“בדרך שהיא (המדינה – י.) הולכת אין לי ספק שהיא הולכת יפה לקראת נפילה”.

מאמר אחד, שכותרתו בלבד היה בה להטיל חלחלה,¹ העלה אל דוכן הויכוח הציבורי שֵׁם ואישיות שעל־פי התגלותם בכתובים ובהרצאת דברים מעל המסך הקטן יש רק להצטער שלא הופיעו בציבורנו קודם־לכן. מסתבר כי לפעמים גם החיים הפובליציסטיים, לא פחות מן החיים הפוליטיים, עשויים להעלות על־פני השטח אישיוּת בעלת דיוקן סגולי, להוציאה מנשייה ולעשותה שותפת פעילה בעיצוב המחשבה הציבורית ובהתססתה.

דיוקנו של יהודה ניני שייך לחוג זה ואין להגזים כלל בשבחים לעורכי “שדמות” על שגילו מבוע מחשבתי זה על פיתוליו – כולל הכותרת האימתנית המבשרת חורבן הבית השלישי, בית הרחוק עדיין מלהיות בנוי על תלוֹ.

יהודה ניני הטיל לתוך יורת הויכוח הציבורי אבן מלוהטת והיורה מוסיפה לרתוח. איננו בטוחים אם בטורים אלה לא נוסיף לרתחה.

נקדים ונאמר כי מעטה מאוד בפינו הסנגוריה על המגמות המסתמנות בחברה הישראלית. לא נולדנו במזל הזעם ולכן לא נמהר כל־כך לנבא לה חורבן – ובודאי לא בעגלא ובזמן קריב כפי שמשתמע מעט מדברי י. נ. אך אין צורך להיות מגיד־עתידות כדי לראות כי היא הולכת ומאבדת דמותה היִחוּדית, הן מבחינה רוחנית־תרבותית והן מבחינה חברתית. ובאין יִחוּד לקיומה – גם צִדקת קיומה נקלעת אל ספק.

בתוך מסכת הטעויות שטעתה חברתנו והנהגתה אי־אפשר שלא למנות בראש וראשונה את ראיית הנולד מבחינה חברתית ועדתית. פלאים של ראִיה למרחוק הוראו בתחום הבטחון, הפיתוח התעשיתי והחקלאי ובפיתוח מסגרות חינוך, אך החברה לא החזיקה בידה שום ברומטר לקבוע על־פיו הלכי־רוח מצטברים בתוכה ומשמעותם האפשרית של הלכי־רוח אלה. או שהחזיקה מד־לחץ כזה ולא ידעה לפענח את עקומותיו. כי אילו פיענחה אותן לא ייתכן כלל שהתבונה, החוש המוסרי, התחושה הבסיסית של ערבות הדדית ויכולת המעשה שבהם היא הצטיינה תמיד בעת סכנה – לא היו מכתיבים לה גם בחינת עדיפויות חברתיות, גם שינוי סולמן.

נִטוֹל דוגמה: המדינה הזאת מתכננת, כידוע, כמה תרנגולי־הודו יש לגדל, כמה מטילות וכמה עגבניות, ואף כי התכנון הזה מכזיב לפעמים וחשבון הביצים המתוכננות מתבלבל על המטילות לעתים קרובות למדי, הרי עצם קיומם של תכנון ועדיפות מלמד על הרצון להקדים מחשבה למעשה. לעומת זאת לא נמצא עד היום גוף חינוכי־ציבורי שיעֵז, למשל, להציג שאלה, האם, בתנאי הארץ והחברה, פיתוח נמרץ – ובמידה מסוימת גם ראותני כזה של אוניברסיטאות – עדיף מפיתוחם של גני־ילדים, גנוֹנים ומועדונים שיקלטו עד אחרון הילדים של משפחות מרובות ילדים.

אילו היה קיים מטה חינוכי כזה ייתכן כי היה מגיע למסקנה המזעזעת שעוד עשרים או שלושים אלף פעוטות בגני־ילדים ובמעוני יום וערב עדיפים, מבחינת החברה הישראלית ועתידה, על־פני כמה אלפים סטודנטים נוספים באוניברסיטאות שלגבי חלק מהם אין הלימודים אלא תעודת־כניסה לסטטוס חברתי – פעמים שלילי. או, כמו שכתב השבוע סטודנט אחד בעתונות: תלמידות ותלמידים ב“פקולטה של משהו” – היינו הך מה. ואולי היה מטה כזה מגיע למסקנה כי מוטב לחברה לגזום משהו בצמרות הלימוד לראוָה של הרבה בני־ובנות־טובים מאשר ליצור קטביות מחריפה בין נושאי תארים אקדמיים לבין רבבות פעוטות המתפלשים בדחקות ביתם, שכבר בשנים אלו לחייהם נחתם דין חלק מהם ליפול בעתיד אל זרועות הבערות, העזובה והעבריינות.

אילו, דרך משל, היתה נהוגה מדיניות כזאת במרוצת כל עשרים השנים האחרונות אולי היו לנו קצת פחות סטודנטיות נושאות תואר, אך קרוב לודאי שהיו לנו גם פחות נערות ליד פנסי־הרחוב. אולי לא היינו שנִיים או שלישיים בעולם במספר הסטודנטים לכל אלף נפש, אבל היינו בודאי ראשונים בעולם במספר הילדים שבתוך תחומי החינוך.

שאלנו שאלה אחת ואפשר לשאול כיוצא בה בתחומים אחרים. מדוע, איפוא, שובשו העדיפויות? עומס הבטחון וחומרתו הם ההסבר האחד והשגגה האנושית, גם של ההנהגה, ההסבר האחר. כותב־הטורים אינו מקל יותר מיהודה ניני בהערכת חומרתם של הדברים וכזכות־כניסה תמציתית לנושא זה נתיר לעצמנו לצטט אשר נכתב כאן לפני שנה לערך: “אם תוכל המלחמה להמשיך ולשאת עיווּת חברתי זה, ספק אם יוכל העיווּת לשאת לאורך־ימים את המלחמה”.

זה אשר לחברה הישראלית כולה. אך כתוספת חיזוק לזעקתו של י. ניני נאמר משהו גם לגבי התנועה הקבוצתית, שיהודה ניני חי ופועל בתוכה.

ב    🔗

ואנו מיחדים לענין זה בשורות אחדות את התנועה הקיבוצית, משום שעצם יִחוּדה האידאי ומשקלה הסגולי בחברה הישראלית חייבו אותה, לדעתנו, לתרומה שיגרתית פחות, נועזת יותר ומרחיקה לכת בהרבה לַהלכה ולַמעשה של מחיקת הפערים בין עדות ושכבות סוציאליות שונות בארץ. אילו טענה התנועה כי הדבר היחיד המדריך כל מעשיה הוא קישוט ביתה וטיפוח ד' אמותיה שלה בלבד, ייתכן כי לא היינו יכולים לבוא בטענה אליה. אך היא רואה עצמה – וכך מוסיפים גם אנו לראותה – כשׂאוֹר המתסיס את העיסה החברתית כולה, ואם זאת זוית־הראיה – לא יהיה זה, כמדומה, מוגזם לומר כי ספק אם בתחום החברה כולה נתעלתה אל התפקידים שימי ההיתוך הלאומי הגורליים האלה הציבו לפניה.

בתקופה קריטית זאת יותר משתנועה זאת פתחה שערים לרוָחה – היא הציבה גדרות. יותר משביקשה להסתער על אשר מחוצה לה – ביקשה לגוֹנן על אשר מבפנים לה. יותר משיצאה בתנופה להפריח שממות חברתיות מחוצה לה, שקדה על טיפוח מדשאות החברה של עצמה. ותחושתה הסוציאלית לאדם ולציבור הסובב אותה נתקהתה והלכה ומוסיפה, כמדומה, לקהות.

כותב הטורים עדיין רואה בתנועה הקיבוצית, מבחינה מוסרית וחברתית, אחת הנקודות הארכימדיות שעליהן אפשר להציב מנוף כדי לחולל תמורה בחברה הישראלית. אך בקביעת האבחנות של התקופה אי־אפשר שלא לציין כי התנועה הקיבוצית לא נתפסה אל ענין שיקום שכבות ועֵדוֹת מחוצה לה כאל דגל שבתקופה זאת של עקרוּת אידאית היא, יותר מכל שכבת חברה אחרת, אמורה היתה להניפוֹ.

והידיעה שנשמעה לנו השבוע ברדיו מפיו של הממונה על הרפורמה במשרד־החינוך, כי מטעמים של שמירה על ערכי־החינוך הפנימיים של הקיבוץ, אין הקיבוץ מוכן להשתלב ברפורמה ומתיר, כמוצא של פשרה, רק קליטה של 20% בלבד של אֶלמנטים שמחוצה לו (בעיקר מעיירות־פיתוח שבסביבה) בחטיבת־הביניים – ידיעה זאת רק מוכיחה לאיזה עיקום מוזר של ערכיה שלה עצמה יכולה תנועה להגיע מתוך שמירת הקיום העצמאי. כאילו יכולה חממה חברתית־חינוכית כזאת להתקיים בקונכיתה כאשר “מסביב יהום הסער” הסוציאלי וכאילו סער זה לא יפרוץ בסופו של דבר גם את העוגה שתעוג לה התנועה לשמירת עצמה.

ג    🔗

ואולם יהיה קטרוגנו על מעשיה ומחדליה של החברה כולה אשר יהיה – לא היא ככלל ולא החלק האשכנזי שלה בלבד ראויים למנת התוכחה. ומי שעוסק בטיפוחו של הקטרוג הזה בלבד, אפילו ברמת תוכחה זבת לשד וזעם כשל יהודה ניני, לא זו בלבד שמאיר את מחציתה של האמת אלא שמסיח את הדעת בלא יודעים גם ממה שמוטל היה ועדיין מוטל על העדוֹת עצמן.

כי קשים העוני והדחקות – ורק מעטים בינינו לא התנסו בהם – אך חמורה לא פחות מהם אזלת־היד וההכרה שאין תקומתו של אדם מזומנת לו אלא מבחוץ. יש בתוך העדה של יוצאי המזרח כוחות יצירתיים חינוכיים וחברתיים שהיה – ויש! – לאֵל־ידם לפעול יותר למניעת כמה מן התוצאות הנובעות מדחקות ומתלאה – דחקות ותלאה שבעקירתן מן השורש חייבת החברה כולה.

רוב־רובו של העם היהודי מעולם לא היה מגזע רוטשילד. הוא היה שרוי בעוני ובמצוקה. עד מלחמת־העולם השניה היתה העיירה היהודית מַצבּר של מצוקה אנושית שבמבט רטרוספקטיבי אתה תמה לא פעם, איך יכלה לשמור על צלמה האנושי בתוך דלות מנוולת לפעמים עד פת־לחם – מזה, ומול שבט נוגשים ומתעללים – מזה. בתוך הדחקות הנוראה הזאת היא פיתחה קודם־כל נוגדנים מוסריים ונורמות של התנהגות לעצמה ולנוער בתוכה ובנתה מערכת קוֹמוּנַלית שלמה של עזרה הדדית, בחומר וברוח. אילמלא כוחות אלה היה כל הגוש העצום של יהדות מזרח־אירופה לעיירותיה מרוסק ומפורר זה מכבר ולא היה מסוגל כלל להצמיח מתוכו כוחות למאבק על תחיה לאומית ובודאי לא להגשמתה של תחיה זאת.

כוחות אלה מצויים למכביר בכל עדה ובכל שבט יהודי, שבלעדיהם אף הם לא היו מתקיימים ומקיימים יִחוּדם בנכר. במשך עשרים שנות הריבונות פיתחו יוצאי המזרח ישובים חקלאיים למופת ולא היה כמעט מקום שבו נגעה כף־היוצר שלהם שלא הופרח משממתו. תאים של התארגנות ציבורית ושל דמוקרטיה מודרנית־לעילא קמו, או הוקמו על־ידי המפלגות, בתוך עדה זאת. אך אי־אפשר שלא לומר כי מערכת מקיפה יותר של עזרה עצמית, של טיפוח החינוך וההוראה ההדדיים ושל פקיחות־עין סוציאלית בתוך השכונות והפרברים עצמם; מערכת שאינה נושאת את עיניה על פרנסוּת פוליטית דוקא אלא אל שליחות־ציבור קהילתית מקומית שמעשה החסד האנושי עצמו הוא־הוא שכרה – מערכת כזאת היתה מונעת, או מצמצמת, את העזובה של נוער ואת דרדוּרה של המסגרת החברתית בפרבר או בשכונה.

יותר “יהודה ניני” כאלה המדברים אל עדתם ועמה ובונים בתוך העדה ועמה בתאיה המקומיים והקהילתיים; הרבה יותר “יהודה ניני” המדברים עם עצמם ועם אחיהם לעדה באותה לשון ובאותו תוקף שבהם הם מדברים עתה מן ה“שדמות” – מסוגלים היו אולי להקהות את השלילה בתהליך שאנו עדים לו עתה, תהליך שהעוני והדחקות הם גורם ראשוני ומכריע בהתהוותו, אך בשום פנים לא גורם יחיד.

ד    🔗

כי האמת היא שאין קושי מיוחד לתבוע מזולתך ביִחוּד אם ה“זולת” הוא כל־יכול כזה בדמות ממשלה או ארגון ציבורי רב־כוח אחר. אין קושי ואין צורך להחליש כלשהו את התביעה הזאת קודם־כל מפני הציווי המוסרי היסודי הכלול בה, אך גם מפני הסכנות הבהירות מאוד לעצם התקיימותנו כחברה וכמדינה.

אך הרושם הוא כי הדבר החסר היום לעדות המזרח – אם אנו מוסיפים להשתמש במונחים של חלוקה שבטית כזאת – הוא המוכיח הגדול מבפנים – כלפי פנים. ככלות הכל, הקושי האמיתי של קהילות או חטיבות־אוכלוסין ואפילו של עמים שלמים, לא היה מעולם במציאת שופר או כָּרוֹז לתביעותיהם הצודקות כלפי חוץ. אֶלוֹקוֶנציה דיבורית ודחפים לפרנסוּת ציבורית הספיקו כדי להעלות דַבָּרים כאלה. הקושי היה תמיד למצוא את המוכיח והמפעיל כלפי פנים, שתוכחתו מטילה גם עליו עצמו ועל קבוצות בתוך שכונתו ובמקום מגוריו שורה של מצוות מעשיות, לקיימן בתוך עדתו ובין חברים לשכונה יום־יום.

אמרנו “מוכיח”. אך יותר משאנו מתכוונים לתוכחה, אנו מתכוונים לתביעה כלפי פנים. אין להוכיח אותו חלק של אחינו מארצות המזרח שחברה ערבית פיאודלית ומפגרת דחקה אותו אל שוּליִם. לא בהם תלוי הקולר אלא במדכאיהם ומבזיהם במשך דורות. אך נחוץ בתוך העדה קול תקיף יותר של תביעה מעצמה. תביעה לאלפי בני־נוער לא למאוס בעבודה. לא למאוס בלימודים. לכבוש גם את העבודה וגם את התורה בשלב הנוכחי של חייהם, על אף המצוקה בבית ועל אף בית־הורים. לפי שגם במקרה הטוב ביותר אין תקוה לשנות בית זה מהיום למחר. לבנות תאים חברתיים של יצירה קונסטרוקטיבית בהליכה להתישבות, בקבוצות ללימוד תורה בכל תחום שהוא, בבקשת חינוך מקצועי או בהתארגנות קואופרטיבית. להביא את מלומדי העדה ומשכיליה לחלוק מתורתם לאחרים ולבנות – הם עצמם! – תאים חברתיים יוצרים בתוך מסגרת השכונה והפרבר, דלים כאשר יהיו. לתבוע מן החברה החיצונית בכל כוח את ביעורו המוחלט של העוני, אך באותה מידה לתבוע מן החיים בו עתה לא לעשות את העוני עילה המצדיקה התפרקות ממלאכה, מתורה, מציווּייה של חברה אנושית ויהודית מתוקנת. הדבר איננו קל, אך מי שמבקש בתום לבו לגאול את אחיו אינו יכול לבחור לעצמו רק את הקל שבתביעה מזולתו.

מוזר הדבר לאמרו: נחוץ, כנראה, איזה פנתריזם פנימה – אל העדה ולתוכה. לא רק לקוממה אלא לרוממה ולהחזיר לה את עטרת האמונה בכוחות עצמה ולא לתת לחלק מעדה זו, בעיקר בשכונות ובפרברים, לאבד את צלמה האנושי – אמנם בשל מחדליהם של אחרים שמחוצה לה, אך גם בשל מחדליה ושויון־נפשה שלה עצמה.

ה    🔗

ואולי אחד התפקידים של מוכיחים כיהודה ניני ושכּמוֹתוֹ הוא לזעוק זעקה גדולה פנימה אל ההורים. לא נחוצים היו הגילויים החלקיים של מחקר ההולך ומבוצע עתה על־ידי ד"ר יוחנן פרס כדי לעמוד על כך, שבקרב שכבות מסוימות של העדה המזרחית רפויה הרגשת החובה של האב לחינוך הבנים, להשקעה בחינוכם ולמאמץ הכללי הנדרש לכך מן ההורים וביִחוּד – מאב המשפחה. אם תכונה זאת של חוסר הרגשת חובה מצד האב לילדו הצעיר תועבר לדור שני, צפויה לנו המשכיות מכאיבה של פיגור וניווּן על המתלווה להם.

לא התנאים החמריים בלבד מכתיבים את צאתו של הילד לבקש פרנסת המשפחה. גם הם – אך לא רק הם, אומרים המִמצאים. הציפיה המוקדמת מדי שהבן – בגיל צעיר מאוד ועוד בטרם רכש את מטענו ההשכלתי ואת ציודו המקצועי לחיים – יהיה לאחד ממפרנסי הבית, פעמים: במקום האב הכשיר לעבודה, היא־היא בין הסיבות הדוחפות אלפי בני־נעורים אל הרחוב בגיל מוקדם מדי – בני־נעורים החייבים עדיין בלימוד לפי החוק, אך מחפשים, על־פי צו אביהם, מחייתם גם בשטחים שמחוץ לעמל ולעבודת־כּפּיִם, אם לא בתחום המגוּון והמפתה של העבריינות. ומפנים העדה צריכה ויכולה לבוא הפעילות המונעת גם בתחום זה.

ו    🔗

והדברים חייבים להיות מופנים באופן נמרץ ותובעני גם אל תוך העדה פנימה, כי אפילו תתגייס המדינה – כפי שהיא אמנם מצוּוה – לעקור עוני, לרַוֵח דיור ולהרחיב אפשרויות החינוך, ענין לנו לא באקט מהיר וחד־פעמי אלא בתהליך ממושך למדי של עשיה שאינו מביא עמו מפנה ומהפכה מהיום למחר. ואפילו ירוַח הדיור ויוקל העוני – עדיין ארוכות שנות־המעבר ורבות מספור הבעיות הנובעות ממיזוג, מהסתגלות ומעימות בין חברות שונות ואָרחי־חיים שונים.

מי שתולה לא רק כל הקולר בדחקות אלא גם כל הציפיות בעקירתה, כאילו דחה את הגאולה החינוכית האנושית והחברתית של קיבוצים יהודיים שלמים לימותיו של משיח עלום, שאף אם בוא יבוא – מטבע הדברים יתמהמה. העושה כן יוצר לעצמו, ביודעים או בלא־יודעים, אליבי להרבה מעשים שמחובתו וביכלתו לעשותם – ואין הוא עושם.

ההתגייסות לתביעה ולפעולה בפנים, מתוך העדה ובתוכה, נחוצה לא פחות מן ההתיצבות לתביעה קיצונית ותקיפה מן החוץ. בהבדל אחד: הראשונה, התביעה פנימה, קשה וכאובה יותר, כי פירושה, בין השאר, גם תביעת הקובלים והמלינים והמוכיחים – בצדק כזה! – מעצמם. יהודה ניני ומשכילים ומחנכים ברוכים כמוהו בעדה זאת – מעצמם ומשכמותם.

ז    🔗

הפטרה:

איננו יכולים לפטור עצמנו מהערה לענין ההתנבאות הוַדאית על חורבן בית שלישי.

ברב־שיח שקוּים ביזמת מערכת “שדמות” לאחר מאמרו הראשון, חוזר יהודה ניני ואומר בין השאר – בודאי גם הפעם בּעיָם־רוחו (הפיזור של המעתיק): “אז אני מודיע לכם: תהיה תקומה לעם־ישראל גם אם מדינת ישראל לא תהיה. וזה הוכח כבר פּעמַיִם. אני לא מאחל למדינת ישראל שתפול, אבל בדרך שהיא הולכת היא הולכת יפה לקראת נפילה”.

אין אנו שייכים לממעיטים בסכנות הנשקפות למדינה אם לא יגושרו הפערים. ואולם על דבר אחד מותר לנו, אם לא לחלוק לפחות לתמוה, והוא: הוַדאוּת הנבואית הפסקנית של י. נ. על החורבן.

יהיו ההוכחות הדיאלקטיות המצויות בידיו בלתי־ניתנות לערעור אשר יהיו, מעט ספקנות מותרת, אם לא מחייבת, גם נביאים. ראשית, אין כל וַדאוּת כי תהיה עוד תקומה לעם ישראל גם אם מדינתו תפול. הדברים הם בתחום העתיד וכל הנחה היא סבירה באותה המידה. אך אין מביאים ראַיה משני חורבנות קודמים, כי גם חורבנות יש להם כוח מצטבר ותקומתו החוזרת של העם לאחר “הליכתו היפה לקראת נפילה” – איננה מונחת כלל וכלל בקופסה. שנית, סתומות ועלומות הן דרכיו של נצח ישראל והוא שיבש כבר לא פעם גם נבואות מתנבאים. אך אם להניח כי דברים הנאמרים אפילו לצורך האזעקה, כהסברת י. נ. אינם מועפים לחלל ריק – מותר היה ליהודה ניני להשאיר לעצמו ולנו גם דרך נסיגה. ככלות הכל גם אם חורבן צפוי – עדיין איננו ודאי.

לשמחתנו, ולדעת כותב־הטורים, הדבר תלוי לא רק במה שיעשו ה“אברמוביצ’ים”, אלא גם במעשיו ובמחדליו של יהודה ניני ודומיו – שאין לנו אלא לברך על המִפגש עמם בזכות “שדמות”.

1971