לוגו
סיפּורה של פורט־סעיד
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

“בעת מבצע ‘קדש’ הסתננה קבוצת ישראלים, ובראשה ליובה אליאב, לפורט־סעיד להביא משם שרידי משפחות יהודיות”

[מן העתונות]

אלף טענות לנו אל “קול ישראל”, והיינו שקועים בעצם מנינן ורָגזנוּ גואה על כמה וכמה דברים, ואין צריך לומר כי הגל הקל וטוּב־טעמו איננו אחרון בהם. ואין הוא היחידי שאיננו אחרון – והדברים ארוכים. אך בראשית השבוע שעבר נקפנו המצפון. “קול ישראל” כמעט כפה אותנו להחמיא לו. ולהחמיא – ברגש עמוק של הכרת־טובה. תיבת־הרדיו היא, על־פי טבעה, תיבה־של־מונולוג: היא מדברת אליך אבל אין אתה יכול לדבר אליה. אף־על־פי־כן, כמעט תפסנו את עצמנו מלחשים לה בעת השידור: כה לחי.

לכאורה, תכנית בין תכניות. כמנהג הרדיו, לערך כך: מהלומות ג’ז מזה וטעמי־המקרא נוסח יהודי חצר־מוות מזה, ובאמצע, כבתוך שתי דפנות של כריך, סיפור. הפעם: סיפור הוצאת היהודים מפורט־סעיד בימי סואץ. ציפיותינו – כבר אמרנו – אינן מוגזמות וכמעט הנחנו שלפנינו עוד נזיד, עירוב־תבשילין רדיופוני מסוג המרקחת שקוראים לה תסכית. או, לשם זיקוף־החושים: תסכית־מתח.

עד – עד שהתחילה התיבה מפיקה משפט אחרי משפט, פרק אחרי פרק והעבירה מעט רעד והחושים נדרכו אל דרמה שאילולא סוּפּרה לנו על־ידי הנפשות שפעלו בה במציאות, ספק אם היינו מאמינים כי אמנם נתחוללה. אלא שתוך גילוי העלילה בסתם יום־של־חול ובלי הדגשת חשיבות, חזרו פתאום כמה דברים וקיבלו את טעמם העתיק: טעם השייכות היהודית הגזורה כגורל, טעם האחריות שממצים אותה עד תום, ובסך־הכל: טעם היותנו כאן.

 

ב

טעם השייכות היהודית עלה במלוא חריפותו מתוך עצם צירוף המטרה הצדדית הזאת – חילוץ כמה משפחות יהודיות מידי המצרים ומתוך שטחם אל המטרה המרכזית של המערכה בסיני. רק לפני זמן־מה ניתן לנו בספרו של מ. דיין מושג ממה היתה מורכבת ההתאזרות הצבאית בקדש. איך נחוץ היה ללקט גרגיר לגרגיר. – באדם, במכונה, בעוז־רוח, בכושר־התחבולה־של־העניים – כדי להטיל הכל אל ההכרעה. ותמיד על קִצהּ החד של לשון־המאזנַים, על הגבול הדק־עד־להחריד של נצחון וקיום או של היפוכם. ואולם בתוך כל מטרות־המלחמה האלו, שמטבע חומרתן הן גוזרות ריכוז והתנערות מכל מה שאיננו עיקר, לא נשכחה השליחות הנצחית: לחלץ ולהביא לארץ כמה עשרות משפחות יהודיות העלולות להיות לטרף בעת מהומה. ובעוד מטה־המלחמה טרוד בהצנחת גדודים אל מעבר המיתלה, אין הוא שוכח להביא את אחד ליובה (אותו ליובה, שאף כי האות ה' קבועה בסוף שמו – אין היא חדלה להיות ה' הידיעה) ואחד אברהם ואולי עוד אחרים עמם להיות כאוֹמנוֹת לקבוצת יהודים ויהודיות נפחדת ולהביאה אל הארץ. וחיל־הים, שספינותיו – אין זה סוד – אינן מרובות כחול־הים, שולח כמה מהן להידחק בין ציי־הקרב של המעצמות אל חוף עוֹין כדי לקיים מסורת נושנה של הברחה ימית, שבה אימן העם את עצמו לפני קום המדינה, וכדי להרויח מכל התבערה הזאת גם קצת יהודים עם מקלות ועם תרמילים ועם יותר צרורות (ויותר צרות) משמותר לקחת ועם התמהון הגדול ופעור־העיניים של הנגאלים במפתיע.

במפתיע – כי לא ציפו הם כשם שלא ידענו אנחנו שגם תפקיד זה רשום בסדר הענינים של מפקדת צבא בעצם הימים שבהם ערכה הארץ את ההתמודדות הנועזה והמסוכנה ביותר עם עתידה.

 

ג

היינו אחרונים לזלזל בגילוי האומץ של צעיר ישראלי שהטיס עצמו לפני זמן־מה לפורט־סעיד, אף כי היינו מרבים לכבדו אילו קירקע עצמו מעט אחרי טיסה אחת חדת־רושם. אבל מתוך אותה תיבת־רדיו נודע לנו כי קדמו לו נועזים בתוך הלוע הזה עצמו. וקדמו לו במיצוי חמור של האחריות, שעליו העמיד אותנו הסיפור עוצר־הנשימה של שני עושיו, סיפור שהשמיעו לנו באותו רישול חינני שבו אנו נוהגים להשמיע את המובן־מאליו: איך גיששו בסימטאות הרובע היהודי בפורט־סעיד, איך ביקשו לפענח כל זוג עינים, איך קבעו ראיונות־של־סיכון שנתקיימו ושלא נתקיימו, איך כינסו אסיפות־הסברה למען העליה – וכל זה בעיבורה של עיר־אויב נצורה והם נצורים בה מצור־בתוך־מצור. וכדי לבחון את מערכת־העצבים עד תום, נזכרת הזקנה היהודיה הנישאת על כפיהם כי לא נישקה את המזוזה ועליה לחזור והם אִתה וכבר מובן מעצמו שהיא מתגוררת בקומה העליונה דוקא, כדי שיוצרכו לחזור לעבור שוב על־פני ערבים נדהמים וכדי שהכניסה אל לוע־הסכנה תהיה שלמה, עד בית־הבליעה. קפיצה לתוך האש – בשיעורים, עם השתהות קצובה בתוך הלהבה. הוא הקצב המודרג והאכזרי שבו נבחנת עד קצה הגבול יכלתו של אדם לעמוד במה שהועיד לעצמו – לעמוד עד שיביא גם את המשפחה האובדת האחרונה על הספינות.

עשר שנים – ומאז שום הגה. שום קול. שום רהב. שום שימוש בעתוני־ערב. ביחסי־ציבור. מיצוי האחריות – ושתיקה חתומה. וכוח־הסוד הזה – היכולת לשרת אומה בלי תופים – אף הוא סוד־כוחו של צבא כפי שעיצבוהו בוניו.

כאשר אתה מתעמק מעט בסיפור, אתה מוצא שככלות־הכל מעשה היהודיה הזקנה, שנמלכה וחזרה לתוך הסכנה יען כי שכחה לנשק את המזוזה, איננו יוצא־דופן יותר ממעשה הצי הישראלי שסיכן ספינותיו בתוך ים־המלחמה של פורט־סעיד ולאורך כל הדרך ממנה משום שנזכר להעלות עליהן כמה משפחות יהודיות. במהותם אין שני יוצאי־הדופן שונים כל־כך: האחד קִיים את העם. האחר נותן עיקר־הטעם לתקומתו.