארוסתו, פורסם ב־1934 וקצר שבחים. הקובץ השני, “בית־מרפא בסימן שעון־החול”, הופיע ב־1937, וזכה באות הצטיינות מטעם האקדמיה הפולנית לספרות.

ברונו שולץ חתום על התרגום לפולנית של “המשפט” לקפקא שהופיע ב־1936, אך למעשה תרגמה את הספר ארוסתו של שולץ, דבורה פוגל, שרצתה להקנות בכך יוקרה לתרגום שלה.

כאמור, התרגום הראשון של שולץ לעברית בהוצאת שוקן, הופיע בשנת 1979

וזכה להדפסה שניה ב־1983 וב־1986. כותרתו "חנויות קינמון; בית המרפא בסימן שעון החול", תרגום מפולנית: אורי אורלב, רחל קליימן ויורם ברונובסקי, הוצאת שוקן, 1986. בספר כלול גם סיפור שנשמר מעזבונו: “כוכב שביט”.

לא מכבר ראתה אור הוצאה חדשה, בתרגום חדש, יפה, רהוט וקולח, בכותרת: “חנויות קינמון; בית המרפא בסימן שעון החול”, תרגמה מירי פז, הספרייה החדשה, תל אביב 2018; אחרית דבר: דויד גרוסמן.

גרוסמן כותב נפלא, כדרכו, על ברונו שולץ ועל אהבתו אליו ועל סופו הנורא ברצח אכזרי, אקראי שרירותי ומטופש, כשליהודים לא נודע עוד כל ערך אנושי, ועל הדרך בה חילץ אותו ממר גורלו בגטו דרוהוביץ והשיט אותו לנמל דנציג כשברא אותו ואת גורלו מחדש בספרו “עיין ערך אהבה”, בפרקים על ברונו ועל דגי הסלמון השטים במעלה הזרם, נגד הזמן.

חוקרת הספרות פרופ' ניצה בן דוב, אמרה על כתיבתו של שולץ שנגעה בלבבות רבים בפולנית, בעברית ובאנגלית: “החצנה רבת הוד ותפארת של עולם פנימי מוטרף שמתוּמלל באופן גאוני חסר מעצורים”.

אוסיף על דבריה את מה שנאמר בלשון חכמים 'שפתיו דובבות קבר":

סופרים גדולים כמו סופרות גדולות, שכתיבתם וכתיבתן חרגה מגבולות הזמן והמקום, מוכיחים תמיד שהעבר אף פעם לא נח ואף פעם אינו מת ואינו נשכח. העבר הכתוב, המהדהד בלב קוראיו, מספריו, מפרשיו וזוכריו, ממשיך לחיות במרחבי הזיכרון, הדמיון, האהבה והתודעה, כמו במרחבי קריאה, תרגום והשראה שונים, גם אחרי שהכותבים והכותבות אינם עוד עמנו, כל עוד יש לטקסט הקיים ולו קורא אחד וכותב אחד, זוכרת אחת ומתרגמת אחת. ביתר שאת אמורים דברים אלה על דור הסופרות והסופרים, המשוררות והמשוררים שנכחד בשואה, אלה ששירת חייהם באמצע נקטעה.