״דחיית האמונה בישו על־ידי היהודים – עובדה אבסורדית ובלתי־מתקבלת על הדעת״. [האפיפיור פאולוס הששי]

אנו קוראים את דברי ימי העת הזאת ובזכרוננו עולה מעורפלת מעט שיחה עם מַרק שאגאל תוך סיור בין ציוריו שרקעם הרחוב היהודי. הנה המת המוטל בטבור העיירה. הנה הרבי הירוק. והנה בצד אלה איש מנצרת מוּקע אל הצלב כשהוא עטוף טלית ותפילין.

מדוע – שאלנו – דוקא בטלית ובטוטפות?

וכי אין אחרת? – אמר – וכי הם, כלומר הנוצרים, הצלובים? אותנו צולבים כך אַלפּיִם שנה, יום־יום, בכל ארץ. אם יש מעוּנֶה בעולם, זה יהודי – עם טוטפות.

עד היום מהדהדים דברים אלה באזננו והם חזרו וניצבו לפנינו כנד בעת האחרונה. והם ניצבו לפנינו מחדש כפלס מיצב מול בלבול־החושים זה למעלה משנה סביב כל תנועה של אפיפיור גוץ וזריז אחד; סביב כל נדנוד־עפעף של הכמורה, שלרגע קט כמו הטילה בת־חיוך על פניה העגומים והעם נלכד בחיוך הזה כברשת שטמנה לו הקוּרִיָה הגדולה והוא נלבט בין קוּרֵיהָ – עד היום הזה.

ב    🔗

וכך אירע כי כאשר אמר בשבוע שעבר האפיפיור פאולוס הששי מה שאמר – כבר העתונות רושמת כי ״הדברים מעסיקים את החוגים העליונים של המדינה״ וכבר תובעים ששרת־החוץ תסביר: הכיצד? אפיפיור זה, שכל כולו של משרד־החוץ, איך ייתכן שיאמר מה שאמר, ושוקלים – כך נאמר – אפשרות של תגובה. ורושמים, ושוקלים – ואין מרגישים.

ואין מרגישים כי שבע־עשרה שנה לאחר קום ריבונותנו, עשרים שנה לאחר הטבח הגדול עדיין אנו מביטים אל מוצא־פיהם של אפיפיורים כאילו עדיין ענין והפרש חיוני הוא לנו אם חושבים אותנו כרוצחיו הגמורים של המשיח או כרוצחים חלקיים בלבד; כאילו עדיין – עד היום הזה – אנחנו עומדים למשפטם שלהם ולא הם – למשפטנו.

אנחנו – ולא הם.

אנחנו, שדמנו ניגר כמים על כל מזבחותיה של הכנסיה, ולא הם ששפכוהו; אנחנו, שבכל מערכות אמונתנו אין אף לא טיפה אחת של שפיכת דמי־נקיים, ולא הם, שספינת דתם שטה זה מאה דורות בנהרי דם; אנחנו, שנצלבנו על כל גרדום ונטמנו בכל קבר־אחים, ולא הם אשר צלבונו והטילונו חיים אל הבורות; אנחנו, שעוללינו נופצו אל סלע מפני סירוב האם היהודיה לכרוע לצלב, ולא הם אשר ניפצו אליו את ראשי עוללינו. אנחנו העומדים מחדש לדין – ולא הם.

ואין לך דבר המטיל אור על טיבם של העקרונות המוסריים המדריכים את האנושות בימינו, כיחס הרציני שבו מתיחס העולם הנאור למאמצי הכנסיה הזאת לטהר – ולוּ גם חלקית, ולוּ גם בפרימת־גידים ממושכת – לא את עצמה אלא את קרבנה.

אך ספק אם יש דבר המעיד יותר על שפל־רוחו של העם מן העובדה כי שליחי היהודים ואחשדרפניהם – מארצות גולה וגם מארץ גאולתו – עומדים על כתפי הדת הזאת ובישופיה ליעץ לה איך לנסח את כתב־הזיכוי המגומגם הזה שלא בא אלא לחפות על חובתה המוסרית האלמנטרית לטהר את עצמה; חובתה – אם עדיין היא מתכוונת לקרוא לעצמה גם להבא ״דת־האהבה־והחסד״ בלי לעורר זעם אדם או ליצנותו.

ג    🔗

כי אילמלי היו לכנסיה זו מעט הרהורי־חרטה או הרהורי־תשובה על כל אשר עוללה לנו במשך הדורות, היתה לה שעת־כושר אחת לכפרה כזו. שעה נוראה, עקובה מדם – אבל, לגבי הכנסיה הזאת, שעת־כושר. היתה זו השעה שבה – אולי בפעם הראשונה בקורות הימים – נערך הטבח הגדול ביהודים לא ביזמתה, לא בשמה ולא בדגלה. על־ידי מאמיניה – אבל לא בשמה. היתה לה שעה אחת שבה יכול היה גם אור־החסד החיוַריין שלה לחתוך כברק בתוך גיא־צלמוות גדול. שעה נדירה באימתה ובמשמעותה ההיסטורית, שבה יכלה לכפר מעט על עברה במעשה אחד שאינו רחוק כל־כך מן המחדל: בזעקה. בהתיצבות זקופה לימין מעונים – התיצבות שמעיקרה היא גם צו־של־חסד לנצרות. אך דת דברנית זאת, שמטיפיה ואפוסטוליה פרושים על־פני כל העולם כולו ודיבורם אינו פוסק בו עולמית, מעולם לא קפצה את פיה כפי שקפצה אותו מול עשן המשרפות. והסיבה היחידה שעשן זה לא גירה את נחירי־אפה המוסריים היא כי הוא עלה מלהבות של יהודים שרופים.

ואפילו ילך איזה אויל דיפלומטי לאסיפת־מחאה של הכנסיה על ביזוי פיוס השנים־עשר – ויהיה הטעם או חוסר־הטעם להליכתו אשר יהיה – לא ימחה את העובדה הניצחת שכנסיה זו, כחטיבה, כברית עולמית של חצי מיליארד מאמינים, עמדה על הדם והחרישה. ושתקה לא שתיקה של אונס ולאו דוקא שתיקה של פחד. לא שרצתה לומר משהו וחששה לומר אותו. היא שתקה מתוך אָטאויזם של הסכמה.

ומתוך אטאויזם של אי־אהבת יהודים הפכה הכנסיה את שעת־הכושר של הכפרה לחטא נוסף ומכופל. במקום לכנס את האקומניה לוידוּיה הגדול של הנצרות; במקום לחפש מעט כפרה לעצמה – היא מתכנסת וחוזרת ומתכנסת כבר בשלישית לדון, איך לנסח את הדוֹגמה שממנה ישתמע כי קצת רצחו היהודים את ישו וקצת לא רצחו אותו.

ד    🔗

אך האמת לאמיתה היא כי השנאה כלפי העם היהודי המפעפעת בחביוני הכנסיה הזאת למראשיתה איננה כלל מפני שרצחנו או לא רצחנו את המושיע, אלא מפני שלא עבדנו אותו ולא נכנענו לו ואיננו עובדים אותו עד עצם היום הזה.

אילו היה מקור כל השנאה רק האקט עצמו של רצח בן־האלוהים – אין לך מקום שהיה צריך להיות שנוא על הכנסיה יותר מן המקום שבו היא יושבת אל המלכות: העיר רומא ויושביה. מבני רומי ולא מבני יהודה בא פונטיוס פילטוס. רומאים ולא יהודים העלוהו לגרדום. עליהם אין כלל ויכוח כי אמנם רצחוהו.

אבל המבוע האמיתי של האיבה ליהודים איננו הזעם שרצחנו אותו, כביכול, אלא על כך שלא עבדנו אותו ושבכל תהפוכות־הימים, כאשר גולגלתו של העם בקושי צפה על־פני החיים, לא קרא לעזרת המושיע הזה ולא ניסה למצוא בו מפלט מיסוריו. זהו העם היחיד שהיה במקום וראה, כביכול עין־בעין את בן־האלוהים ואת נסיו: את פלא הלחם ואת פלא המים שהיו ליין ואת פלא הדגים בכנרת ואת נס פקיחת עיני העיורים – ועיניו של העם הזה עצמו לא נפקחו. זהו העם שמחלציו שלו יצא המושיע ודוקא עם זה, מולידו, מסרב להכיר בו כשליחה של רוח־הקודש על אדמות.

זאת לא יסלחו לנו ימים רבים – אם לא לעולם. הם יסלחו להודים על אמונתם בברהמא. הם יסלחו לסינים על דבקותם בקונפוציוס – כל אלה לא היו במעמד עלילות־הנסים של כפר־נחום ושל ירושלים. אנחנו היינו. היינו – ואיננו מאמינים. ואת העובדה הזאת, שהעם היהודי הוא עד היום עֵד־ההזָמָה העיקרי של הנצרות, אין הכנסיה יכולה לשכוח וקרוב לודאי שלא תשכח אותה כל עוד יקיים העם את יִחוּד אמונתו ויִחוּד אלוהיו. כל עוד יימשך ״האבסורד הגדול הזה״ שעליו נשא אמרותיו האפיפיור פאולוס הששי בכנסיה ברומא.

אולי היטיב לבטא זאת במשפט אחד מושלה הרומי של ירושלים באחת האגרות לידידו סנקה ברומא: ״זה איננו הגואל שאליו מיחלים היהודים״.

ה    🔗

ואם זה מקורה העמוק של איבת הכנסיה ליהודים – אולי נתאושש ונחדל להטות אוזן אל לחישות אפיפיורים וחשמנים למיניהם. אולי נחדל להתעניין בניואנסים הדקים שבהם ינסחו את הדוקומנט האקומני על מידת אשמתנו ברצח המשיח: אם רצחנו אותו כולו או חלקו. אם כולנו רצחנו אותו או רק חלקנו. לא מפני שאין זה מעניננו. כל שורש־שנאה שניתן לעקרו – חובה לעקרו, כי אם ייעקר אולי ניטבח פחות בדורות הבאים, אף כי שנאת ישראל שנולדה על ברכי הנצרות כבר עוברת עתה מדור לדור מזכות עצמה ומכוח עצמה ונישאת על כנפי תנופת עצמה ואינה קשורה עוד בתפילות הנאמרות או שאינן נאמרות בכנסיות.

אך נחדל להתעניין בו לא מפני חשיבותו היחסית של המסמך הזה אלא כדי שלא יפרוש דוק של ערפל על מעלליה של הכנסיה הזאת, הנושאת עליה כתר־דמים גם של טבח גם של שתיקה. ואם יש מקום להיוָעד עם דת זאת בבית־דינה של ההיסטוריה – הדבר האחרון שאפשר להעלותו על הדעת הוא כי מקומם של דת זו וחשמניה יהיה דוקא בין השופטים.

ו    🔗

אנו יודעים כי בשל הדברים הבאים ניחשד בקלריקליזם חשׁוּך ובודאי יחזרו ויחברו אותנו אל כוחות־האופל המושכים עגלת־העם אחורה. ואף־על־פי־כן –

בענין היחס בין נצרות ויהדות והאזנה לדבר אפיפיורים ולמִנשריהם – אולי נטה אוזן לחכמתם, תום־לבם ותחושתם הבריאה של יהודים פשוטים יותר מאשר להתחכמויות של מדינאים – גם מדינאים שלנו. יש ליהודי המאמין פשטות בלתי־מסובכת ביחסו אל הנצרות. איננו חייבים לרשת ממנו קנאות וחוסר טולרנציה כלפי דת זו ומאמיניה – כשם שאנו חייבים בכבודם של מאמינים מכל דת שהיא. אבל אנו יכולים – וחייבים – לרשת ממנו אותה סגולה מופלאה של אדישות, של שויון־נפש מתוך זקיפות־קומה. של פחות רגישות למה שיאמרו הגויים בעניני אמונתנו. בדברנו על האפיפיור, על הקוּרִיה ועל כל כת החשמנים – מותר לנו לאמץ לעצמנו, מתקדמים ומפגרים כאחד, מעט מן הבּריוּת הרוחנית הבלתי־מפותלת הזאת של יהודי מאמין. לאו דוקא מפני שבעיניו זהו מוקצה מחמת איסור. אלא משום שזה מוקצה מחמת החשבון ההיסטורי המסולף והמעורער שעורכת כנסיה זאת בימינו. את הבדיה כי דמו בראשנו – עוד יפיצו ויכחישו ויחזרו ויפיצו – כנוח לחשמנים, אך אמת אחת לא יוכלו לעקור: לאורך כל דרכה של הנצרות ולאורך כל נתיב־היסורים של עמנו – דמנו בראשה.

1965