לוגו
תאוגניס
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

מן האֶלגיה הקדומה לא נשארו אלא פראגמנטים, שבאו בדרך של ציטאטים בכתביהם של סופרים שונים, או באנתולוגיות שונות. משורר האֶלגיה היחיד, שעל שמו נשתמר אוסף שירים, הוא תיאוֹגניס ממאֶגרה. אוסף זה מכיל 1388 חרוזים, והוא מחולק לשני ספרים בלתי שווים בגדלם. הספר הראשון, הוא הגדול, נמצא בכתבי־יד אחדים מימי־הבינים, והספר השני (חרוזים 1388־1231) נמצא רק בכתב־יד אחד.

לא כל השירים שבאוסף הם פרי רוחו ופרי עטו של תיאוֹגניס. יש בו קטעים הידועים ממקורות אחרים, ושייכותם למשוררים אחרים ברורה וודאית.1 כמה קטעים אינם מתאימים לזמנו של תיאוֹגניס,2 ואחרים שוב נתונים לשיקולים שונים ותלויים בהם ספקות מבחינת שייכותם לתיאוֹגניס. רוב החוקרים נוטים לראות באוסף שבכתבי־היד הנושא את שמו של תיאוֹגניס מעין אנתולוגיה של שירים במשקל האֶלגיה, בהם שירים אישיים, מאמרי מוסר ומשלי חכמה, שירי משתה ושירי יין ושירי אהבה משל תיאוֹגניס ומשל סופרים אחרים, שלא פּורשו בשמם. אין גם לדעת, אם השירים כולם נמסרו בשלימותם, או שאחדים מהם נמסרו במקוטע. אנתולוגיה זו נועדה בוודאי לשימוש במסיבות רעים, בסעודות חגיגיות וממנה לקחו להם המשתתפים שירים לדיקלום, או לזמרה, כשלא היו מוכנים לחברם בו במקום. כן שימש אוסף זה מן הסתם גם לצרכי הוראה לתלמידים בבית־הספר,3 שהרי הוא מכיל חומר דידאקטי חשוב, משלי חכמה, מאמרי הדרכה בהוויות העולם, הוראות להתנהגות נבונה בחיים ובחברה. אולם עם כל זה יש לציין, כי על האוסף שׁוֹרה בדרך־כלל רוח אחידה, הן מבחינת הרעיונות וההשקפות והן מבחינת המהות הספרותית. חוץ ממקומות בודדים אין ניגודים או סתירות בולטות בין השירים השונים. הספר הוא בעל מגמה רוחנית קבועה, בעל דעות והשקפות מסוימות, הוא כמעט מעוֹר אחד, ואין מניעה לראות ברוב מניינם של השירים את יצירתו של תיאוֹגניס, המהווה את ה“גוש” העיקרי והמקיף ביותר בספר. כגרעין לשירת תיאוֹגניס משמשים השירים, שבהם הוא פונה אל ידידו הצעיר קירנוֹס בן פּוֹליפאיס. מספּרם של חרוזים אלה הוא כ־300. סימנם: שם הידיד, קירנוס, או על־פי שם אביו, – פּוֹליפּידאֶס (בן פּוליפאיס), הנמצא כמלת פניה בתוך השירים. אפשר שזה הוא החותם שהמשורר חתם בשיריו, לבל ישללו ממנו, או לבל יזדייפו.4

פריחת יצירתו של תיאוֹגניס חלה בערך במחצית המאה השישית לפני ספיה"נ. כבר בימי קדם היו חילוקי־דעות בדבר עיר מולדתו, שכּן היתה מאֶגרה אחת ביוון במצר קורינתוֹס, ועיר שניה בשם זה בסיציליה. הדעה הכללית של המחקר הספרותי מכרעת את הכף לצד מגרה שביוון.

במגרה התחוללו באותה תקופה זעזועים חברתיים ופוליטיים קשים, התלקחו מריבות והתנגשויות חמורות בין השכבות השונות בעיר, שהביא לידי מהפכות וחליפות תכופות בשלטון. רקע התסיסה והתמורות היתה התקוממות המון העם נגד שלטון האריסטוקראטיה. נראה שבוצעה גם הפקעת קרקעות מידי בעליהן האצילים וחלוקתם מחדש בין התושבים. מעמד האצילים התרושש אפוא וירד מגדולתו, וכנגדם עלה לעושר ולשלטון המעמד הנמוך של דלת העם. מהפכות וזעזועים כאלה מלוּוים תמיד גם ירידה מוסרית. פגיעה בצדק, התרופפות האימון בין הבריות, הלכי־רוח של “הפקרות”, התנשאות ה“תקיפים” החדשים וביטול מסורות של יחוס אבות. הדים מכל זה מגיעים אלינו מתוך שיריו של תיאוֹגניס, הן האישיים והן ה“אובייקטיביים”, היינו מאמרי החכמה ודברי ההדרכה הכלליים השייכים לו.

על חייו של תיאוֹגניס אין אנו יודעים אלא מתוך הרמזים שבתוך שיריו. יותר מפרטי חייו מתגלים בהם אָפיו, תכונותיו ונטיותיו. הוא היה מן האצילים, וסבל באופן אישית מהמהפכות ומחילופי המשטר החברתי במאֶגרה. את האנשים הוא מחלק לשתי מחלקות: “טובים”, הם האצילים, השׁוֹעים, הנדיבים; ו“רעים”, הם דלת העם, השפלים, הנקלים, הזדים וכד'. כל מידה טובה וכל תכונה נעלה היא בחלקם של ה“טובים”, ולעומתם כל שפלות וכל בגידה הן מתכוּנוֹת נפשם של ה“רעים”. שנאתו העזה ל“רעים” אינה רק פרי ההתנגשות האישית או סבל האישי שסבל מידי השליטים החדשים, אלא היא תחושה מעמדית מושרשת בנפשו, שנאת האציל ויחס הבוז שלו להמון העם, המתנשא לעלות לגדולה. נראה, שמטעמים פוליטיים נאלץ לעזוב את העיר, או גורש ממנה בחוסר כול, לאחר שאדמתו ניטלה ממנו,5 וכל קרביו מבקשים נקמה. מוטיב הנקמה וחוסר האונים לראות נקם בשונאיו חוזר בהרבה שירים. בתוך זה גם ההרגשה המרה שאינו יכול להיטיב עם ידידיו כראוי להם.6 כשנדד מחוץ למולדתו ביקר בסיציליה, באֶובּוֹיה, בספּארטה, ולפי עדותו נתקבל בכל מקום בחיבה, אולם הגעגועים החזקים לעיר המולדת מלווים אותו בכול, והוא פורץ באנחה עמוקה:


‘יַעַן כִּי אֵין יְקָרָה מִן הַמּוֹלֶדֶת לָאִישׁ’.7


בקרב בני עירו הוא סובל משנאתם של האזרחים. הוא אינו מקובל על שום צד מהצדדים היריבים.8 אפשר שגרמו לכך אָפיו הקשה, שאינו יודע פשרות, ותביעותיו המוסריות החמורות, ואפשר שגרם לכך רגש העליונות שטיפח בלבו9 והעוקצנות שלו.10 הוא מצידו מכריז כמה פעמים על נאמנות בלתי מסויגת ועל היותו נקי מכל אבק שפלות.11 הוא יודע לשמור על נייטראליות ועל יושר גם כשהוא תופס משׂרה רשמית בעיר, משרת מושל או שופט. דבר זה קרה בוודאי בשעת אחת התמורות בשלטון. הוא חרד על מעשיו לשקול אותם בקפדנות, כדי למנוע בושה מעצמו או ממעמדו. מאידך גיסא חזק בו רגש הכבוד, והוא אינו יכול להחניף להמון העם ולעשות כרצונו, כדי למצוא חן בעיניו. והוא מעיד על עצמו: ‘דֶּרֶךְ יָשָׁר לִי, מִמֶּנָּה יָמִינָה לֹא אֵט וְלֹא שְׂמֹאלָה’12 לעוּמת זה הוא סובל מבגידת ידידיו. מפניהם עליו להיזהר יותר מאשר מאויביו.13

באוסף פּזוּרים הרבה משלי חכמה על רעים וידידים, פרי הכרת המציאות והבנה בטיב האדם ובתכונותיו.14 העניוּת, שבאה עליו בעקב המהפכה, מדכאה את נפשו15 ולא רק מצד המחסור החמרי שבה, אלא ביותר מצד ההשפלה הנפשית ומצד ההכרח לעשות מעשים שהם למורת רוחו ובניגוד להכרתו המוסרית. באירוניה מרה הוא אומר:


הוֹן בְּיָשְׁרִי לִי אָבַד וְהִצַּלְתִּי הוֹנִי בְּאִי־ישֶׁר.

אוֹי וַאֲבוֹי לְנַפְשִׁי, זֶה וְגַם זֶה כִּי אֵדַע16.


בגלל מצבו הרופף אינו יכול להגיב כרצונו על עניינים שונים שעיניו רואות.17 אולם יש שהמשורר אינו מתפלל לעושר ולהון, אלא לחיים של שלוה ומרגוע, להיות פטור מצער ומיסורים, אפילו אם הדבר כרוך בקיום של צמצום.18 העושר, כשהוא מגיע לידיהם של ה“רעים” גורם לשחיתות, לסילוף פני החברה, לביטול יחוס אבות. צער אחרון זה מכאיב לו לתיאוֹגניס באופן מיוחד. בגלל כסף נעשים שידוכים בין נקלים ובין שועים. “עושר בלבל היחסים”.19

בספר פזורים הרבה מאמרי חכמה ומשלי מוסר על העוני ועל העושר, וכן הרבה שירים אישיים, שנימת כאב מהדהדת מתוכם.20

את שיריו הקְדִיש תיאוֹגניס לידיד, שהיה צעיר ממנו בכמה שנים, לקירנוֹס. במשטר חיי האצילים בעיר הדוֹרית היה, כנראה, מן הנהוג, שאדם עשיר ומכובד, מלומד או משורר קירב אליו אדם צעיר ממנו, שעשהו לידידו ולאהובו וראה חובה לעצמו להדריכו בהבנת עולם, בהלכות חיים, במנהגים ובדרך־ארץ, לאלפו בינה ולהשכילו באמונות ודעות, במשפטי יושר וביחסי חברה. ידידותו של תיאוֹגניס לקירנוֹס וקשריו אליו נמשכו, כנראה, עד זיקנה ועברו עליהם גלגולים שונים של התקררות היחסים ביניהם, של התרחקות ושל משיכה הדדית, של חשדות ותוכחות.21 השיר הטוב ביותר באוסף מוקדש לקירנוֹס, שיר שזכה לתהילה רבה ולחיקויים בספרות העולם. בשיר זה הוא מבטיח לאהוּב זכר נצח וחיי עולם בזכות השירה שהוא שר לו. שירה זו לא תסוּף ועל כנפיה ינָשא קירנוֹס כל הימים, ושמו יזָכר בכל מקום. אולם גם שיר זה מסתיים באַקוֹרד של תלונה על חוסר כנוּת מצד ידידו ועל כפיית־הטובה שלו.22

את קירנוֹס הוא מזהיר מחברת ה“רעים”. נראה, שצעיר זה נטה להיגרר אחרי “רעיונות חדשים” ואחרי “תיקונים”, או שחברת צעירים ממפלגת הדיומקראטיה משכה אותו. אזהרותיו של תיאוֹגניס הן בדרך של שכנוע, של הבאת שכל ללב ידידו. חברת ה“רעים” מסוכנת, השפעתם הרסנית. “רק מנדיבים נדיבות תאלף”.23 בכלל מאמין תיאוֹגניס הרבה בהשפעת החברה והחֲבֵרוּת.

מהו האדם השלם בעיניו של תיאוֹגניס? האדם השלם הוא, כמובן, רק זה שבא מן האצילים. לו, לאציל, שהוא הצדיק, הישר, הצדקה והיושר הם עצמיים, טבעיים.24 יראת החטא מלווה את מעשי האצילים. השלימות היא בהתנגדות הפנימית לרע,25 אולם בדרך כלל יודע תיאוֹגניס, כי יצר לב האדם רע וקל יותר לעשות רעה מטובה.26 השלימות אינה בעושר או בגבורה, אלא ביושר ובצדק.27 השלימות המוסרית היא נחלת מעטים.28 אולם בין שירי תיאוֹגניס יש לא מעט הרומזים גם על החוש המעשי שלו, על הצורך להסתכל לחברה, על חשיבותה של הפיקחות, “הנבחרה גם מגבורה וגם מצדקה”.29 בשירים אלה ובמאמרי חכמה כאלה מתקרב תיאוֹגניס למוסר התועלתי של ספר “משלי” כשם שהוא קרוב לפסימיסם של ספר “קוהלת” בשקפתו על החיים.30 הרבה ממאמרי ההדרכה לקירנוֹס יש להם אופי של מעשיות וריאליות.

אמונתו של תיאוֹגניס באֵלים פנים כפולים לה. מצד אחד הוא ממשיך את האמונה העיוורת בגזרת האלים, אין טוב ואין רע בלעדיהם.31 מעשי האדם אינם ברשותו, אלא הם כפויים עליו על־ידי האלים, והאדם אינו יודע דבר אל נכון,32 השקפה פסימיסטית השוללת כל בסיס מוסרי של בחירה חפשית ושל אחריות האדם למעשיו. אך מאידך גיסא הוא אומר, כי אין לתלות את האשמה באלים. מעשיהם הרעים של האנשים מביאים עליהם את היגונות ואת הפורענות.33 זוהי הסתירה הפנימית של היסוד הדטרמיניסטי שבאמונה האלילית. יש באוסף גם קטעים המכילים ויכוח נוקב עם הגזירה, ויכוח המבליט בכל החריפות את שאלת “צדיק ורע לו, רשע וטוב לו”34 וכן את העוול שיש במידת “פוקד עוון אבות על בנים”.35 אולם יש משערים, שקטעים אלה אינם שייכים לתיאוֹגניס.

המידות השנואות עליו הן ה“רהב” ύβρίς ו“השבועה היתרה” κόρoς הרהב גורם לאסון ולחורבן, מעין “לפני שבר גאון”.36 הוא תוצאה של “שביעות יתר” והוא מחריב ערים.37 האידיאל הוא בשמירה על המידה הבינונית, על שביל הזהב.38 אפילו בשעת מהומות יש לשמור על קור רוח והתנהגות מתונה.39 מבין תכונות הנפש מעלה המשורר על נס יותר מכוֹל את התבונה.40 ואוי לו לאיש ששכלו אינו גובר על יצרו.41

שירים רבים באוסף הקטעים העוסקים במסיבות סעודות ומשתה, בשתיית יין, בגינוי השיכרות, ובטוב שיש בשתיה במידה. בשתיה רואה המשורר אבן־בוחן לטבעו של האדם.42

כמשורר יווני דוגל, כמובן, תיאוֹגניס בסיסמה של “שמח בחור בילדותך”. על אבדן הנעורים יש להתאבל יותר מאשר על המוות. רוחו של מימנרמוֹס עולה מקטעים אלה.43 לא ידוע עד איזה גיל הגיע המשורר. על־פי קטע אחד אפשר לשער כי הגיע יחד עם קירנוס עד זיקנה, שהוא מכנה אותה בשם ה“רעה הנכספת”.44

השירה האירוֹטית מרוכזת בספר השני, המוקדש ל“אהבת נערים”. אפשר, ששירים אלה הוצאו בכוונה למדור מיוחד, כדי שלא לפגום בערכו הפדגוגי של הספר הראשון.45 יש השוללים את החלק הזה מתיאוֹגניס. האהבה שעליה שר המשורר משחקת בכל מיני גוונים של כאב וחמדה, קנאה חריפה ותוכחה, רצון להשתחררות וכניעה מאונס – כל סבך היחסים שבין אוהב ונאהב. יש בשירים אלה גם עדינות לירית וגם ביטוי ליצרים סוערים ולסיפוק תאוות־בשׂרים. הספר מסתיים באקוֹרד חזק של הכרה בשלטונה המוחלט של אַפרוֹדיטי, אשר אין גיבור ואין חכם, שיוכלו נוּס וַחֲמוֹק מִיָּדֶיהָ.46

על עריכת שירי תיאוֹגניס בשני הספרים קשה לומר דבר ברור. ניכרים סימנים של כוונות מסוימות בעריכה, על־פי נושאים, או על־פי אסוציאציות אחרות, אבל הללו ודאי נטשטשו במשך הזמנים תוך כדי ההעתקות המרובות למטרות שימושיות שונות; שרדו רק עקבות חלשים של עקרונות העריכה.

בסיכומו של דבר נוכל לומר, כי לפנינו ספר של שירה ושל חכמה המלוכדת ליכוד אוֹרגאני. האופי הדידאקטי המונח ביסודם של פתגמי החכמה ומאמרי המוסר, של ההדרכות וההטפות והאזהרות – אינו פוגם בשירה, בביטויה האמנותי העדין, בתוקף האמוֹציוֹנאלי שלה, ומאידך אין השירה מביאה לידי ערפּול או טשטוש הרעיון, אינה גורעת כלום מן הבהירות האינטלקטואלית והמוסרית. יש בשירים מן העדינות והדקות של שירה פּרסוֹנאלית, החושפת רחשי נפש וחוויות ויש בהם משנינותם של פתגמים, מחריפות ניסוחם של אפוֹריזמים, מליטוש סגנוני קצר וקולע. כל זה מגיע בספר למדרגת אמנות גבוהה. הספר חשוב אפוא לא רק בשביל ההיסטוריון, או בשביל חוקר תולדות אמונות ודעות, אלא לא פחות מזה בשביל אוהב שירה, בשביל מי שיודע להתיחד עם נפשו של יוצר ולחיות אתו את מאורעות חייו החיצוניים והפנימיים כאחד.

האֶלגיה של תיאוֹגניס שומרת על היסודות של האֶלגיה הקדומה; היא מגלה את שני הפנים שלה, את הצד הציבורי־חברתי ואת הצד האישי־ארוֹטי, ומידתה – הפניה במישרים אל השומע, הדיבור אל גוף נוכח. אבל היא מעלה גם קו שלישי, זה של ה“גנוֹמה”, היינו משלי חכמה ומאמרי מוסר קצרים, שמהם מעבר אל האפּיגראמה בדורות הבאים.



  1. בתרגום צוינו הדברים על־ידי הערות מתאימות.  ↩

  2. כגון השיר לאפולוֹן, 782־773.  ↩

  3. הספר הראשון. אפשר שמשום כך הוצאו השירים האירוטיים ורוכזו בספר השני.  ↩

  4. ראה הערה לחרוז 19.  ↩

  5. שורה 341 וכו‘ ואפשר גם שורה 1197 וכו’.  ↩

  6. שורה 337 וכו‘, שורה 341 וכו’, שורה 363.  ↩

  7. שורה 783 וכו'.  ↩

  8. שורה 367 וכו'.  ↩

  9. שם, וכן שורה 415 וכו‘, שורה 447 וכו’, ועוד.  ↩

  10. כגון שורה 453 ועוד.  ↩

  11. שורה 529 וכו‘, שורה 1087 וכו’, ועוד.  ↩

  12. שורה 945 וכו', וראה גם 543.  ↩

  13. שורה 575 וכו‘, שורה 811 וכו’, ועוד.  ↩

  14. שירים 27, 63, 73, 91, 93, 113, 115, 119, 323, 411, 575, 627, 641, 643, 655, 697, 979, 1151, 1169, 1219, 1243.  ↩

  15. 351 וכו‘, 649 וכו’, 1114 וכו', ועוד.  ↩

  16. 832־831.  ↩

  17. שורה 419 וכו'.  ↩

  18. שורה 1155 וכו'.  ↩

  19. שורה 183 וכו‘, 193 וכו’, וכן גם 1112.  ↩

  20. ראה שירים 129, 155, 173, 179, 181, 197, 267, 315, 381, 393, 621, 649, 699, 719, 865, 903, 931.  ↩

  21. שירים 237, 371, 407, 413, 595, 819, 1097, 1311, ועוד.  ↩

  22. שורות 254־237.  ↩

  23. שורה 35.  ↩

  24. שורות 548־547.  ↩

  25. שורות 1178־1177.  ↩

  26. 1027 וכו'.  ↩

  27. שורות 148־145.  ↩

  28. שורה 150.  ↩

  29. שורות 1074־1071 וכן 218־213 ועוד.  ↩

  30. כגון שורות 428־425.  ↩

  31. שורות 166־165.  ↩

  32. שורות 142־133.  ↩

  33. שורות 836־833.  ↩

  34. שורות 380־373, 381, 752־743.  ↩

  35. שורות 742־731.  ↩

  36. שורות 152־151, 1176־1171.  ↩

  37. שורות 541, 603, 693, וכו'.  ↩

  38. שורות 336־335.  ↩

  39. שורות 219, 331, 657.  ↩

  40. שורות 895, 1171.  ↩

  41. שורות 631.  ↩

  42. ראה שירים 211, 502־497, 505, 509, 837, 841, 873, 879, 971, 389, 790, 1039, 1047.  ↩

  43. ראה שירים 527, 567, 629, 877, 973, 983, 1007, 1069, ועוד.  ↩

  44. שורה 819.  ↩

  45. בספר א' נמצאים רק שירים מעטים הניתנים להתפרש כאירוטיים.  ↩

  46. שורות 1388־1385. יש רוצים להסיק מן השורות 1226־1225 כי לתיאוגניס היתה אשה טובה, והוא חי חיי משפחה מאושרים.  ↩