לוגו
עַל־חֶזְיוֹנוֹת
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

עולם אחד, העולם הגדול, ברא אלהים בראשונה, ועולמות רבים, עולמות קטנים, הוא בורא בכל עת, בכל יום, בכל רגע – את בני האדם. ורוח מלפניו יעטוף, מן הנשמות אשר עשה ואשר הכין מראש באוצר הנשמות מתחת לכסא הכבוד, והיה לנפש חיה בעולם הקטן – והיה החֹמר ביד היוצר לאדם. מנשמת האדם הראשון ועד נשמת זרעו אחריו לדורותיו, תבא כל נשמה ונשמה בעתה, בהגיע תור אחד “העולמות הקטנים” להבָּרא, עד אשר תכלינה כל הנשמות מאוצר החיים; אז יבא המשיח ועולם חדש יבָּנה – שמים חדשים וארץ חדשה, נשמות חדשות וחיים חדשים.

והנשמות במכון שבתן בסתר עליון מתענגות על זיו כבוד ה' היוצר אותן, צופות ורואות כל גלוי וכל נעלם מקצה השמים העליונים ועד קצה ארץ תחתית ומימים קדמונים ועד קץ הימים; צפוני העתים גלויות לפניהן כהִגָּלות לעיני האדם נחל מים זכים שקופים עד היסוד בו. גם בטרם יוָלד האיש תדע הנשמה, אשר לו נועדה, את הליכות חייו ואת אשר יגיע אליו על פי פעלו: כי יזַכּה איש את ארחו וטוב לו – וטוב גם לנשמתו שם במעונה ושמחת אלהים על ראשה; וכי ישחית דרכו לנטות ארחות עקלקלות – הוא ישמח, באשר לא ידע את יומו ואת מחרתו, ונפשו עליו תאבל במרומים, כי תראה וכי תבין לאחריתו.

מה מאד תבקש הנשמה להזהיר את חבֵרה ואיש בריתה (כעתיד כהוה אחד לבני מרום) להורותו בדרך טובה, להשיבו מדחי, מכשלון, מאחרית רעה! ואולם בעודה במרום לא שיח ולא שיג לה ולא כל התחברות עם הגוף, אשר עדֶן לא היה; ובהתחברה אליו – הנה נשכחו ראשונות, נצפנו עתידות, כבה נר אלהים מעל ראשה וענן פרוש למסך בינה ובין העתים והמרחקים אשר לפני יום היו קרובים וגלויים אליה. מעתה שניהם יחד נהלכים כעורים בדרך החיים, כמגששים בתוך ערפל, אשר לא יראו בלתי אם צעדים מספר מהם והלאה: ההוה – דבר יום ביומו – גלוי וידוע להם, והעתידות, הקרובות או הרחוקות, כספר חתום; תחת אור עולם באוצר חיים, אור קפאון בחדר עכור, תחת חיים בהירים שקופים, חיים סתומים וחתומים, חיי מַאפל ועורון! זה דרך עֹצב לכל הנשמות בבואן אל הגוף, זה היה דרך הנשמה הראשונה – נשמת האדם הראשון.

וכאשר שלח אותה אלהים אל הגולם אשר יצר עפר מן האדמה, להחיות אתו, – וירע בעיניה ותתחנן אל ה' ותאמר: אנא, אבי ויוצרי, אל תשליכיני מלפניך ואל תהדפני מאור אל חשך, אשר לא אדע עוד עת ומקום, לבד מאשר אתי לנגדי, לא אביט עוד, כאדם עם יושבי חלד, את הדברים אשר יהיו הדברים הראוים להיות (כי הוגד לה מראש ותדע), לא…

וישסע אלהים את הנשמה בנשיקות פיו ויאר פניו אליה ויאמר: הנחמי, בתי, כי גם שם לא יֵאמר לך עזובה, גם באֹפל ובחשך אני אאיר נרך. הנני נותן בך רוח, ורקם על היריעה הפרושה על העתידות מעתה, מראות נֹעם, תמונות הוד, בריאות חדשות חליפות, אשר כנפים להם בכנפי זבוב־הרקמה, ונֹגה להם כנגה ברק החשמל וצבעים כצבעי הקשת אשר בענן; והיו לך תוצאות פעולתו, כי תראי בלילה רוב מעשים והמון עלילות גדולות ונפלאות לאין חקר וללא גבולות עת ומקום, ויומם תחזי לך חזיונות קסם, והתוית לך תוי אור, עטרת שלום ושפעת ברכה וששון ויקר. והיה כי תלין בכי בערב – ושעשעוך החלומות וערבה לך שנתך, וכי ימררו המסבות או האנשים אך חייך יומם – וחשת מפלט לך אל חזיונות ותהי זאת נחמתך. דעת העתיד לא תהיה לך: יוסף דעת יוסף מכאוב; ואולם גיא־חזיון לפניך הוא, בו תערכי דמות לעתידות, בו תמשלי כאשר תאוה נפשך. וכל הנשמה אשר תבא אחריך אל כל בשר, אשר לו נועדה, וזכרה את הסגֻלה הזאת, אשר נתתי לכן, את החזיון, היוצר עולמות גדולים לעולם הקטן – והתנחמה. ומאשר יקרת בעיני נכבדת ואני אהבתיך, באשר אַתְּ בתי הבכירה, הנני אגלה לך סוד: דעי, כי כאשר ירבו חוזי החזיונות והעם יקשיב וישמע וישים על לב – והיו החזיונות לעתידות. – – –

ויתן אלהים לעם את החזיון, ויהי לו חֵלף דעת העתידות.