מבצע חיל האויר בתוניס אמנם היה חד ומבריק.

עונש מצליף על הטרור של אשף. אבל השאלה הפלשתינאית נישארה לא פתורה. ובלי פתרון השאלה הפלשתינאית לא יחדל הטרור. רק פתרון השאלה הפלשתינאית הוא חיסול הטרור.

וצה"ל לא יפתור את השאלה הפלשתינאית. עם כל אדירותו.

היטב למדנו זאת בלבנון. לא צה"ל יפתור את השאלה הפלשתינאית.

אותה צריך לפתור בפעולה מדינית ולא צבאית.

באומץ מדיני, בתכנון מבריק מדיני, ובחזון מדיני.

וללא חת. ולהתחיל.

הבעיה האמיתית

הבעיה האמיתית איננה אש“ף. מי שמדבר על אש”ף רק מטעה ומסיט הצידה. הבעיה היא הפלשתינאית. אש"ף הוא השיניים והצפרניים של הבעיה ולא גופה.

ומי שמוסיף ומדבר על אש“ף ובתוקף ובחימה שפוכה, רק מחזיק חזק באש”ף כדי להסתיר את השאלה האמיתית. את השאלה הפלשתינאית הלא פתורה, ואת ההכרח לפתרה.

השאלה הפלשתינאית היא הצריכה פתרון. היא מוקד המחלה הרעה והיא הצריכה טיפול, והיא המאיימת עלינו יותר ויותר בכל מיני התפרצויות רעות, ואסור לדחות עוד.

אבל יש בינינו כאלה שהאדמות נחשבות בעיניהם יותר מן החיים. תהיה מלחמה. ימותו אנשים. אבל על האדמות לא יתפשרו. מות אנשים הוא הצד הקל של העניין בעיניהם ואילו האדמות הן הצד הכבד.

וכך עומדת היום הדילמה:

אם מוכנים למצוא פשרה הוגנת על האדמות – או מוכנים ללכת למות ולהמית על האדמות.

אנשי גוש האדמות שבינינו, האדמות יקרות בעיניהם מחיי אדם, ואנשי גוש החיים שבינינו, חיי אדם יקרים בעיניהם מאדמות.

האויב שלנו

האויב שלנו חבוק בנו.

האויב שלנו, בלעדיו במה היינו מצדיקים דברים, במה היינו מפעילים המונים, במה היינו מעסיקים דעתם. ובאיזה ראי היינו רואים אז את עצמנו ואת כפילנו.

יש אויב יש טעם לחיינו ולמותנו. יש גבורה ויש רוממות. הוא מאיים עלינו אנחנו מאיימים עליו. הוא פוגע בנו אנחנו מכים בו. הוא כוחנו והוא כבודנו. והוא גם גלי החדשות המציפים אותנו גל אחר גל.

הוא המרים אותנו על רגלינו, הוא הדבק הלאומי שלנו, הוא חווית היחד שלנו, הוא הממריץ הלאומי, הוא המזקיף אותנו, הוא המצעידנו מגבורה לגבורה. והוא העושה שנהיה עושים: בלעדיו ריק היה עולמנו מלאומיות.

בלי אויב, מה יהיה אז תוכן חיינו? מה יהיה הבסיס להשקפת עולמנו? במה יגייסו אותנו ולאן נביא עצמנו יחד, ואת החזקה שברגשותינו, את השינאה, לאן נוליך – ומניין תקום ותתגדל ותתפאר אהבת ישראל ומלכות ישראל ובית המקדש והנס לעמים?

ומה צריך לפיכך אם לא להציק לו לאוייב שלנו, לא להניח לו, לטפח את אויבותו, לשלהבה שלא תדעך, לתלות ולגרש, לדחוק רגליהם של אלה שעוד אינם אויבים, ולהצר צעדיהם עד שיידלקו כולם, מילדים עד זקנים, באיבה גדולה. ויהיה לנו אוייב תוסס ומורגז וגדול וראוי, שונא מאד, אכזרי מאד, והולך ומתקיף על ימין ועל שמאל והולך ומותקף על ימין ועל שמאל – עד החיבוק הגדול במלחמה הבאה. ובזו שאחריה. ובזו שלאחר אחריה, מאה שנות מלחמה על גבי עוד מאה שנות מלחמה. ודגלנו יתנופף מעל כל הדגלים.

השאירו לנו את האויב שלנו באויבותו.

ועוד פעם: הטרור

ושוב, לא טרור הוא שם הבעייה הראשית של ישראל היום, אלא: הבעיה הפלשתינאית. ודי ללכת סחור סחור. וגם אסור. בנפשנו הוא. והמסוכן מכל הוא ערבוב החזיתות: חזית הסיבה עם חזית התולדה. הטרור הוא התולדה והבעיה הפלשתינאית היא הסיבה.

האם האחריות הלאומית הראשונה והקודמת לכל, והגיוס הראשון והקודם לכל אינו צריך להיות הגיוס לפתרון השאלה הלאומית הראשונה והקודמת לכל: השאלה הפלשתינאית?

לא לדרוס את השאלה הזאת. לא לטמון אותה בחול, לא לעקוף אותה בכל מיני התואנות. אלא ללכת למצוא לה פתרון ביושר, בגדלות, ובאמת.

את כל השאר הלא כבר ניסינו עד תום. ומעבר ליאוש.

ללכת כעת ולמצוא פתרון: פשרה הדדית מוסכמת.

כלומר, שלום.

שתי המילים

כל האמור למעלה – דברים ידועים. ולא נאמרו אלא כאופן לומר ולחזור ולומר עשרות פעמים אותן שתי המילים ובהא הידיעה: “השאלה הפלשתינאית”. שתהדהדנה. שתחזורנה על עצמן. שתמלאנה את החלל. שלא תרפינה: השאלה הפלשתינאית.

יהיו שאר הדברים כנביחות אל הירח ורק שתי אלה תהיינה עומדות עד פתרונן: השאלה הפלשתינאית.

כלומר, השלום.

יזהר סמילנסקי, דבר, כו תשרי תשמ''ו 11.10.1985: 15