לוגו
צבי "היחף"
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

עבדתי אתו יחד זמן מסויים בהובלת החול במריצות בתל־אביב. צבי בורטנובסקי היה “חבר נכבד” בחבורתנו השיתופית של עובדי־החולות – נכבד משום מעשיו, מעשי־יחף, והמצאותיו המחוכמות והמשונות. מאין בא אלינו הבחור היהודי הזה, עם הנשמה נטולת כשרון־הדאגה? – – מדוע בא, הוא הציפור הנודדת, אל ארץ הדורשת עבודה, יצירה ובנייה. – – מה משך אותו? – –

הוא נולד בעיירה רומני שבפלך פולטאבה באוקראינה ושם גמר את לימודיו בבית־הספר העירוני. מדע הפיזיקה היה חביב עליו ביותר וחלם על המצאות ותגליות. הוא קרא הרבה גם בהיסטוריה ישראלית וקינא מאוד בגיבורים העבריים הקדמונים ובמעשיהם בעד העם.

תכונת הנודד הטבועה בו וחלומותיו העבריים לא נתנו לו לשקוט בעיירתו ובשנת 1906 עזב פתאום את ביתו ואת אמו, בהחלטה לנסוע לארץ־ישראל. נסיעתו זו, בלי תעודה רוסית ובלי אגורת־כסף, מעידה יפה על תכונתו. הגיע לאודיסה, מקום הפלגת האניות בכל שבוע לארץ־ישראל. כשהרעב החל מציק לו, שאל מחבר אחד את חליפתו היפה והיקרה ביותר – האם לתת אותה במשכון הלך? – לא! הוא התקשט בה. התקשט כאחד השחצנים והלך אל מסעדה מהודרת ברחוב דריבאסובסקה ושם הזמין ארוחה דשנה. כאשר גמר את הארוחה והמלצר הגיש לו את כרטיס החשבון, הודיע בקול רם: “אוביד אקספרופרירובאן!” (הארוחה הוחרמה). באותם הימים מלאה רוסיה מאקספרופריאטורים כאלה והמשטרה לא העזה לנגוע בהם.

כן בילה צבי את הזמן עד שעלה על האניה שהפליגה לארץ. איך הצליח לעלות בלי תעודת־מסע ובלי כרטיס, בזמן שכל נוסע נבדק יפה יפה? – – מה שנבצר מאחרים לא נבצר ממנו. יום לפני הפלגת האניה, התגנב והסתתר במדורה התחתון, בין הפחמים, עד שהפליגה האניה והגיעה אל לב הים. אף־על־פי־כן עוד רב היה הקוֹשי ועליו היה להשמר מפקידי האניה המבקרים בכל תחנה את הנוסעים וכרטיסיהם. ואמנם בסמירנה נפל לידי הפקידים והורידוהו מהאניה. כל אותו יום שוטט רעב ועייף ובין הערביים, כשהשמיעה הספינה, אשר הורד ממנה, את שריקתה האחרונה לפני הפליגה, התגנב שוב ועלה עליה באורח־פלא, הסתתר במחסן הפחמים והגיע ליפו.

מיפו הלך צבי מיד עם חבורת חלוצים לפתח־תקווה לעבוד עבודת־שדה והיה עד מהרה לאחד הפועלים הטובים. בימי החופש מעבודה, בשבתות וימים טובים, הדריך את הפועלים בתרגילי התעמלות שונים, שהיה מנוסה בהם והיה לאחד החברים החביבים על פועלי פתח־תקווה. אבל ימים רבים לא יכול לשבת בפתח־תקווה ועבר למושבה אחרת. אחרי עבדו שנים אחדות במושבות ואחרי נדדו על פני כל הארץ, הגה רעיון להיות למהנדס ולשוב אל הארץ ולהקים בה מפעל גדול. בחשאי יצא את הארץ כדי להגשים את רעיונו ונסע לרוסיה להכנס לבית־ספר טכני גבוה. גם להאריך לשבת על ספסל־הלימודים ברוסיה לא יכול ורוחו משכתהו שוב אל יהודה והגליל שעזב. חזר לארץ לבוש בגדי סטודנט־טכנולוג ושב להיות פועל במושבה – היה שוב ל“צבי היחף”.

באה שנת המשבר בהגירת החלוצים ותוגה עמוקה תקפה את צבי במושבה. חבריו מכבר, חבריו־לאניה, עלו הגלילה ויסדו את קבוצת דגניה. החלוצים החדשים היו צפרים חדשות ושירים חדשים בפיהם. הם הביטו עלינו, החלוצים מכבר, מלמעלה למטה, בביטול ומתחו ביקורת על מעשינו וחיינו. לצבי לא נעמה האווירה הזאת והוא הלך לעבוד ביפו בחולות עם חבורת “עובדי־פרך מתנדבים”.

צבי היחף היה אחד הטובים שבין פועלי החולות. החבורה שלנו מנתה עשרים חבר ויחד עם אילו מאות ערביים בנינו את העיר תל־אביב. בלוחות־עץ צרים סללנו שביל ארוך מאוד, על־פי פקודת “המהנדס הבלתי־מושלם” אשר אתנו, צבי, ובשורה ארוכה, אחד אחרי השני, הורדנו את מריצותינו המלאות חול מן הגבעה אל הגיא. כל שטח שיישרנו, החלו מיד לבנות עליו בתים. עבודת יישור החולות היתה קשה בחום קרני השמש הלוהטות. רק אחרי־הצהריים נשבה רוח קרירה מן הים והשיבה את נפשנו ומחתה את הזיעה מעל פנינו. אך העבודה נעשתה בקול שירה וברוח קלה למרות הקושי. שבענו רצון בעבודתנו והתנחמנו שאנו בונים עיר עברית. טבלנו שלוש פעמים ביום בגלי הים־התיכון ואיש עם רעהו התחרה בשחייה. אך צבי עלה על כולם. בעת המנוחה בצהריים היינו סרים אל הספריה לקרוא, אך כשחשד מנהל הספריה ב“חבר הנכבד” של חבורתנו, צבי, כי,מושך" הוא עתונים לקראם בבית, לא הוספנו לבקר את בית־הספרים כמחאה נגד העלבון.

מאז בילינו את שעות המנוחה במקום העבודה, תחת מריצות־החול ההפוכות, ובמחסה הזה שרנו שירים. ביום שלא היתה נפשנו אל השירים סיפרנו איש לחברו ממאורעות חייו, ובהתעניינות יתרה הקשבנו לסיפורי צבי היחף, על נדודיו ומסעותיו, כי ידע לספר יפה מאין דומה לו בינינו.

היינו סבורים כי צבי הוא בינלאומי יותר מכולנו, אך בא היום בו גמרנו את יישור הקרקע שנועד לבנין הגימנסיה העברית, ולחגיגה הציבורית של הנחת אבני־היסוד לבנין הזמינו גם אותנו, מובילי־החול. וראה זה פלא: צבי משך את ידו מלקחת חלק בהנחת אבני־היסוד, אם לא יבטיחו העסקנים כי עבודת בנין הגימנסיה תיעשה כולה בידי פועלים עבריים. צבי דרש ביתר תוקף והתלהבות מכולנו ואת דרישתנו זו מילאו העסקנים כי גדול היה כוחה של חבורת עובדי־החולות.

גם בשאלת השפות נקט צבי עמדה משלו ולא יכול לשאת את “הדיקטאטורה” של חבר העבריים־הקנאים ביפו, שנלחמו אז בקנאה ובמשטמה באידיש. פעם כשהעבריים הקנאים אמרו להפריע לסופר לקרוא את דבריו באידיש, נלחם צבי כארי עד שיד מצדדי הסופר היתה על העליונה. “הא כיצד!?” צעק בחוצות תל־אביב, “איך תכריח אותנו חבורה קטנה לקבל את השפה העברית ותאסור עלינו קריאות באידיש?!”

בערבי־הקיץ היפים, אחרי ימי־עבודה קשים, טיילתי או ישבתי לא אחת עם צבי על חוף־הים ביפו, וצבי גילה את שאיפתו לעלות לגליל ולהיות חבר ב“השומר”.

אמנם שתי נשמות נאבקו בו תמיד. הוא שאף לעזוב את העיר יפו ולהיות לפועל כפרי או לשמור, אך לא יכול להפרד על נקלה מחברת מובילי־החול שהתקשר אליה. ועוד דבר עצרו ביפו. צבי שאף מאוד ללמוד את השפה העברית ולדעת יפה את התנ“ך. בעבדו בחולות תל־אביב למד בערבים בשעורי־ערב לעברית. אחרי שלמד את השפה, היה למבקר תמידי בהרצאות על התנ”ך של ד"ר מוסינזון. אחרי יום־העבודה הקשה ישב צמוד שעות אחדות אל ספסל בית־הספר והקשיב בעונג נפשי לדברי המרצה על תקופת הנביאים וחייהם, על הסוציאליסט הגדול ישעיהו, או הרועה־הנביא עמוס. צבי קישר את דברי ההרצאות האלה עם מראות הארץ אשר ראה בנדודיו בה. ובוקר־בוקר, למחרת השיעור, היה מספר לפועלי החולות בהתפעלות רבה:

“הלא תדעו אותי, חברים, כי אינני פאטריוט השפה העברית. אוהב אני את שפת־האם. את האידיש, אבל אגיד לכם את אשר ארגיש: אמנם שעות קשות ומדאיבות חיים אנו הפועלים־החלוצים בארץ השוממה וההרוסה. אולם יש גם רגעים יפים ובהירים לא מעטים ואחד מהם הוא לימודנו את השפה העברית ואת התנ”ך במקורו".

כן עבד אתנו צבי עוד זמן מה, למרות החלטתו לעלות הגלילה, עד היום בו הביא לנו חבר־פועל מהגליל את הבשורה הרעה, כי שומרים נפלו חללים, בעמדם על משמרתם ובהגינם על המושבה וכבוד היהודים, בקרב עם ערביים שכנים. הידיעה הלמה אותנו כרעם; מה צעיר הוא הישוב הגלילי ובכמה קרבנות־אדם כבר עלה לנו! – – השלכנו את עגלות־החול וערכנו אסיפה קצרה. הוחלט שאחדים מאתנו ילכו הגלילה למלא את מקום הנופלים בשמירה, ואולם עוד לפני האסיפה הודיע צבי כדברים האלה: “חברי! אני עולה מיד אל הגליל. כל יום וכל שעה יקרים; המקומות הפנויים מהחברים שנפלו, אינם צריכים להיות פנויים אף לילה אחד. קצרה רוחי מהשתתף באסיפתכם”. – – ומעבודתו בחול קם והלך ברגל לגליל ובא לסג’רה.

בימים שבא צבי לסג’רה, הסיר “השומר” באופן רשמי לשנה אחת את השמירה ממנה, כעונש על אשר כרתה המושבה בלי המלך ב“השומר”, שלום מעליב עם השכנים הערביים, שמתוכם יצאו רוצחי השומרים.

כשנודע לצבי שהעונש הזה הוטל על סג’רה כמחאה, לא שם לבו לאיסור “השומר” וקיבל עליו משמרת מסוכנת במושבה. אחדים מהשומרים המנוסים הזהירוהו על הסכנה מצד הערביים השכנים, האורבים למושבה, ועודם שונאים ועויינים אותה, למרות “ברית־השלום” שכרתה אתם. אבל צבי בורטנובסקי לא התחשב בסכנה וקיבל עליו לשמור על הגורן, כי איך אפשר להשאיר מושבה עברית הפקר?

ואמנם לא נמשכו ימי ולילות אשרו של צבי כשומר בגליל. ימים מעטים עמד על משמרתו, שהיתה משמרת־כבוד בעיניו, משמר גורן־התבואה בסג’רה. ביום השביעי לשמירתו, בי“ט תמוז, שנת תרע”א, לאחר חצות־הליל, שמעו במושבה יריות מגורן התבואה. אכרים אחדים באו במרוצה אל מקום היריות ומצאו כבר את השומר, את צבי, שוכב מתבוסס בדמו. האכרים נשאו אותו על כפיהם אל בית־המרקחת שבמושבה ושלחו לקרוא לרופא מושבות הגליל, שגר במרחק עשר פרסאות מסג’רה. אבל הדם זרם בלי־הפוגה, וכאשר בא לפנות־בוקר הרופא – איחר את המועד. צבי בורטנובסקי מת.

השמועה על מות חברנו החביב הגיעה אלינו, מובילי־החול בתל־אביב, ואת אבלנו הבענו בערב־אזכרה שערכנו לזכר נשמת צבי בקלוב הפועלים ביפו. שם הספידו חברים אחדים מקרב לב את “היחף” העברי היפה, את צבי בורטנובסקי, אשר מת בסכנו את נפשו בעד הישוב החקלאי הצעיר בגליל.