הצהרת בלפור קצרה היא וברורה; בשעת פרסומה לא חשב איש, שיהיה איזה צורך בביאורים:
“הממשלה הבריטית מביטה בעין טובה על שאיפת היהודים לבנות לעצמם בית לאומי בארץ־ישראל, ונכונה היא לעזור לעם ישראל בהוצאת הדבר אל הפועל בתנאי, שזה לא יזיק לעניני יתר התושבים שבארץ ולעניני היהודים שביתר הארצות…”
כלום ישנם דברים יותר פשוטים? ברור היה גם זה, כי עזרת הממשלה הבריטית יכלה להיות רק מוסרית ופוליטית. יותר לא הבטיחה ולא יכלה להבטיח לעם, שאיננו חלק מהאימפריה הבריטית.
לוא בקשו אז פרושים לההצהרה הבריטית במעשי הממשלה, הנקל היה לדעת את הפירוש האמתי בזה, שנתנה הממשלה כח־רשמי גדול כלכלי ופוליטי לועד הצירים ששלחה אז ההסתדרות הציונית לארץ־ישראל; הפירוש הברור השני היה בסדור הגדוד העברי ובתפקיד שניתן לגדוד זה לאחר שנכבש הגליל, בהיות הגדוד הזה “הראשון ליהודה”, הממונה לשמור על הסדרים במקומות היותר חשובים בארץ.
כל מי שבא לארץ־ישראל במשך השנה הראשונה לאחר כבוש הגליל לא היה מטיל שום ספק בפירוש שחושבת הממשלה הבריטית לתת להצהרת בלפור, כי עקבות ההצהרה היו נכרות למדי על כל צעד ושעל בארץ.
היה עוד מחבר אחד, שהיה צריך לתת פירוש נכון להצהרת בלפור, וזהו העם העברי: המחבר הזה נסה אמנם לתת את פירושו בחגיגות, בתהלוכות, באמרות מפוצצות ואף בנסיונות של אספת כספים ונדבות לקרנות של גאולה וישועה. ואולם הפירוש הזה לא היה פירוש מספיק ולא התאים כלל וכלל לצורך השעה ולערכה; כאילו שכח העם העברי, כי ע"י הצהרת בלפור ניתן לנו רק הכלי שאנו צריכים למלאותו תוכן, המתאים לבנין ביתנו הלאומי. גם את הגדוד העברי הסכלנו לפזר, מבלי תת לו שום יכולת ותקוה להשאר בארץ.
מכיון שהרגישו הערביים שכנינו בחולשתנו וברשלנותנו, החלו הם לפרש את ההצרה לפי רצונם ושאיפותיהם. אלו היו ההפגנות וההסתות שהביאו לידי הפרעות שבירושלים.
ראתה הממשלה הבריטית, שאין הדבר מחוור כהוגן, והשתדלה לתת ביאור לדבריה במופתים חותכים. היא הגישה לאישור באספה בסן־רימו את נוסח המנדט, הכולל בתוכו את הכרת זכיותיו של העם העברי על ארץ־ישראל ברוח ההצהרה הבלפורית, המטיל חובה על הממשלה בעלת המנדט לעזור לבנין הבית הלאומי; פירוש עוד יותר ברור היה במנויו של היהודי והציוני סיר הרברט שמואל לנציב ביהודה.
בגאון ובהדר בא הנציב העברי לארץ־ישראל. הוא מלא באמונה את חובותיו לממשלתו לארצנו ולכל תושביה; אבל כלום לא ראה ולא הבין כל מי אשר עינים לו לראות ולב להבין, כי המושל הישר הזה חשב לחוב היותר קדוש לעצמו ולממשלתו לעבוד ברוח הצהרת בלפור והחלטת סן־רימו? כלום העיז מי שהוא, להטיל אפילו צל של ספק בפירוש הנכון, שמר הרברט שמואל אומר לתת להצהרת בלפור?
אלא שעם ישראל מצא גם הפעם ספוק בספורי־נסים ונפלאות ולא נתן את פירושו־הוא להצהרה ואת החומר לפעולות. היתה מעין “עלית נשמה” בשתים שלש ארצות, הבהיקו ניצוצות בפנות שונות וכמעט שהיתה לאבוקה; והנה באה אספת לונדון האומללה, זו שטמאה את כל השמנים שבהיכל הציונות והיא שנסתה לתת להצהרת בלפור את הפירוש היותר מזויף. באספה זו הוטל לתוך ההסתדרות הציונית אותו הארס המחלחל בה עד היום ברקבון והרס.
ראו אותנו ידידינו בקלקלתנו וחלשה דעתם. קול אחדים מגדולינו הוא שדבר מתוך גרונו של צ’ורצ’יל באמרו, כי בארץ־ישראל יהיה בית לאומי ולא הבית הלאומי העברי, ואנחנו חטאנו בנפש הנציב העברי, בהביאנו אותו ברשלותנו ובאפיסת כחותינו ליד דעה, כי רק החלק הקטן מעם ישראל הוא השואף לבנין ביתנו הלאומי. ומי יודע אם לא היתה ממשלת בריטניה מגיעה לידי פירושים עוד יותר גרועים לולא מהרנו לתת בקונגרס שבקרלסבד את הבאורים הנכונים ולהוכיח בתכנית העבודה שערכנו ובהתחייבויות שקבלנו על עצמנו, כי נכונים אנו לתת להצהרת בלפור את הפירוש הנכון מצדנו.
ותעמוד ממשלת בריטניה והכריזה עוד הפעם על־ידי בא־כחה בקונגרס הציוני בקרלסבד, כי הכרזת בלפור בעינה עומדת; את הפירוש הנכון להכרזה זו נתנה הממשלה עוד פעם בתשובותיה להמשלחת הערבית, כי אין הממשלה הבריטית רואה שום צורך ויכולת לנגוע בהצהרת בלפור. כמדומה שיש בזה מעין תשובה לנרגנות, הנשמעת אצלנו כלפי הממשלה הבריטית מתוך התנגדות לעבודה ומתוך תורה מפלגתית הדורשת אופוזיציה לממשלה.
ואולם כל זה איננו שוה לנו ולא יתן לנו את הבטחון המוחלט באפשריותו של בנין ביתנו הלאומי בארץ־ישראל. עם ישראל הוא הוא שיתן, בעבודתו המעשית בארץ־ישראל, את הערך המוחלט ואת הפירוש הנכון להצהרת בלפור.
ניו יורק, נובמבר 1921.