אלכסנדריה, 5 לאוקטובר 1915

ידידי, –

ודאי ידוע לך שרצו לגרש מארץ ישראל חמישים עסקנים ופועלים. נלחמנו נגד החלטה זו כחמשה חדשים; לאחר השתדלות אצל ג’מל פחה מחקו מרשימה זו כעשרים איש: ליב אבוהב מהזקנים, חברי ועד תל־אביב וגם המורים, חוץ מד“ר לוריה. את רוב הפועלים (ששמותיהם היו ברשימה) לא מצאו; במקום הפועל זייד הגלו את המדפיס אתין וכמקום רז’בסקי – את ד”ר זגורודסקי; במקום הפועל צ’רקוביץ הגלו את האכר צרקוב ראש ועד נס־ציונה. במקום הפועל ציון דוידסון שעזב את הארץ עוד לפני שנים אחדות – הצליחו לתפוס איזה דוידסון אחר; אחדים מהפועלים נמצאו והגלו… ג’מל פחה לא רצה בשום אופן למחול לי ולד"ר לוריה, אם כי קבלנו מקושטא ידיעה, שמשם נתנה פקודה להשאירנו לעת עתה בארץ. אולם או שהפקודה לא נתקבלה או שג’מל פחה לא רצה למלאות אחריה… למחרת יום הכפורים שלחו אותי ואת משפחתי (ביחוד עם ד“ר לוריה וד”ר זגורודסקי) לאלכסנדריה.

כל הזמן שנלחמתי בגזרה זו – וגם כעת – לא יכולתי להתרגל למחשבה זו ולעובדה. מרגיש אני עלבון פסיכולוגי ולאומי… הרי אותי הוציאו לא בתור נתין ארץ זרה, אלא בתור יהודי הרוצה שתהיה לו מולדת (בתור ציוני). ולאן שולחים אותי? איפה היא מולדתי? עשרות בשנים חלמתי על המולדת העתיקה־החדשה, עשר שנים גרתי בארץ זו, הכיתי בה שרשים עמוקים, מסרתי את חיי לארגון החיים הכלכליים והרוחניים בארץ ושפורם, הייתי מסור ונאמן לחיים הפוליטיים של העם השולט בארץ ובכיוון זה השפעתי על כל הסביבה, מפני שידעתי והייתי בטוח שזו היא השטה הטובה לנו וגם להם. וכעת גרשוני כאדון את עבדו, ובאישיותי רוצים להגלות מהארץ גם את רעיוננו ואת תקותנו הלאומית. שטתו של ג’מל פחה, שהוא ברר כמנה פעמים בעצם פיו לפנינו, היא זאת: עשרות אלפי היהודים הגרים בארץ־ישראל יהנו מכל הזכויות ויקבלו אפילו אדמה ממשלתית, כדי שלא יצטרכו להתפרנס מהצדקה. ירשו להם לארגן את חייהם החברותיים ע"י באי כחן של עדותיהן השונות, אולם בשום אופן לא ירשו יותר, מהיום והלאה, אפילו ליהודי יחיד, לעלות לארץ.

“זוהי שיטתי וזו גם שיטת המפלגה “אחדות וקדמה” כל זמן שהשלטון יהיה בידיה”, היו דבריו.

גירושנו אנו היה גירוש לשם הפגנה, שהיה גם משום עלבון בשבילנו וגם – דמורליזציה, היות שלאחר שתדלנות פרטית השאיר בארץ את אלה שמצאו חן בעיניו. לשנים הראשונים ש“מחל” אמר, שהוא מוחל להם בתנאי שהם ילחמו יחד אתו ביהודים הזרים. הוא וגם השנים ידעו שהם משקרים האחד לשני. בזה כלולה הדמורליזציה של העריצות מהצד האחד ושל העבדות הרוחנית מהצד השני.

מרגיש אני כעת את מרירות הגלות כמו שלא הרגשתיה מימי מקודם. ואקום את נקמתי רק במלחמה בגלות. אולם לעת עתה אין לי שום אפשרות למלא רצוני זה.

קראתי כאן את “הקונגרס היהודי”. לדעתי יש בזה לא רק רעיון מוצלח מאד אלא כאן הוא גם המוצא היחיד, אין לנו מה להפסיד. ליהודי ה“חלוקה” – מהטפוס הישן או המודרני – ירשו תמיד לשבת בארץ לשמור על החומות. ולא נוכל להגיע לחיים לאומיים ואנושיים שם, מבלי שנאחז אמצעים אנושיים חדשים, אם לא נשתמש בשעה ההיסטורית הזו – יהיה גורלנו אולי עוד משך מאות שנים גלות וחלוקה, זוהמה ודכאון. חייבת היא האומה היהודית לצאת כעת בדרישותיה המלאות. אין לה מה להפסיד בחיי־הכלב שלה, ורק ע"י מלחמה בגלות נוכל להגיע לחיים אנושיים. די עבדנו בתור משרתים במסדרונות האדונים. מחפשים אנו מקום כאורחים נכבדים, והכרתי הפנימית היא שנשיג את המקום הזה. מאמין אני שאם כך נדבר יקבלונו בסבר פנים יפות. והיה אם אפילו ישליכו אותנו מעל כל המדרגות – ידעו הם וגם אנו לפחות שגרשונו כאנשים היודעים מה לדרוש ולא כאיזה עבד נבזה.

בברכת ציון, שלום!

מ. שיינקין

(נדפס באידית בה“טריבונה” מספר ט', קופנהגן, 1916).