ערב ערב בטרם תשקע החמה, כשהעולם שרוי בין בולמוס של חיפזון למטה, ובין הסמקה חגיגית ונרגשת למעלה – היו יוצאים ובאים מתוך חופות האקציות שבלוריתן שמוטה להן על פני דרך העפר שמתחתן – שני חמורים נאים ומגודלים, אחד שחור ואחד לבן על אוכפיהם עם השקים האדומים עליזי הגדילים – פושקים רגליהם שאינן משיקות את המשוורות שני ילדים, ילד וילדה: אוריאל ורמה.

אולם בואו ונדון תחילה בחמורים. יש חמורים ויש חמורים. יש חמורים שבאמת אינם כלום אלא חמורים. שכן מעייר יצא חמור, וחמור קטן עוד יהיה חמור מגודל. ויש גם חמורים אפורים ונמוכים, סבוכי קלקי שער מזוהם, שרוכבים על קצה שדרת גבם, אצל הזנב, ומשכלים תחתיהם רגליים, ואינם יפים אלא לנטץ–טץ וקריאה חעאע!! – כדי שירקדו תחתיהם ויטפפו קלוקלות, ויש גם כאלה שאין בהם כלום יותר מאשר אוכף של קש גדול וגלמי מעל ארבע רגליים מצבע העכבר וממול שתי אזניים גבוהות ורטטניות הנושאות בדחילו מכות וזבובים, ושוב יש חמורים אחרים, חמורים ממש, אתם יודעים, גבהנים, ועל רגל קדמית אחת כתם שחור ועגול, בטנם ותוך רגליהם אפורים וחוצם כהה ורצועות שחורות לפאת כתפיהם יורדות לכאן ולכאן, […] חזק ואזניהם סומרות וטבעות לבנות עוטרות עיניהם וחוזרות ועוטרות נחיריהם השוקקים עד פיהם השחור הנפער לנעירת שאגה, הללו לחינם תניאם מלהתפרץ, מהתחצף, מהיות […] ותאוותנים, בשוט תתפוס ובאפסר, ובמתג וביד קשה ובולמת.

ואתה צא וראה כי אין כל אלה אלא נמושות ופחותות כנגד האתונות הצחורות. אותן בריות נבונות, אותן שצעידתן שטיפה שוה, ומרוצתן נוחה וממושכת, הן ארוכות הרוח, הן היחסניות, המנומסות, סבלניות להפליא והן הן שנועדו לאצילי עם ונכבדי ארץ, אשר אחת מהן התגלגלה ובאה בזכות עבדול עזיז אל אביהם של אוריאל ורמה.

וכשחוזר אבא מהפרדסים, והפרות מהעדר עדיין לא שבו, והשיעורים כבר הוכנו, ואימא עדיין לא קראה להכנס, והחמור עוד לא הותר, והאקליפטוסים מתחילים צמרותיהם להבהיר, יוצא אוריאל ולוקח את החמור השחור הפרא, הגבוה, ויוצאת רמה ומטפסת באוכפה של האתון, זו מירי האתון הלבנה של אבא, ועולה לגמרי לבד ומתיישבת בגבהי האוכף ועיניה זורחות, מטילה צמותיה לאחור, ונוטה בענף שהכינה לה, וגם אומרת במתק: “נו מירי, נו!” אלא שאוריאל אף שהוא הצעיר ביניהם, כבר יצא בדהרה מן השער ופנה אל הדרך, כשאזהרותיה של אמא שלא ידהר כה מהר נותרות מעבר מזה לשער, ועד שרמה יוצאת אל הדרך חוששת טיפ־טיפה מן הקפיצה שתקפוץ מירי אל מעבר התעלה, וגם ששה בלבה על הפחד ועל כבישתו, ועל שאין איש מגלה חשש סמוי זה, ושהיא קצת גיבורה בכל זאת – הרי אוריאל כבר הספיק לדהור עד קצה השדרה, וכבר הוא ממתין שם בקוצר רוח ובלחיים בוערות: “נו כבר! – הוא קורא – בואי!”

ועתה מתחיל הטיול. אוריאל יוצא בראש וחמורו השחור פוסע בצעדים לא שווים ולא קצובים, פתאום נעצר לתלוש עשב ופתאום מתפרץ לשמע קול הברה, וממצמץ בעיניו הגדולות על כל מכה, ומידיו הקטנות של אוריאל, שעוד מוסיף וסח לו בלשון כיבושין: “לך כמו בן־אדם!” ואחר כך הם נעתרים, אוריאל וחמורו, לבקשת רמה וממתינים וממשיכים בדרכם בשעטה דמומה בתוך נתיבת העפר הכובשת לתוכה כל צעד וכל קול ושותקת ולא תאמר דבר.

עוברים על־יד הפרדסים ורואים את אפלת העצים שבתוכם ואת השקט. עוברים על־יד האקליפטוסים הגבוהים ורואים את גזעיהם החלקים התמירים, ונושמים רשרושים קלים. עוברים בואדי והלב נעצר רגע כשהחמור קופץ ויורד וקופץ ועולה ויוצאים אל השדה הפתוח המכוסה סביונים וסילנות ומלקומיות. מרחוק כבר נראים ההרים. סובבים אל הפרדס השני, ועוברים בצל הדרך האפלה שבין שני פרדסים שותקים ופחד מתוק מתגנב ומין בדידות. סובבים ומקיפים את הדרך הבאה ועוברים לבסוף על יד הבייקה של עבדול עזיז.

עבדול עזיז עצמו איננו. אבל חסן בנו צוחק אליהם מאצל הבייקה, ויוצא ואומר להם במאור פנים: “מרחבה”. ופה אחד השיבוהו “מרחבתן”. אז יזרוק חסן אל אוריאל תפוז ויחזור ויגחך ויאמר: “לַוּאֶן?” ואוריאל עונה: “הק, דוגרי”, ושוב שואל חסן של עבדול עזיז: “שימת־ההוא?” אבל את זה אוריאל כבר איננו מבין. על כן מתערבת רמה בתמונה ואומרת: “לא־באב־אללה!”, וחסן חושף אליה שיני לובן, וריח עשן התנור עולה מחצר הבייקה – ואומר לה: “אללה־יסאהלכום” וניחוח התפוז הקלוף בשינים, ועסיסו שליחלח את הסנטר ואת הידים ועשה הכל קצת דביק היה מתפשט באויר הצלול, ואוריאל כבר היה נלהב וקרא: “חטרק!” ואלו חסן צוחק צחוק גדול וחושף את שיניו עד חניכיו האדומות ועונה: “מעא – סלאמכתום!”

ובדרך חזרה היו כבר משוחחים בדברים רבים, שהדרך קצרה מהכיל כולם, ורק החמורים שחשו ריח האבוס ממרחק אצה להם הדרך ורצו יותר ויותר, וכשהגיעו לענין החשוב מה עתיד להיות עוד מעט כשיהיו גדולים ורמה היו לה אלף תוכניות, אחת יפה מקודמתה, והצד השוה בהן שאינה רוצה להפרד אף פעם לא מאוריאל ולא ממירי האתון, ואלו אוריאל יש לו רק תכנית אחת: להיות מהר גדול; כשהגיעו עד כדי כך ואוריאל כבר היה נלהב מאד אץ חמורו השחור עוד יותר והחל דוהר בחפזה, יותר ויותר, עד שזה הקטן שעל גבו חשק שפתיו שלא לצרוח ושלא להראות כל אות מורך לפני רמה ולפני מי שיהיה ולא התיר לעצמו להאחז באוכף בידיו או להתנדנד בריפיון והושיב עצמו בחוזקה והרוח פרעה תלתליו הערמוניים ולהט וחיוורה היו בלחייו, ורק רמה היתה מצוחת מרחוק: “אורי הזהר! אורי אל תרוץ!” וכי ידעה שלא אוריאל רץ אלא [חמורו] מריצו שלא בטובתו! וכבר היתה יבבה נחנקת בגרונה וביחוד כשהגיע החמור הדוהר אצל משוכת האקציה וענפיה השמוטים היו עלולים לאחוז בנער ולשמטו או לתלותו בין שמים וארץ, והיתה דופקת במירי האתון, וזו הגבירה מרוצתה, יותר ויותר, ואפילו לא חשה כיצד נישאת היא במרוצתה ולא נתפנתה לפחדים – ומירי היתה גומאת ארץ בלא להטריח, בלא לנתר, בלא כרכורים, אלא בשטיפה אחת וחלקה, וכבר השיגה את אורי שחמורו השחור היה מזיע ורוחו קצרה ונוחר קצופות, וכמה שהשתדל להקפיד על כבודו ולא לתת למירי שתשיגו – עברה אותו זו, בנחת, בלא מאמץ, באורך רוח, הגה לא נמלט מפיו החשוק אך ניכר בו כמה נעלב הוא, ואפילו הרים את הענף וחבט בעכוזו של השחור לאמר “קח אותה, שחור!” ושחור המסכן אזר עז וכח והתאמץ וקפץ קפיצות מרקידות מעיים ולא עלתה לו אלא שזרבובו היה שלוח אל עומת קצה זנבה של מירי הטובה.

אז פתחה רמה וצחקה, שהרי רואים אתם – ככה זה! ואוריאל היה עלוב והתאמץ להיות קודר ולא יכול להתאפק והיה קצת מפשיר וקצת מעוה שפתיו ברוגז – ספק כך ספק אחרת. ולבסוף לא יכול עוד והחל מחייך קצת, בלי כוונה, ולמרות הכוונה, וכיוון שחייך היה גם גוחך ומוסיף וצוחק ומגביר צחוק, וכשצחק כבר, לא היה גבול לצחוקה של רמה.

וצוחקים בתרועה ובמרוצת דהרה חלפו הקטנים את רחוב המושבה לתמהון הכל, והצחוק נשמט והתפשט כשובל אחריהם, והתחילו מחייכים ברחוב, וצוחקים, ומראים באצבע: “הראיתם? החמורים! חה־חה!” ובצהלת צחוק באו בזה אחר זה, זרבובו של זה בזנבה של זו אל החצר המחשיכה בטרם אפס אור והאקליפטוסים טובלים בנוגה כבה, ובחצר מהלכת תכונת הערב, והפרות נכלאות ברפת, והסוסים המותרים אכלו חציר מתוך העגלה, ותרנגולת אחת נסה בבהלה ונרגעה, וקול קרא אי־מכאן, ואל המרפסת יצאה אז אמא וקראה: “הביתה ילדים!”

בערב לא נתנו מנוח לאבא: מירי, מירי!.. "איך זה – שואל אוריאל – ילדה אינה משיגה ילד, וחמורה תשיג חמור? – “זה בשביל שלא תתגאה יותר מדי!” משיבה לו רמה אמריה. “ולמה זה – לא נח עוד אוריאל – רק החמורות לבנות והחמורים תמיד שחורים הם?” אבא נשא עיניו, צחק ולא אמר דבר. אחר־כך פתחה רמה: “וכשתמליט לנו מירי עיר קטן – איך נקרא לו? – התהי זו אתון או חמור? ומה יהא צבעה? על כל זה השיב לה אוריאל כך: אז יהיו לנו שלושה חמורים. ואחר־כך ארבעה, ועוד אחד: חמישה; עד שאהיה גדול תהיה לנו חצר מלאה חמורים. יופי! אני ארכב על כולם!” עתה באה אמא והביאה כוסות קקאו ולחם בחמאה ודבש.

אחר־כך עברו שנים. לכל הפחות עשר שנים, ואולי גם שתיים־עשרה. ואחרי כל אלה גם פרצה מלחמה. חייל אחד רזה ושחור עיניים ושער, וקולו עבה ופיקה מחודדת לו בגרונו – הוא אוריאל. ואלו רמה היא בחורה גדולה ונאה שבאה הבייתה רק מפעם לפעם, וחוזרת אז ויורדת במדרגות ובאה לחצר ומבקשת שם משהו שהיה לפנים. והכל נשתנה. אין קונה לפרי הדר – ופרדסים נעקרים או מתיבשים. אין פרות בחצר והרפת עזובה, מאובקת. אין עגלה ואין סוסים. את האקליפטוס הגדול, היפה, זה שאין כוח בעולם שיוכל לו, שרישרש עם כל רוח ואמר אל חשש אני עימדכם כאן – את האקליפטוס כרתו ומכרו גווית קורתו להסקה. בערב, על כוס תה צוננת יושב אבא ומחשב חשבונות ללא מילים, ושערו גם אפור כבר איננו. שכחתי: גם את החמורים מכרו. ואת מירי מכרו לאדם אחד. ולא עוד אלא שזה אינו גר כאן. יורדת רמה לבקש דבר נישכח בחצר, ומשקיפה סביבותיה, ואחר־כך, באותה שתיקה של אבא, חוזרת ועולה הביתה, ומנסה להצחיק את אמא במיטבח.

ופעם אחת, כשעברה עוד שנה או שנתיים, הייתה לאוריאל חופשה בטרם יסע גדודו הרחק, ולאותה שבת גם רמה באה ומיהרה להחליף תפארת לבושה בחלוק ישן וטוב של הבית, ואמא הזדרזה במטבח להכין מטעמים כבימים עברו. ואבא על כסאו שאצל הרדיו, מקום החדשות, תופף קלות באצבעותיו וניקה וחזר וניקה את משקפיו שחזרו ונתערפלו.

ישבו לאכול ארוחת ערב. ודברו, כבאותם הימים, וצחקו הרבה, רק פעמים היה איזה הד של צחוק תמוה כאילו חוזר ובא מן החדרים הריקים שמעבר, כאילו מישהו שם צוחק ומקומו לא יכירנו. וכבר היו נזכרים בזכרונות, ומוסיפים ומזכירים איש לרעהו דברים, שאיש לא שכחם. “נו, ומירי – התזכרו?” אמר אוריאל בקולו העבה, שעדיין לא נתרגלו בו: יופי היתה, איזה חמורה!" – “מחר – אמרה רמה – נצא לטייל באותה דרך, עד הבייקה של עבדול עזיז, נאמר שלום לחסן ונחזור הביתה בריצה חה־חה!”

נלהבים יצאו למחרת, אך בריצה לא חזרו, ואף יש לומר, לא צחקו כל־כך, אפשר לגמרי לא צחקו. אותו פרדס עוטה אפלה היה עקור ומעוקר, חשוף ומחושף, ושם היתה משוכת האקציות הנפלאה, הסגולה־חומה וירוקה, שגולשת ושומטת זהב כפתוריה אל החול התחוח – מנוסרת עד שורשיה – נמכרה להסקה (איזה קור תקף את העולם!) והשדה ההוא, המרחב של הפרחים, היה מחולק ביתדות ברזל קטנים למגרשים: שבע מאות וחמישים אמה האחד. מן הבייקה של עבדול עזיז יצא ערבי זר, נפסד, כמוש, אשר לא ידע את חסן ולא שמע עליו דבר – וכשחזרו הביתה אבק ננשב לעומתם מן הכביש ההומה אוטומובילים ועסקי רווחים והחצר הייתה ריקה, והבית היה שקט, ורמה התקפלה על הספה, כאילו קראה ספר אחד, ישן וטוב, ואוריאל הסתובב כתועה בנעליו הגדולות ויצא לבקש את חבריו הישנים, והדלת אחריו נסגרה בטפיחה, כאילו העולם שם והבית כאן, וקשה לדלת להיות נפתחת ביניהם.

לא יצאה שעה רבה, ודלת המרפסת חזרה ודפקה קשות ואוריאל בא הביתה זועף וקודר: “זוועה” אמר אוריאל, וגם הוסיף מלה שחיילים אומרים אותה כשהם בינם לבין עצמם.

– מה? – שאלה רמה בבהלה – מה היה?

– ראיתי אותה!

– את מי?!

– את מירי – החמורה שלנו!

– נו?

– בואי, תראי מה שעשה לה מוכר התמרוקים – החדש!

– בואי, הוא ואישתו שלו!"

– מה עשו, רבונו־של־עולם?

– בואי, תראי – רתמו אותה לבית כזה, והעמידו עציץ בחלון!

פרצו וירדו אל הכביש, ושמה, בצל האקליפטוס והקזוארינות שלצלע שפת־הכביש החפורה באדמה אדומה על מחשוף שרשי העצים, ניצב על גלגלים קטנים מן ארגז, או סוכה, או קיוסק, צבוע ירוק וגג לו ממעל, וחלון קטן ל[…], ועל החלון וילון, והוילון מסולק לצדדיו וקשור בסרט לכאן ולכאן, ובתווך על ספו עציץ עם ג’ירניום אדום, ומתחתיו מתנוסס שלט לבן וצח, לאמור: “תמרוקים – בזול” ומן הארגז יוצאים שני יצורים, וביניהם אסור חמור לבן ה[רוצה] לדהור, עומד לו תלוי ראש ושמוט אזניים, מדובלל […] וממתין בסבלנות.

הפכה רמה עיני תמהון אחוז בבעתה אל אוריאל. והלה היה אדום, טלטל ראשו כמאשר בודאות דבר שאין להטיל בו ספק ובאצבע החווה על החמור:

– הרי לך – מירי!

– מירי – אמרה חרש רמה.

אותה אתון לא הראתה כל סימן של התרגשות. זקנה היתה ונכאת־רוח. מצהיבה מרוב ימים. נתונה בין היצולים וממתינה בסבלנות. אז נשמע קול מן התיבה הירוקה ופרצוף אפור־שפם הציץ מעבר הג’רניום:

– בבקשה, גברת –

– אה! – אמרה רמה ונסוגה משהו, והגישה מטפחת אל פיה, אפשר להסתיר צחוק, אפשר לכבוש בכי.

– זהו! – אמר אוריאל. – הנה הפרצוף האחד, ועוד שם בפנים יש גם פרצופית נוספת.

לשמע קולו בצבץ מעל הג’ירניום עוד פרצוף אחר, דמות אישה סקרנית קצת ונרגזת קצת, ואבנט חום עוטף את שערה סביב, וזו פצחה פיה ואמרה בקול ניחר קצת:

– בבקשה?

אז אמר אוריאל אל רמה: אני אהפוך להם את ה’עסק' הזה ורמה תפשה את ידיו של החייל אוריאל שהיה נכון לכל, ועמד שם ורטן ופלט: “והעציץ הזה! העציץ הזה, העציץ בחלון, ועוד לקחו ורתמו את זה למירי – לכל הרוחות – רמה הניחי, עזבי, אני הופך אותם!”

בקושי תלשה אותו רמה משם, כששני היצורים שבתיבה הירוקה נשקפים בעינים עגולות עליהם, זה מעבר מזה לג’ירניום וזה מעבר מזה. “טפו! – הוסיף אוריאל – תיבה של בשמים! הללו – תראי מה עשו ממירי! רמה תני, לפחות, ואזרוק את העציץ הזה!” בלא חמדה נמשך אוריאל אחריה כשהוא מסב מפעם לפעם ראשו אחריו, ורוטן רטן עמום. הללו שבתיבה נמלכו אז ודפקו בעד החלון הצדדי במושכות של מירי: “א–נו – אמרו למירי – דיו!”

“שמעת! – נזעק אוריאל – דיו! – א–נו – דיו” חיקה בזעם של בוז “רמה אני מוכרח, הנה אטיח בהם משהו, אנפץ את הבשמים: איזו בושה, איזו צחנת־זוועה! ‘א–נו – דיו!’ מפלצת של פורים – מירי העלובה!” מבעד לשער עמדו השניים וחכו עד אשר תעבור העגלה, ומירי חלפה על פניהם עם התיבה הירוקה העמוסה צנצנות ובקבוקונים וזוג רוכלים אוהבי־נוי, ואולי גם פרימוס וצלחות ומיטה מתקפלת. רמה אמרה בלבה: נראה אם תפנה מירי את ראשה כשתעבור מול ביתנו. ואוריאל אמר בלבו: נראה מה תעשה מירי כשתעבור מול ביתנו.

אולם בעצם הרגע הזה נשלחה יד מן האשנב הצדדי, ושוט קטן צמח משם וקול נחר איתו: “א–נו – דיו!” וחלפה התיבה וחלפה מירי והכל עבר לו הלאה.

אז נעצר על ידם קול אחד ואמר: “אהלן אורי – כיף־חאלק?” וכשנשאו עיניהם ראו והנה עבדול־עזיז הישיש וחסן בנו ניצבים עליהם: “אהלן וסהלן, אהלן וסהלן – כיף אינתום?” קידמם אוריאל בסבר פנים ותקע להם כף וטפח יד אל שכם, ואף רמה נענעה ראשה אליהם בידידות וחייכה אל עבדול־עזיז ששני סדקי עיניו נבלעו בתוך גל הקמטים והקפלים והחריצים שבפרצופו הכחוש והזלדקן, ואילו חסן כבר היה גבר בעמיו ורק שיניו הלבנות עד החניכיים האדומות נשארו לו מאז – מאותם הימים שעליהם שאלו, ובהם דנו עתה כה וכה, ובגללם אורו כל פנים, עד אשר, מעניין לעניין, הגיעו כמובן אל מירי, וכרגע חזר והעכיר הכל. כן. גם הם ראו מה שארע למירי. כן, חרפה שכזו? כיצד אתון צחורה בת־יחסנים נרתמה אל כזאת מפלצת ירוקה על גלגלים. “והחלון! – שווע אוריאל – החלון עם העציץ!..” וחוץ מרמה היו הכל עסוקים בשאגות של שאט ובהעויות של מאוס. אחר־כך אמרה רמה: ומה נעשה, עבדול עזיז?

שכן לאבא אין עוד צורך בחמור. ולו גם במירי. ואף אילו רצה – מניין יקח לקנותה. לא תוכלו לומר שאין אבא זוכר ימי מירי בגבורתם. לא תוכלו לומר שאבא הזקין עד כדי שלא היה בוחר לשבת על האוכף הישן של מירי הישישה הטובה, ויחדיו לרכב, לרכב, שניים בערוב ימיהם – אך… אולם…

אבא עצמו ירד מן המדרגות ובא אל המועצה. אמא הציצה מן המרפסת חרדה פן ישבית משהו מעט הניחומים שבשבת זו, שבת שבת־אחים גם־יחד, ועבדול עזיז הוסיף כמה עשרות קמטי־הרהורים לפניו שאין בהם פלטה מקמטים, ואלו חסן בנו לעס גבעול שנקרה לידיו – ובכן מה?

– יודעים אתם מה? – אמר לבסוף עבדול עזיז – מי הביא לכאן את האתון? – אנו. מי גדל אותה ועשה ממנה חמור ממש – אנו. ומי יגאל אותה עכשיו מנוולותה – גם הפעם אנו. לא ישקצו את חניכתו הנאה של עבדול עזיז לכדי קוף של קרקס. ועל פי יושר מגיעה לה שיבה נאה יותר! נאפד זעם וגבורה עמד עבדול עזיז כנביא אשר זאת הפעם יעשה מעשה בטרם ירגע ואיננו.

ובאמת עוד באותו שבוע גופו, ובדרך היורדת אל בין הפרדסים מסוגרי המשוכות הסגולות וחומות ולבנות ששמץ ירוק מלבלב בהן, אפשר היה לראות איך ערבי זקן אחד, כמוש וצפוד, רכוב על אתון ישישה, מצהיבה מרוב זוקן. ושניהם בדלים מן הכל בחשיבות חגיגית וברצינות של טכס עושים דרכם חרש, וסבבו ועקפו אל דרך החול, בעוד הכל שטוף בחופזת יום־יום מאובקת, ובעוד מעבר לנפתול הנתיבה, שמה, מציץ דבר אחר שאינו ברור כל צרכו ושממתין וממתין עד בוא עתו.

דבר לילדים 26–27, 3.4.47, 400–404

הערת המהדיר:

הסיפור התפרסם בזמן שהשילטון הבריטי ניסה להאבק במחתרות היהודיות באמצעות כתרים סגרים וכיו"ב. כתוצאה מכך השתבשה פעולת הדואר ויזהר לא קיבל את דפי ההגהה. מערכת דבר לילדים החליטה בכל זאת לפרסם, אבל כתב ידו של יזהר היה קשה לפענוח והפרסום היה רצוף בשגיאות דפוס מביכות.

אנו מביאים כאן (לראשונה!) גרסה מוגהת.

עיקר חשיבותו של “גלגוליה של מירי” הוא בתאריך בו נכתב ופורסם. בטרם היתה מדינה, בטרם הייתה נכבה, בטרם הגיעה לארץ העליה הגדולה. וכבר אז הלך והתברר מי מובס במאבק.

המאבק עליו מדובר בסיפור הוא המאבק האבוד של “היהודי החדש” ב“יהודי הישן”, הגלותי. ושל בני הארץ בחדשים זה מקרוב. המאבק האבוד של הארץ הקדומה ועמה, ה“ארץ ללא עם“, בארץ החדשה, ארצו של ה”עם ללא ארץ".

תיאור התבוסה הזו ישוב ויחזור ביצירות יזהר מאז ועד האחרונות שבהן חמישים שנה אחר־כך.